אין תמונה
מוסקוביץ'. נגד הכללים המקובלים

סופי מוסקוביץ' מסרבת בעקשנות להסגיר את גילה, והתלמידים בבית הספר למשחק שלה טוענים בשמה שמדובר במילא בנתון לא רלבנטי. "בנשמתה", אומר אחד מהם, "היא תינוקת". מוסקוביץ' מחזקת: "תמיד כשהנושא עולה אני אומרת שיש לי נכדה בת 16 ושאני מבוגרת ממנה בשנתיים".

כך או אחרת, לפחות נתון מספרי אחד הקשור בשמה של סופי מוסקוביץ' אינו ניתן לערעור. עשר השנים שהיא מציינת בימים אלה לפתיחתו של בית הספר למשחק הקרוי על שמה, אותו יסדה במשותף עם בן זוגה פבל קרלין, אחרי קריירה רבת שנים כאחת המורות המובילות למשחק בארץ. דור של אמנים מובילים כבר התחנך על ברכיה בהם יעקב כהן, אקי אבני, איילת זורר, חני פירסטנברג, אולה שור סלקטר, לירז צ'רכי ובשנים האחרונות גם מיקי מסיקה וקרן פלס. קל להאמין כשהיא מתוודה: "כשאני מביטה אחורה אני רואה בעיקר כמות אדירה של יצירה, זיכרונות ואמנות. אבל לרוב אני לא מביטה אחורה, רק קדימה".

השיחה מתקיימת במשרדה הקטן בבית הספר הממוקם בלב מתחם האמנים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. רשמית לא מדובר ביום לימודים, אבל החדרים והאולמות מלאים בתלמידים המגיעים לחזרות, תרגולים ועבודה משותפת על משימות שונות. "אני אף פעם לא שואלת למה הם פה", היא אומרת, "טבעי בעיני שהמקום מלא גם מחוץ לשעות הפעילות הרגילות".

משרדה צנוע, בוהק מניקיון, מרוהט בפשטות. "צנוע ויעיל", היא אומרת, "זה המוטו של בית הספר וכל מי שסיים אותו. לא פעם מתקשרים אלי מלהקים ואומרים שכאשר בוגרים שלי מגיעים לאודישן מיד מזהים אותם מבין שאר הנבחנים. השקט שלהם, המקצועיות, הריכוז, חוסר הפוזה. זה לפחות מה שאני מנסה ללמד אותם. אני מקבלת מדי שנה פניות מ-170 מועמדים בממוצע מתוכם נבחרים 15 תלמידים לכל היותר. אם רוצים לתת לכל אחד תשומת לב מרבית, כמו שמגיע וראוי, אין אפשרות לדחוס יותר לכיתה. כשאני מלמדת, אני דורשת השתתפות מכל מי שנוכח. אין כזה דבר שהאחד יעבוד והאחר רק יסתכל. חייבת להיות קבוצה קטנה של תלמידים, אחרת כל שיעור יימשך שעות".

מיותר לשאול מה דעתך על שיטת "פס הייצור" של בית ספר למשחק כמו "בית צבי", בו כמות התלמידים בכל כיתה גדולה בהרבה.
"לימדתי בבית צבי שנים. הרבה שחקנים מובילים בארץ הכרתי שם. אני נזהרת בלשוני כשאני מביעה דעה על קולגה, אבל נכון יהיה לומר שחוסר הסכמה עם שיטות הניהול של גרי בילו היו אחת הסיבות העיקריות להחלטתי לפתוח בית ספר עצמאי, למרות שזה משהו שחלמתי לעשות שנים".

ואיך בילו התייחס בשעתו לעזיבה שלך לטובת מוסד מתחרה?
"בדרכו האופיינית. בחודשים הראשונים, בכל פעם שנפגשנו, היה שואל: 'נו? בית הספר שלך כבר נשרף? אפשר לקבל אותך בחזרה'? בשלב מסוים הפסיק לשאול".

כיום, כשאת יושבת על כס המנהלת, את מבינה אותו טוב יותר? ברור לך שאם היית מקבלת יותר תלמידים תזרים המזומנים שלך היה עולה בהתאם.
"בכל מקרה לא הייתי עושה כסף גדול מהוראת המשחק. זה בלתי אפשרי. זו עבודת אהבה נטו, אז לפחות שאשאר נאמנה לדרכי ולאסכולה האמנותית עליה גדלתי. אין לי דירה, לא רכוש, אני ובן זוגי חיים בשכירות וכנראה נפנה בקרוב את הבית הנוכחי שלנו כי רוצים להעלות לנו באלף שקל לחודש. אם היה לי עוד אלף שקל לחודש להשקיע הייתי מעדיפה להביא לבית הספר עוד מורה".

"הגבול בין תיאטרון ובידור עממי מטשטש"

אין תמונה
זורר. זיהתה את הפוטנציאל

מוסקוביץ' היא בוגרת מצטיינת של לימודי משחק, בימוי ופסיכולוגיה באוניברסיטה של סנט פטרבורג. בשנת 75' כבר דחתה הצעה לביים בברודווי לטובת עלייה לישראל עם משפחתה, והפכה לבמאית הבית של תיאטרון באר שבע. מתחילת שנות ה-80' החלה ללמד משחק ברוב בתי הספר היוקרתיים בארץ, במקביל להמשך פעילותה כבמאית ומקדמת פרויקטים בימתיים מאתגרים. בפועל, מאז פתחה את בית הספר שלה היא מקדישה לניהולו את רוב זמנה. וכן, היא מודעת היטב למחיר שהיא משלמת בעבור חוסר ההסכמה לשחק לפי הכללים המקובלים בשוק.

"אני תמיד מזמינה מנהלים אמנותיים של התיאטראות הגדולים להפקות בית הספר, שיתרשמו מהיכולות של תלמידים שלי, והם אף פעם לא מגיעים", היא אומרת, "אין דבר, בוגרים שלי עובדים יפה גם ככה, בעיקר בשוליים האמנותיים של העשייה הבימתית בארץ. המקומות מהם תבוא יום אחד המהפכה התרבותית הגדולה. אני מצידי הולכת כמעט לכל הצגה חדשה ולפעמים כואב לי הלב על השחקנים. אני יודעת שהם צריכים להתפרנס, אבל החומרים בהם מאלצים אותם לעסוק מביכים אותי לפעמים. הגבול בין תיאטרון איכותי ובידור עממי הולך ומטשטש. כמורה, אני רוצה לגדל בארץ דור של אמנים. לא מעניין אותי לשווק כוכבים לתוכניות ריאלטי וטלנובלות. מי שמגיע לבית הספר שלי, ואני קולטת שכל מה שמעניין אותו זה פרסום מהיר וכסף, אישית אראה לו את הדלת".

עם השנים למדת לזהות את ההבדל בין שחקן בפוטנציה ומי שמעוניין בעיקר בפרסום?
"או שנולדים עם זה או שלא. את איילת זורר ראיתי בהפקת סטודנטים של יורם לוינשטיין, קהל ישב על הרצפה בתת תנאים, אבל יצאתי מההצגה ואמרתי: 'זו שחקנית'. לימדתי אותה שנה, היא מוכשרת מאד ואני גאה בה שהיא מצליחה כל כך למרות שאנחנו לא בקשר כבר הרבה זמן. באקי אבני זיהיתי מיד שחקן מוכשר. גם ביעקב כהן, ג'וליאנו מר ואסי לוי. מהשנים בבית צבי אני זוכרת שקלטתי מיד את הפוטנציאל של אולה שור סלקטר, לירז צ'רכי וחני פירסטנברג. כמובן היו מירי מסיקה וקרן פלס, שכבר למדו בבית הספר שלי. מירי כבר הוכיחה כמה היא מוכשרת כשחקנית אבל גם קרן היא כישרון ברמה בינלאומית, והיא גם ליידי אמיתית".

עשור לבית הספר שלך זו סיבה לחגיגה. מה בתכנון?
"החלום הגדול שלי הוא להתחיל להפעיל בצורה מסודרת באולם המופעים שלנו תיאטרון בית בהשתתפות בוגרי בית הספר, שיעלה רק הצגות ומחזות איכות שאי אפשר יהיה לראות כמותן על במה אחרת. אני רוצה שקהל שיגיע להופעות יזכה לחוויה מסוג אחר. אז אולי זו חשיבה מהפכנית, או נאיבית, אבל את כל המהפכות הגדולות התחילו אנשים נאיביים".

הבוגרים מפרגנים

יעקב כהן במסיבה של הבימה במלון דניאל (צילום: עודד קרני)
כהן. זוכר אישה חמה ואנרגטית | צילום: עודד קרני

כאמור, שחקנים רבים יצאו מבית מדרשה של מוסקוביץ' אם כמורה בבית צבי או בבית הספר שפתחה. לכולם, כמובן, יש רק מילים טובות לומר על מי שהביאה אותם עד הלום. "אני חושב שהייתי באחד המחזורים הראשונים שסופי לימדה בהם בבית צבי, אם לא הראשון בהם", נזכר יעקב כהן, "אני זוכר אישה חמה ואנרגטית. היא לא הייתה מורה שיושבת מול כיתה ומרצה, אלא כזו שרצתה להפעיל אותנו כל הזמן, שנזוז ונגיב. למרות שבאה מאסכולת התיאטרון הרוסי הכבד אני זוכר אותה כאדם מאד מצחיק. היא העניקה לי הרבה תובנות כשחקן שאני משתמש בהן גם כיום".

קרן פלס מוסיפה כי סופי בענייה היא אישה אמיצה ובעלת חזון. "יש לה הדרך שלה לעשות דברים שהיא מאמינה בהם, והיא לא נותנת לשום דבר להסיט אותה. אני זוכרת את תקופת הלימודים אצלה כחוויה מחשלת ומאתגרת. זכיתי בהרבה מלגות, מחמיא לי לשמוע שהיא עדיין מאמינה בי כל כך כשחקנית ואני בטוחה שהפן הזה ביצירתיות שלי עוד יבוא לידי ביטוי בעתיד. השיעור החשוב ביותר שקיבלתי ממנה היה היכולת להרגיש הרבה יותר נוח עם הגוף שלי. תובנה שאני מנצלת מדי יום".

מירי מסיקה גם לא חוסכת מחמאות: "את סופי הכרתי כשהדריכה בחוג הדרמה אליו הלכתי בתיכון, יחד עם לירז צ'רכי, וכבר אז התרשמתי ממנה כאדם נדיר. כמה שנים אחרי, שכבר למדתי ב'רימון', סופי פגשה אותי במקרה ברחוב וספרה לי שפתחה בית ספר משלה למשחק והזמינה אותי להירשם. היא גם הסכימה להתגמש עם לוחות הזמנים שלי בצורה שבית ספר אחר לא היה מאפשר, אבל דרשה מחויבות מוחלטת ממני בזמן בו הייתי אצלה. היא למדה אותי משמעת עצמית, אחריות, כבוד לבמה. אם הייתי מאחרת בשתי דקות לשיעור לא הייתי נכנסת לכיתה. סופי היא אנטי שיטת הכוכבות, ומבחינתה השחקן צריך לקדש את הבמה ולא להיפך. רק כשהגעתי לתיאטרון הבימה, למחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', הבנתי כמה כלים שימושיים החינוך שלה באמת העניק לי".