גלעד כהנא (צילום: רונן ללנה)
כהנא. לא התעסק בעצמו | צילום: רונן ללנה

גלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות ומוזיקאי בזכות עצמו, פרסם החודש ספר שכולו שירים על תל אביב. הספר נכתב תוך כדי שיטוטים של כהנא ברחובות העיר, ובקובץ עצמו משולבות מפות הרחובות בהן שוטט כשכתב את השירים. תל אביב של כהנא היא המולה של לשונות ועמים, של הגירה פנימית והגירה חיצונית, של מקומיים ושל זרים.

אתה תמיד נוהג לשוטט?
"דווקא לא. לפני שנתיים ומשהו הגעתי למצב בחיים שלי שהרגשתי שאני בסוג של דד אנד. הרגשתי שאני לא יכול לסבול את רשימות המטלות שלי, שאני לא יכול לסבול את החברים שלי, את מערכות היחסים שלי, את הלהקה שלי, והרגשתי שאני כבר לא סובל את זה שאני לא יכול לסבול. זאת הייתה מאיסה טוטאלית. אז פשוט קמתי ויצאתי מהבית וראיתי מנוף. זה היה הקטליזטור. מאותו רגע התחלתי ללכת באופן מכוון וקבוע".

"מנוף מצביע אל הים" הוא ספרו השני של כהנא, שמוכר כבר לא מעט שנים כאמן בולט וייחודי בנוף המקומי, בעיקר בזכות כתיבתו והגשתו הייחודית של שירי להקת ג'ירפות בשני אלבומיהם, "משוחח עם כיסא" ו"גג". כהנא אף פירסם שני אלבומי סולו, ניהל טור בעיתון 360 מעלות, כתב לאירועים טלוויזיוניים שונים והוציא את ספרו הראשון, קובץ סיפורים קטנים בשם "תכנון להתאוששות מאסון". ספר השירה החדש יצא בעטיפה מיוחדת, עליה מודפסת יצירת אוטו קולאז' שצייר כהנא בעצמו.

איך שונה השירה הכתובה בספר לשירה שאתה כותב ביצירות המולחנות שלך?
"באלבומים האחרונים שלי הייתה המון התעסקות בעצמי. "גג" לדוגמא, וגם אלבום הסולו האחרון שלי, הם אלבומים חשופים שדרכם התמודדתי עם שברון לב, התנפצות של אידיאלים ובדידות מאוד גדולה. הייתי מרוסק. כשכתבתי את הטקסטים ל"משוחח עם כיסא", שהוא אלבום יותר מוצפן, הייתי בתקופה מאוד מסוממת. הטקסטים של הספר, לעומת זאת, נוצרו תחת מטרייה אחת, והיא שוטטות חסרת תכלית שלקחתי על עצמי, שבעקבותיה נוצר הלך רוח מסוים. בזמן ההליכה אתה יחסית מתבטל, ומשהו קורה לך בגוף ובראש. אתה מתחיל לחוות את האירועים שקורים ברחוב וההתעסקות הייתה פחות בעצמי. עניינו אותי הדרמות הקטנות שהתרחשו מולי בהליכה. דרך השוטטות מצאתי את עצמי מתנתק ומתחיל לנדוד ולהפוך לחלק מהנוף. הכתיבה הייתה חלק מזה".

אז הדמויות בשירים שלך הן אמיתיות? העובדים הזרים? הקשישים בגינה? האנשים על החוף?
כן. הרי הכל אמת, ואין בעצם אמת בעולם. השיר האחרון בספר מדבר על זה. הוא נקרא "הלב הוא טלסקופי", וזו בעצם המנסרה שדרכה כל הספר הזה נכתב - דרך הלב שמביט ורואה את הדברים בהגדרה חדשה, כי הוא קשוב באופן טוטאלי ולא מתעסק בעצמו. כל מה שכתוב בשירים עבר דרך הפילטר שהוא אני. אני חושב שהמוגבלות היא הטעם של כל אמן, ובספר הזה יש ביטול יחסי של העצמי מול הסביבה".

אתה קורא שירה?
"כרגע לא. אין לי זמן בתקופה האחרונה כי אני עובד המון. אבל אני תמיד מחובר לטקסטים. התחלתי לכתוב כשמשהו מרכזי בחיים שלי נשבר בסביבות כיתה י' ופתאום התחלתי להקשיב לטקסטים. אז היה את מוריסי, הפיקסיז, מאיר אריאל ונושאי המגבעת. היום אני צרכן של המשוררים הגדולים בתוך הפופ או הרוק. אני לא נגד שירה, פשוט פחות נחשף אליה".

בחרת לכתוב ספר על תל אביב בדיוק בשנת המאה לעיר. זה המקום שאתה מרגיש שייך אליו?

אין תמונה
עטיפת הספר. נכתב תחת אור שמש טבעי
"בילדותי עברתי בין הרבה מקומות - נולדתי במקסיקו ואז חזרתי לישראל ואז נסענו לארה"ב. תמיד הייתי האאוטסדייר, או המקסיקני, או היהודי. רק בחמש השנים התחלתי להשריש וזה קרה בתל אביב. אני חולה על תל אביב, היא עיר מופלאה בעיני. בשכונה שלי בכלל יש תחושה של כפר, שכולם מכירים את כולם. אם נגיד הגיטריסט הקדים ואני לא בבית, הוא משאיר את הציוד במכולת. זה מקסים. אבל בקצוות שלה, בתחנה מרכזית הישנה לדוגמא, יש אווירה אחרת לגמרי. להסתובב שם ביום שבת זאת חוויה חזקה כי כולם סינים. או שאתה עובר באיזה רחוב קטן בשכונת התקווה ופתאום רואה חבורה של אוקראיינים יושבים ושותים בירה חמה או ניגרים מנקים בתים. זאת עיר מרובדת עם המון אספקטים, עיר בתוך עיר. כמו בבושקה - ככל שאתה פותח יותר אתה רואה יותר דברים. היא אין סופית ומלאה בסתירות".

מה השיר האהוב עלייך ביותר בספר?
"'מערבולת של חול'. אני זוכר את היום שכתבתי אותו - הלכתי בלוינסקי והתבייתי על קונגולזי אחד. התחלתי ללכת מאחוריו במרחק סביר, כאילו התחלתי לחיות את מה שהוא עובר כמו צל. זה נורא מוזר שכשאתה משוטט, אחרי הרבה שעות אתה מתחיל לקלוט דברים שאתה לא מבין איך אתה קולט אותם. הלב הוא טלסקופי".

מה הפרויקט הבא שלך?
"אני מניח שהספר הבא שאכתוב יהיה ספר הדרכה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל זה יהיה ספר על איך להתחמק מהמוות".

הלב הוא טלסקופי

סדק בתקרת העננים,
קרן שמש יחידה
אל פני הים.
אי של כספית מתגלגל אל החוף
עוטף דייג על שובר הגלים,
מורה לגלישה ושני תלמידים
אחד מתרומם עם המפרש,
שני קופא מקור,
מפנים אותו לחוף.
עורבים עפים
אל מול הרוח,
מרחפים במקום,
הלב הוא טלסקופי.

"מנוף מצביע אל הים", הוצאת הקיבוץ המאוחד. 112 עמ'.