משט לעזה (צילום: חדשות 2)
המשט לעזה. גנב את ההצגה | צילום: חדשות 2

לא לבוקר כזה פיללו יוצרי ובאי פסטיבל "קולנוע דרום", אתמול בסינמטק שדרות. תוצאות ההשתלטות הצה"לית על ספינות המשט והשלכותיה משכו את עיקר תשומת הלב, בעוד השיח על סרטים ועל קולנוע ישראלי, הפך לשולי. הלך הרוח העיב גם על ההכנות לקראת הקרנות הבכורה.

דורי ריבקין, בוגר החוג לקולנוע במכללת ספיר, שסרטו התיעודי האישי "אחד על אחד" הוקרן בצהרי היום, התקשה לעכל. ריבקין: "אנשים באו לפסטיבל לראות סרטים, ופתאום הם לא יכולים להתנתק ממה שהמציאות יצרה". אם לשפוט על-פי הקהל שגדש מאוחר יותר את האולם בו הוקרן "אחד על אחד", הרי שזה הצליח לא רק להתנתק, אלא גם לצחוק, וכשהתבקש, גם להזיל דמעה.

הסרט של ריבקין הוא מתנה לאביו, פרץ, לשעבר קפטן של נבחרת ישראל בכדורסל חירשים. דורי מבקש להתקרב לאביו ולעודד אותו, והוא יוזם משחק אחד על אחד, שבו יתחרה אביו עם המיתוס עליו גדלו שניהם, כמו גם מדינה שלמה: מספר 9 האגדי: מיקי ברקוביץ'. הסצנה שבה ברקוביץ' נענה לאתגר, היא האירוע המכונן של הסרט. שבדרך מובאים חיי המשפחה, היחסים בין דורי לאביו, בין אביו לאחיו, המתגוררים בכפר חב"ד, אשר הקשר עמם רופף למדי. וכמובן משברי העבר, ההתמודדות עם החירשות ועם פיטורים ועם תחושת ההחמצה בקריירת הכדורסל.

סרט תיעודי אישי הוא אזור מסוכן, כיוון שהתיעוד לרוב אינו אותנטי. הדמויות לעולם משחקות בו את עצמן. לכן קל לטעות בדרך, ורבים טועים, כשהם מספרים סיפור דרך ספקטרום מלאכותי הנועד להציגם כגיבורים החפים ממבוכה ומחולשות, ובאופן כללי להאדירם. יתרה מכך: על מנת לשווק את הסיפור האישי מול קרנות הקולנוע והגופים המממנים, דרושה הצהרת כוונות המבטיחה מראש התפתחות דרמתית. הז'אנר הדוקומנטרי הוא לעולם עלילתי ומניפולטיבי. ריבקין יצר סרט מרגש ומלא חן, כשהוא מודה שנדרשה לשם כך מידה לא מעטה של מניפולטיביות.

ריבקין: "בהצהרת הכוונות כן שיחקתי על חירשות. קרנות קולנוע אוהבות את 'האחר'. מלכתחילה הבנתי שה'אקסס' - הגישה לסיפור - חשובה. חב"ד, מיקי ברקוביץ', חירשות, כדורסל - הכל נמצא שם. חיפשתי משהו קליל, שמדבר על כדורסל, חלומות, מיתוסים. הדבר האחרון שרציתי הוא סרט חפירות".

ואז נאלצת לשחק.
"בסיטואציות מסוימות, לא יכולתי לשחק".

איפה כן?
"באילוסטרציות בחצי הראשון של הסרט היה יותר מקום למשחק. אחר-כך זה נעשה אישי מדי ואינטנסיבי מאוד. אז, לא יכולתי ולא הייתי צריך לשחק. בהתחלה הייתי צריך יותר לתפעל את אבא שלי. אחר-כך כבר לא הייתי צריך".

אתה ואביך התקרבתם בעקבות הסרט?
"התקרבנו. יש קבלה יותר גדולה".

במאי ללא גבולות

אנה סומרשף, סטודנטית שנה ג' לקולנוע, שזכתה לפני כחודש בפסטיבל דוקאביב במענק פיתוח עבור סרטה התיעודי "הולילנד", העוסק במהגרים מגאנה, שימשה כמתורגמנית בראיון שלנו עם הבמאי הארמני המהולל הרוטיון חצ'טוריאן. זוהי רק דוגמה אחת למעורבות של הסטודנטים בהפקת הפסטיבל. אחרים משמשים כנהגי מוניות, כמלווי האורחים, ובאדמיניסטרציה לסוגיה.

הסרטים של חצ'טוריאן פוליטיים במוצהר. כשסרט חדש שלו יוצא, הממשל והאופוזיציה קמים על רגליהם ונדרכים. חצ'טוריאן: "תמיד יש בעיות. הממשל רוצה תמונה ורודה, האופוזיציה רוצה שאציג את המצב כשחור".

לגבי ישראל-ארמניה-טורקיה, הוא אומר: "באיזשהו שלב ישראל תצטרך להכיר בכך שכל-כך הרבה ארמנים נרצחו בשואה הארמנית. הטורקים עד היום לא ביקשו סליחה. עד עכשיו הגבול עם ארמניה סגור. הם עדיין מתנהגים בצורה לא הוגנת. אין לי בעיה עם טורקים, יש לי הרבה חברים טורקים ואת הסרטים שלי ראו בפסטיבל איסטנבול. את 'גבול' ראו באנטליה. הסרט הוא נגד גבולות ונגד מלחמות. כל הסרטים שלי הם כאלה. מה שחשוב הוא שהסרטים מעוררים דיון".

ב"גבול" הגיבור הוא תאו (בופאלו). הסיפור הוא עליו, לעתים מנקודת ראותו. סופו אכזרי. הסיבה לשימוש בבופאלו הייתה אמנותית או סימבולית?
"מצד אחד, זה אכן היה סמל לשבויים הארמנים שנישבו על-ידי אזרבייג'אן. סמל למישהו שנמצא במקום שהוא לא רוצה להיות בו. מצד שני, חיות - להבדיל מבני אדם - לא יכולות להתרגל לסבל. חיות לא יכולות לשתוק לנוכח סבל".

נושא נוסף שמעסיק את חצ'טוריאן הוא הבדידות והתחושה של חוסר שורשים, שאין בית. כבר יותר מ-20 שנה הוא מצלם סרט תיעודי על חבריו, חלקם נפטרו, בחפשם אחר בית. על-פי תיאורו, גם בסרט הזה אין גבולות. אין מדינות. יש רק תזוזות ללא הרף. "יש הרבה שאלות שעדיין אין לי תשובות עליהן. מה זה חופש? מה הם גבולות? מהי קבלה? אחד הגיבורים אומר בסרט שלעולם לא ישוב לארמניה. והוא חזר, ונטש, ושוב חזר, ושוב נטש. הסרט ייצא בתוך שנתיים, והוא יכריח אנשים לחשוב ולהתמודד עם השאלות".

>> החיים יפים: גיא ודפנה ב"ביוטי סיטי"