אין תמונה
בדידותו של קורא המחשבות. סייקיק או סייקו?
"אני יודע יותר מכל אחד אחר", נרי אומר. "כל כך יודע וכל כך לא רוצה לדעת, שכל מי שאומר שידע זה כח יש לי ויכוח איתו".
עד מהרה מגלה נרי שהוא אמנם יכול לקרוא מחשבות של אחרים, אבל זה מותיר אותו לבד מול כל העולם. הוא נחשף למחשבותיה של אמו על גבר אחר, מגלה שאביו שבור לב, ויודע שאחותו אהובה הרבה יותר ממנו. כשאחד מחבריו לספסל הלימודים מואשם ברצח, נרי מגיע לבית המשפט כדי לראות מקרוב איך נראה רוצח. מפגש מקרי עם עורך דין גורם לו לחשוף בפניו את יכולותיו, ונרי הופך לנשק הסודי שמצליח להביא לזיכוים של חפים מפשע. אך לפתע
מתהפכת הקערה על פיה: נרי מסומן כחשוד העיקרי בפרשת רציחות סדרתיות.
במעצר הוא פוגש באישה היחידה בעולם שיכולה להעמיד מולו מראה ולהכיר לו את עצמו. יחד הם יוצאים לקרב הגורלי והמכריע ביותר: הקרב על חפותו של נרי.
 

"בדידותו של קורא המחשבות" הוא ספרה הרביעי של דלית אורבך, רעיונאית ותסריטאית.

והנה הצצה אל הפרק הראשון:

הגבר הבהיר ההוא עשה לה דברים שרק כשגדלתי הבנתי מה הם. אבל אז, כילד קטן, ריתקו אותי התנועות והקולות המוזרים שיצאו ממנו במחשבות שלה. אהבתי לראות את הבעות הפנים המשתנות שלו, כששכב מעליה. היו לו עיניים רטובות ומין חיוך כזה מצחיק, מתכווץ, כמו לפני עיטוש, שכשהתחלתי לעשות את זה בעצמי עם בחורות, הבנתי שהוא תוצאה של מאמץ והנאה, אבל אז היה נראה לי ליצני. אמא שלי נשמה חזק. "אתה החיים שלי. כן. כן. תחבק אותי גבר שלי. קח אותי למעלה, הכי למעלה. שלא אראה שום דבר שמתרוצץ לו למטה. תבטיח. תבטיח שתבטיח. לנצח נצחים." היא זכרה בדיוק את התחושה, ובכל פעם ששחזרה את ההתמלאות שלה בו, אני התמלאתי שוב בארוחת הערב שזה עתה אכלתי.

היא אף פעם לא הבינה למה הילד הקטן שלה אוהב לשבת לידה כשהיא מסתרקת. היא היתה מביטה בי דרך מראת הטואלט שלה, והילד הקטן, עם השיער הצהוב לבן, שנופל על המצח בהתרסה, והעיניים, שהכחול שלהן הבליח במראה כמו מגדלורים בחשיכה, היה מביט בה חזרה. היא היתה אומרת לי בעדינות מתחנפת: "נריל'ה, מה אתה יושב ככה ומסתכל על אמא שלך מתאפרת? לך לצחצח שיניים. אתה לא רוצה שהחביתה תעשה לך סמטוחת חיידקים בתוך הפה, נכון?" הייתי מהנהן ואז המבט שלה היה מזדגג שוב והיא לא ראתה אותי עוד.

היא לא ראתה אותי כי היא לא היתה נוכחת בכלל בתקופה שבה היא גידלה אותי. עד שהייתי בן חמש שש חיה אמי במחשבותיה, בחדר ההוא, והגיחה ממנו החוצה רק כדי להחליף לי חיתולים או להגיש לי ארוחות שרופות וכוסות חלב. אפילו החיוכים שלה עברו דרך החלון של החדר ההוא. לא פעם ראיתי את השפתיים היפות שלה נמעכות על הזגוגית, ומילות החיבוב שנועדו לאוזני נחבטו ונותרו חסרות חיים בצד ההוא. גם אבא שלי לא ראה אותי, כי האיכר הכפוף בעיניים שלו לא אפשר לו לראות כלום למעט האכזבה שלו מעצמו, עמודי העיתונים משובצי הפשעים ודפנה, אחותי הגדולה שהיתה בת דמותו המדויקת. היא מקור גאוותו האומללה והיא זו שזכתה לכל מנת החיבה שהוקצבה בתוכו לחלוקה חיצונית. גם את אמי הוא לא ראה. לא ראה שהיא איננה. וככה הייתי הולך לישון, בלי לצחצח שיניים ובלי שאף אחד באמת ישים לב לסמטוחת החיידקים בפה שלי. בניגוד לשיניה של דפנה ולשיניו המתפוררות של אבי, השיניים שלי מצוינות. תמיד היו, וגם ידעתי שתמיד יהיו. כמו לגבר ההוא, בחדר ההוא.

 "בדידותו של קורא המחשבות", הוצאת ידיעות ספרים, 294 עמ'.

>>הוצאה לאור באינדונזיה ביקשה לתרגם את ספרה של אריסון, "לידה"