במאי- סטיבן סודרברג (“אושן 11,12,13”).
תסריטאי- סקוט בראנס (“המודיע!”).
שחקנים- מאט דיימון, גווינת' פלאטרו, קייט וינסלט, ג'אד לואו.
על מה הסרט?
וירוס חדש העובר במגע מניע מגפה עולמית, חרדה ובידוד חברתי.
על מה באמת הסרט?
על הכפר הגלובלי ומהפכת-מגפת התרבות שיוצרת רשת האינטרנט.
הדבר הכי טוב בסרט
האווירה. ריאליסטית במכוון, אך מאיימת כמו כל סרט אימה סוג ז'.
הדבר הכי גרוע בסרט
דווקא בגלל התחושה הכמעט-דוקומנטרית הזו כמעט ואין תחושה של אסקפיזם ובידור טהור. מזל שיש כוכבים שיזכירו לנו שאנחנו בסרט.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
מריון קוטיאר, היפה בצרפתיות ("החיים בורוד"), באחד מקווי העלילה המעניינים בסרט, מגלה סוד כלשהו, ורצה בשדה תעופה במהלך מרגש ומפתיע. ואתם חשבתם שקומדיות רומנטיות הרסו כל סיכוי להתרגש מריצה בשדות תעופה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
שוויון ברור בין הסצנה הסדיסטית-צינית שבה פותחים לאחת הגיבורות-כוכבות את הראש בניתוח לאחר מותה, ובין הסצנה שבה גיבורה-כוכבת אחרת מתגלה כגופה קפואה כלואה בעטיפת פלסטיק.
הזווית הישראלית
ישראל ברת המזל לא השתתפה במגפה העולמית. כנראה שלדעת סודרברג, העם היהודי אכן כבר סבל מספיק. או שאנחנו פשוט לא מספיק גלובליים בשבילו.
סקס
הייתם חושבים שאנשים היו עוסקים בפעולה המבורכת הזו די הרבה אם הם היו יודעים שחייהם בסכנה. אז זהו, שלא בסרט הזה. המגע הנכסף הפשוט ביותר של זוג צעירים חרמנים הופך לסצנת אימה. לרגע הוא אפילו יוצר בעורמה את התחושה כי הוא מאמין שדינה של בגידה במונוגמיה הוא מוות, אך משנה בהפתעה את הכיוון בסיום.
אלימות
צדדית. בשוליי העלילה מתפרצת לפרקים מעט אלימות במאבקים סמי-אפוקליפטיים של ההמון החרד וחסר האונים על אוכל או תרופות, כי הדבר הראשון שנעלם עם המגפה הוא הסולידריות האנושית. אם סרטים אחרים היו חוגגים על זה, כאן פשוט מביטים וממשיכים הלאה. מגפה זה לא משהו הרואי.
סטיילינג
אפור וחסר זוהר. רק סודרברג יכול להביא לסרט שלו רשימה כל כך גדולה של כוכבים, מספר נדיר של מועמדים וזוכי אוסקר, הרגילים לזהור בסרטיהם, ולא להסתנוור מהם לרגע.
פסקול
אלקטרוני, מהיר וחד כמו העריכה הקצבית והמלחיצה בקצב התפשטות המגפה.
מה למדנו מהסרט?
את מה שאומר הרופא המזלזל לבלוגר החתרני, תחנת חדשות של איש אחד- לכתוב בלוג זה כמו לכתוב גרפיטי, רק עם סימני ניקוד.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני חייב לשטוף ידיים עכשיו. לא לגעת בי.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
סודרברג מוכיח שהוא במאי מיומן ומבריק שלא נותן לחומרים שלו לשלוט בו, ובמקום להיסחף באובר-דרמתיות מאיימת, הוא בוחר ליצור מטא-סרט אסונות, בעל נרטיב פרגמנטי ומקוטע, שבין כל רבדיו יכול להוות גם מעין סוג של משל לדרך התמודדות עם טראומה לאמריקה שאחרי אסון התאומים.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אמאל'ה.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"התפרצות”, "על העיוורון”- כדי לעשות הכול ההיפך.
סרטי אסונות מאז ומעולם- כי תמיד כיף לפחד ולראות כוכבים גדולים מתים.
שורה תחתונה
אחד מסרטי האסונות הטובים של השנים האחרונות, המתבלט מעל כולם דווקא באיפוקו הרב, וביצירת התחושה המאיימת שכל המתואר בו יכול להופיע למחרת בכותרות החדשות שלנו. עם קאסט של מחלקה הוליוודית ראשונה מאחוריו, סודרברג לא מפחד ללכת נגד הציפיות שלנו מהז'אנר, וביד אומן הוא שולט בעלילה מסועפת ביותר, טווה רשת שלמה של אירועים ודמויות ללא מרכז ברור, מחבר בין המקרו למיקרו בצורה מבריקה והוא עושה כל זאת במין קור רוח,שקט וניכור של ניסוי מדעי.
זמן מסך
105 דקות.