את ג'יימס בונד החדש ראיתי ביום בו ברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית של אמריקה. האמת, זה היה די מוזר. אתה מביט במרדף המכוניות המתוקתק שפותח את הסרט - רכבות מתפוצצות באוויר, גשרים מחשבים את קיצם לאחור ובסוף המסלול ממתינה, עם הזיק האירוני הנדרש בעיניה, הבייב האקזוטית התורנית. אבל לאורך כל הקקפוניה רצים לך בראש הדימויים ההיסטוריים שאמריקה הפיצה לעברך בבוקר: מאות אלפים בפארק בשיקגו, דמעה של אופרה ווינפרי מרטיבה דגלון מתנפנף ומעל כולם אובמה, האיש שעוצר בתוכו מספיק שארם, סקס אפיל וכריזמה בשביל העולם החופשי כולו.
מצמוץ אחד ואתה שוב עם ג'יימס, שהספיק כבר לקפץ לו בין סיינה, לונדון והאיטי, אבל במקום התלהבות מתגנב לו פיהוק טורדני. ככה זה כשמהדורות החדשות מנפיקות גיבור-על מרגש פי מיליון ממה שדניאל קרייג יכול אי פעם להיות, ופתאום מתגנבת ללב שאלה מפתיעה: מה לעזאזל הבונד הזה רוצה מחיי?
האמת, לא הוגן להשוות את בונד לאובמה, האיש שמולו כל בן אנוש נראה כריזמטי כנייר זכוכית. הבעיה היא שדניאל קרייג, שזה לו הסרט השני כ-007, פשוט לא מספק את הסחורה.
אני יודע, היו כאלה ששיבחו אותו כאקשן-הירו המטרוסקסואל הראשון, אחרים ציינו לטובה את הקונפליקטים הרומנטיים שהיטיב להביע ובת דודתי רוחמה משוכנעת שהוא מה זה חתיך. כל זה לא יעזור. לקרייג אין את הדבר החמקמק הזה ששטף את המסך באדיבותם של הבונדים הקודמים: לא הליבידו המתפרץ של שון קונרי, לא האירוניה העצמית הנפלאה של פירס ברוסנן ואפילו לא התחכום המשועשע של רוג'ר מור. בשלוש מילים: לבחור אין אישיות, ובאין אופי הופך קרייג מול עינינו לכל מה שהאלטר אגו הקולנועי שלו נלחם נגדו – מריונטה בידיהם של תאגידים. בסוף הסרט הזה אתה לא בדיוק זוכר על מה הייתה המהומה, אבל קיבלת לפנים מספיק תוכן שיווקי כדי לדקלם לנצח שהוא הופק בסיועם הנדיב של קולה זירו, פורד ואומגה.
מצד שני, יש צד שני: האקשן יעיל, נערת בונד החדשה אולגה קירילנקו (שצילמה כאן לא מזמן סרט חדש עם נינט) מדליקה את הפריים בעיניה בלבד, והתסריט המתנשף שאחד מכותביו הוא פול האגיס ("מיליון דולר בייבי" ו"התרסקות"), כולל כמה הבהובים פוליטיים חצי חתרניים. הגיבור הרע, למשל, הוא לוחם אקולוגי בתחפושת בעל זלזול קר ואלגנטי כלפי כל מה שמריח אמריקה, כולל המשפט המוצלח שמשחרר הדיקטטור הדרום אמריקאי כשמזוודת השוחד מונחת על שולחנו – "אני מקווה שאתם משלמים ביורו, נו, אתם הרי יודעים, הדולר כבר לא מה שהיה פעם".
רגע אחד, מה אני עושה פה בכלל?
כשסיפרתי לחברי הקרוב נ' שאני הולך לכתוב כאן טור קולנוע, הוא התפוצץ מצחוק בתגובה וסינן לעברי "אתה? אתה חושב שתוכל לכתוב פעם מילה רעה או ביקורתית על סרט? הרי אין סרט שאתה לא נהנה ממנו, אפילו 'אמריקן פאי- החתונה' הוציא ממך הרצאה על 'הרדידות של המתבגר האמריקאי בן זמננו' במקום להגיד, ישר ולעניין, שזה פשוט חרא של סרט".
מה אני אגיד לכם, נ' די צודק. אני מאוהב בקולנוע. מבחינתי זו הבריחה המושלמת למקום שבו אני חוזר, ברגע אחד, להיות ילד.
הטור הזה הוא לא טור ביקורת. מדי פעם יובאו פה הרהורים על הסרטים החדשים של הרגע, אבל הכוונה הבסיסית היא לשוטט במרחבי הזיכרון הקולנועי שלי ולצור דיאלוג ידידותי עם זה שלכם. הנה, למשל, רעיונות ששרבטתי לטורים הבאים:
הרגע שבו הגשתי לוודי אלן קפה.
עשרת הסרטים המושלמים לנמנום חמים בחורף.
פוליטיקה ותקשורת ב'פרוסט/ניקסון' - סרט שיוכיח לכם שכל ריאיון הוא מלחמה.
בכל מקרה, הטור הזה בא מאהבה. כל סרט שעליו אכתוב כאן הוא סרט שבעיניי כדאי לראות, גם אם אינו מושלם. ומכיוון שהקנבס שלי הוא הרשת, אתם מוזמנים להציף אותי ברעיונות/ בקשות/ התרגשויות קטנות של כותרות סיום. אם יש סרט אינדונזי מינימליסטי שאתם בטוחים שאני חייב לראות, אם בא לכם לפרוץ בקמפיין שיחזיר למסכים את 'אבא גנוב 2', אם מתחשק לכם להציע את עצמכם כפרטנרים חד פעמיים לצפייה בסרט השבועי במקום החברים הקבועים שכותב שורות אלה מביא איתו מהבית, אל תהססו – טקבקו.
'לחלום בעיניים פקוחות', ככה כינה פעם איש חכם אחד את חווית הצפייה בקולנוע. כל מי שמקריב שנים מחייו כדי לעשות סרט או מקריב ערב ומאה שקל לחנייה/ פופקורן/ בייביסיטר כדי ללכת לסרט, מבין עד כמה האבחנה הזו מרגשת. יקיריי אוהבי הסרטים, הטור הזה הוא בשבילכם. אל תפסיקו לחלום.