אתגר קרת הוא יליד רמת גן 1967. מהסופרים העבריים המתורגמים ביותר (ספריו תורגמו ל-29 שפות). בשנת 1993 זכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו על "מבצע אנטבה: המחזמר" שכתב עם יונתן בר גיורא. כתב ל"חמישייה הקאמרית". הסרט "מלכה לב אדום" שכתב וביים עם רן טל, זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ובמקום ראשון בפסטיבל מינכן. הסרט "מדוזות" שביים עם אשתו שירה גפן, זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן (2007).
מספריו: "צינורות" (1992), "געגועי לקיסינג'ר" (1994), "לא באנו ליהנות" (1996), סיפורי קומיקס בשיתוף עם רותו מודן, "סמטאות הזעם" (1997) - סיפורי קומיקס בשיתוף עם אסף חנוכה, "הקייטנה של קנלר" (1998), נובלה וארבעה סיפורים קצרים, "אבא בורח עם הקרקס" (2000) - ספר ילדים בשיתוף עם רותו מודן, "אניהו" (2002), "פיצריה קמיקזה" (2004), "לילה בלי ירח" (2006) - ספר ילדים שכתב עם שירה גפן ואייר דוד פולונסקי.
ספרו החדש, "פתאום דפיקה בדלת", סיפורים קצרים, יצא לפני חודש. בימים אלה מוקרן בארץ סרטה של תתיה רוזנטל האוסטרלית "$9.99" שנעשה לפי סיפוריו של קרת.
איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?
"קפה מיכל בדיזנגוף בת"א. האנשים שעובדים שם מדהימים והקפה ממש סביר. עדיף בהרבה על האופציה ההפוכה".
התגלית בגיל צעיר מאוד, במקרה, כשהיית בן 21 בלבד, בעקבות סיפור ששלחת למערכת "ידיעות אחרונות".
"בזמנו זה נראה לי מובן מאליו שמישהו ינבור בערימות הדפים שפזורים במערכת המוסף, ימצא את הסיפור שלי "דבק מטורף", ויתלהב. היום, בדיעבד, אני מבין שמדובר בסוג של נס".
לו היית יכול להיות כדורגלן מיתולוגי, ולא סופר, היית בוחר בזה?
"בטח לא עכשיו, כשהגעתי לגיל שבו כבר תולים את הנעליים".
פעם אמרת שאתה מעדיף להיות מאושר, ולא לכתוב אף מילה. אתה עדיין מרגיש כך?
"כן, אבל מי בכלל שואל אותי?"
מהו הספר שקראת, ואמרת לעצמך: "הייתי רוצה לכתוב את הספר הזה"?
"זה לא קורה. אבל יש כמה ספרים (למשל 'טורטילה פלאטס' של סטיינבק) שאני בכלל בטוח שאני זה שכתב אותם".
איזה ספר השפיע עליך במיוחד בנעוריך?
"'הרפתקאות הקלברי פין' של מרק טוויין. היה בספר משהו אמיתי וכן, כולל רגשות קסנופוביים עזים, שחרג מהספרות ה'חינוכית' יותר שאליה נחשפתי כילד".
מתי ידעת, לראשונה, שאתה רוצה להיות סופר?
"אף פעם לא רציתי להיות סופר. בצבא התחלתי לכתוב סיפורים. וזה הפך להתמכרות. אבל הרצון תמיד מתמקד בשאיפה לכתוב סיפור ולא בטייטל 'סופר' שהוא לגמרי ערטילאי עבורי".
מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?
"אליסה בארץ הפלאות, ושתיתן לי שלוק מההפוך וביס מהעוגייה".
מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?
"יעקב שבתאי, אורלי קסטל בלום, יואל הופמן, עמוס עוז ומאיר שלו. למרות שמדובר בסופרים שונים, בני דורות שונים, יש להם גם משהו משותף: כל אחד מהסופרים האלו, בדרכו, דומה לעצמו. לכל אחד מהם יש טון מאוד מובחן בכתיבה ועולם ייחודי שאני, כקורא, מאמין בקיומו".
והזרים?
"קפקא, שלום עליכם, ג'נט פריים, גוגול, וונגוט ופוקנר. קפקא הוא הסופר שהשפיע עלי יותר מכולם. התחלתי לקרוא אותו בטירונות וזה היה מאוד מנחם לגלות שאני לא לבד ושיש בעולם הזה אדם שהוא עוד יותר מבוהל ודפוק ממני. מג'נט פריים למדתי שלהיות מבוהל ודפוק זה לא רק חיסרון, ומשלום עליכם שזה יכול אפילו להיות מצחיק. הסיפורים הקצרים של גוגול הם מהטובים שקראתי בחיי. והכתיבה בגוף ראשון של פוקנר היא בית ספר לכל מי שרוצה פעם לכתוב. וונגוט הוא אלוף העולם בלייצר קוקטיילים קטלניים של הומור ועצב, כאלו שגורמים לך לצחוק ולרצות למות בבת אחת".
איזה ספר אהוב עליך במיוחד?
"'אמא לילה' של קורט וונגוט".
מהו הספר האחרון שקראת, שהותיר עליך את רישומו?
"'רחוב אחר' של זאב זילבר. רמת-גני שכותב סיפורים קצרים - ישר אני בעד. זילבר, מספר סיפורים מוכשר, אמנם מבוגר ממני בשבע שנים אבל גדל באותה שכונה שבה גדלתי, וההיגיון הרמת-גני הצרוף נמצא עם גיבוריו כשהם אוכלים פלאפל בכיכר אורדע אבל לא נוטש גם כשהם נוסעים עד הפינות הכי רחוקות של העולם".
אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
"מוני פנאן".
כיצד נולד הספר האחרון שלך?
"בין 'אניהו' ל'פתאום דפיקה בדלת' עברו יותר משמונה שנים. בארבע השנים הראשונות לא כתבתי, בארבע האחרונות ניסיתי לתרגם את השינויים שעברתי בחיי (נישואים, ילד, ביטוחים ומשכנתאות) לשפת הכתיבה הישנה שלי, זאת שדיברה תמיד על רווקים או על ילדים אשר לא מוכנים לקחת בכל אותן אחריויות שבהן בחרתי. אני חושב שנוכחותו של בני בחיי מורגשת במיוחד גם בדברים שעליהם אני כותב אבל גם באלה שהפסקתי לכתוב עליהם. זהו, בעצם, קובץ הסיפורים הראשון שלי שאין בו כמעט סיפורים הכתובים מפרספקטיבה של ילד. הפרספקטיבה הזאת נמצאת עכשיו אצל בני, ואני הפכתי מילד להורה מלווה. שינוי מטלטל אבל לא בהכרח לרעה".
לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?
"שני סיפורים שחזרתי אליהם כבר עשרות פעמים הם 'הגלגול' של קפקא ו'אולי תרקדו' של קארבר".
אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד: מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
"לבית קפה. במקום זר תמיד אעדיף להתבונן באנשים ולא במוצגים".
אם היית צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקח איתך?
אני לא קורא בשדות תעופה, אני יותר מדי לא שקט. לרוב אני רק בוהה וממתין, גם אם ההמתנה מאוד ארוכה".
מה דעתך על מוספי ספרות בישראל ועל כתבי עת ספרותיים?
"הייתי שמח לקרוא יותר שירים וסיפורים במוספי התרבות של היומונים. אולי הגעתי לגיל הזה של הנוסטלגיה והקיטורים, אבל איכשהו נראה לי שפעם פרסמו הרבה יותר".
מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?
"פעם, באחד מהמפגשים שבהם השתתפתי בבית ספר תיכון, שאל אותי תלמיד 'איך זה שאתה סופר אם אתה עוד לא מת'? הייתי רוצה שספרות תילמד כתחום חי יותר. המטרה של לימודי הספרות צריכה להיות שהתלמידים ילמדו לאהוב ספרות וליהנות ממנה ולאו דווקא לכבד אותה ולסגוד לה".
איזה משפט מספר שקראת ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?
"Between nothing and grief I will always chose grief", מ'דקלי פרא' של פוקנר".
מכל פעילויותיך במשך השנים, במה אתה גאה במיוחד?
"בהכל. אני מאלו שלא מחמיצים אף הזדמנות להתגאות".
למה אתה מתגעגע?
"לרגע של לפני".
>>ניר ברעם, מחבר הספר "אנשים טובים", על ההצלחה, התגובות והעתיד
