אין תמונה
שרה מישל גלר. רק בגללה שווה לראות

יש סיבה אחת טובה לוותר על "בסימן קריאה" והיא חטובה, נאה ומרדימה: שרה מישל גלר. גלר מגלמת את ברט, עורכת מתחילה בהוצאה לאור קטנה אך מכובדת, הפוזלת לעבר קידום ורוצה יותר מהחיים. הסצינות שבהן היא עורכת ומוחקת ומוחקת וכותבת הן מטאפורה זולה על החיים שלה, שבהם היא לא בטוחה בשום דבר שהיא עושה ומחפשת באופן קבוע אישורים מאביה ולאחר מכן מבן הזוג המבוגר ותחליף-האב שלה, ארצ'י נוקס.

 

נוקס (אלק בולדווין המצוין) הוא שועל מו"לות ותיק ומנוסה, אליו חוברת ברט בניסיון לקדם את עצמה וללמוד דבר או שניים על התעשייה. במקום זה היא מוצאת את עצמה במערכת יחסים עם גבר בגילו של אביה, כאשר גם לארצ'י יש בת בגילה. הזוגיות הזו משונה וגם קצת איכסה מהרגע הראשון בסרט, והסצינה שבה גופו הבצקי והשמנמן של בולדווין מתחכך בזה של גלר גם היא אינה תורמת לתאבון.

 

על אף שהזוגיות של השניים אינה מסתדרת באף רובד, הדמות של בולדווין היא הדבר המוצלח ביותר בסרט. הוא מצויר כגבר פגום אך מושך ומעניין, אותו הוא מגלם בצבעוניות ובחינניות שניתן לראות לאחרונה גם ב"רוק 30". עם זאת, למרות שהסרט אמור להיות ממוקד דווקא בגיבורה (שמו באנגלית הוא THE SUBURBAN GIRL, הנערה הפרברית), ארצ'י ובולווין מאפילים על ברט וגלר לאורך כל הסרט, לצערם של הצופים ובעיקר לצערה של גלר.

 

אין תמונה
בולדווין ומישל גלר בסרט. זוגיות קצת משונה

לא צ'יק ולא פליק

ואכן, גלר מוכיחה שוב, שלא חשוב מה היא לובשת, מה גוון השיער או עם מי היא הולכת מכות, היא לעד משעתקת את באפי, קוטלת הערפדים. בכל תפקיד אחר היא מחזקת את בינוניותה ומרדימה את הצופים עם אפס הזדהות או מקוריות.

לא מדובר רק באשמתה של גלר: התסריט מבוסס בחופשיות על שני פרקים מתוך הספר "המדריך לנערות לדיג ולציד" של מליסה בנק, והבמאי, מרק קליין, שגם כתב את התסריט התפוח והסוכרייתי, מתחיל אותו כפנטזייה ניו יורקית סטייל "סקס והעיר הגדולה" או "השטן לובשת פראדה", אך מהר מאוד מוסח לעבר בלאגן קולנועי.

העבודה הנוצצת של ברט, הדירה הניו יורקית הגדולה והחיים בכרך, כולם מתמסמסים והופכים לסמלים אפרוריים לרווקות זוהרת. לא מתפתחת הזדהות אמיתית עם הגיבורה, מה שהופך את הסרט ללא מתאים אפילו לצפייה כצ'יק פליק. למרות שבסרט ניתן למצוא כמה רגעים נעימים, בסופו של דבר מדובר בסרט רומ-קומ לפי כל החוקים, עם הרבה רומנטיקה ומעט קומדיה, מעט ארוך מדי, מעט שטוח מדי, ומכל הבחינות פשוט מעט מדי.

 

אוהבים את הסגנון? נסו את "סתיו בניו יורק" העצוב עם וינונה ריידר וריצ'ארד גיר, או את "SHOPGIRL" המקסים עם סטיב מרטין וקלייר דיינס.