במאי: מרטין סקורסזה ("השתולים").
תסריטאית: ליטה קלגרידיס ("אלכסנדר") על פי ספרו של דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר").
שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, מארק רופלו ("זודיאק"), מישל וויליאמס ("הר ברוקבק"), בן קינגסלי ("רשימת שינדלר").
על מה הסרט?
שני חוקרים מגיעים לחקור את היעלמותה של מטופלת מסוכנת מאי מבודד שבו שוכן מוסד פסיכיאטרי/בית כלא לחולים קשים במיוחד.
על מה באמת הסרט?
על האשליה שבקולנוע. וגם על המפגש הרביעי בין מרטין סקורסזה לליאונרדו דיקפריו.
הדבר הכי טוב בסרט
האווירה. קונספירטיבית, פרנואידית ומותחת, למרות שלא תמיד ברור למה. סקורסזה משתמש בכלים וטריקים קולנועיים מכל מגוון הז'אנרים - פילם נואר, בלשים, אימה, סרטי פרנויה, והוא מגובה בצילום גאוני ואקספרסיבי. לא פעם במהלך הצפייה פשוט תהיו חייבים לומר 'וואו'.
הדבר הכי גרוע בסרט
הטוויסט. כל החלק האחרון בסרט, בו נפתרת התעלומה, מאכזב ומעמיד את כל מה שראינו קודם על בלימה.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
החלום הראשון והפיוטי של ליאונרדו - שאגב מגיע לסרט הזה במיטבו - על אשתו המתה בחדר השרוף. בכלל, החלומות והפלאשבקים בסרט הם מהצדדים המרשימים בו.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
זו שבה מוצא הגיבור חייל נאצי עם חור בפנים. סקורסזה משהה את המצלמה על הפנים רגע אחד יותר מדי.
הזווית היהודית
הגיבור שירת כחייל בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, והשתתף בשחרור מחנה הריכוז דכאו, מה שמאפשר לסקורסזה להציג דימויים לא קלים של אסירים יהודים, גופות קפואות, ונאצים נרצחים. כמו "ממזרים חסרי כבוד" נראה שהשואה הפכה לנושא לגיטימי בסרטי בידור.
סקס
לא בבית משוגעינו. אולי החברה של ליאו הטילה וטו?
אלימות
ממש כמו טרנטינו, גם סקורסזה נהנה לראות נאצים נרצחים. מדובר בטרנד?
סטיילינג
קלאסי, תיאטרלי, קובריקי. הסרט מתרחש בשנות החמישים הפרנואידיות, וחוץ מהבגדים, העיצוב והאביזרים המוקפדים, לפעמים יש תחושה שהוא גם צולם והופק באותה תקופה.
פסקול
היצ'קוקי, קלאסי, מלחיץ ומטריד, כמו נסיעה ברכבת שדים ארוכה במיוחד. אבל למה תמיד כשמציגים יהודים ושואה חייבים להופיע הכינורות?
מה למדנו מהסרט?
מה שאתה רואה הוא לא מה שאתה מקבל.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני לא הולך לישון טוב הלילה.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
מה יש למרטין סקורסזה לחפש במגרש של מ.נייט שאמאלן? ולמה לו לעשות סרט ז'אנר כזה? אולי אחרי שהוא סוף סוף קיבל את האוסקר שלו כבר לא מעניין אותו להוכיח כלום לאף אחד, או שפשוט מדובר ב"תסמונת האוסקר", בה הסרט הראשון שאתה עושה אחרי האוסקר, לא משנה אם אתה במאי או שחקן, לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה. אם לא הייתי יודע שזה סרט שלו, לעולם לא הייתי מנחש.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
רגע, אז לא הבנתי. הוא משוגע או לא?
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"קן הקוקיה" - בשביל השיגעון.
היצ'קוקים למיניהם - בשביל האווירה, הפסקול, הצילומים ותחושת המתח והמסתורין. סצנת המגדלור היא ממש מחווה ל"ורטיגו".
קובריקים למיניהם - בשביל הסטייל, הפרנויה, והאימה.
סרטי מ.נייט.שאמאלן - בשביל הטוויסטים.
"המשחק" - כי גם שם עיצבו למייקל דגאלס את המציאות.
"הישאר" - כי גם שם הכל מתרחש בראש של הגיבור.
שורה תחתונה
סרט מבטיח מאוד שכמעט מצליח לקיים את ההבטחה הגלומה בו. מה שמתחיל כדרמת מתח ופרנויה מלחיצה, מסוגננת ומרהיבה ויזואלית, מתגלה בסופו של דבר כתרגיל קולנועי בלבד, תרגיל מבריק ומרשים אמנם, אבל כזה שכל קשר שלו למציאות קלוש ביותר. אם יש תחושה שהסרט מנסה לדבר על שפיות ושיגעון, טראומה והתמודדות עמה, ופסיכיאטריה בעד או נגד, התחושה הזו נעלמת כשמתברר שסקורסזה רק רצה להתעסק באומנות הקולנוע, ולהראות שהוא מלך ביצירת אשליה. קל להתרשם, אך בסופו של דבר, נותרים מנותקים רגשית ואינטלקטואלית.
זמן מסך
138 דקות.