בתחילת השבוע נערך בלוס אנג'לס כנס יוצרות תוכן דיגיטלי, וקים קרדשיאן נבחרה לאורחת הכבוד. דווקא שם, מול אלפי נשים שרואות בה דמות מובילה במאבק לשחרור מיניות האישה, היא בחרה לומר את הדברים הבאים: "אני לא חושבת שאני פמיניסטית. אני לא אוהבת תגיות. אני עושה מה שגורם לי לאושר ואני רוצה שנשים יהיו מלאות ביטחון. אני כל כך תומכת בנשים, אבל אני לא בוחרת 'לשחרר את הפטמה'".
קרדשיאן היא לא הסלב הראשונה לומר דברים מהסוג הזה. גם נשים חזקות ופמיניסטיות באופן מובהק כמו מדונה או ליידי גאגא צוטטו בעבר בווריאציות על אותו הרעיון. "אני לא פמיניסטית, אני הומניסטית", שלפה מדונה את ההתנערות הכי קלישאתית, בעוד ליידי גאגא אמרה שהיא לא פמיניסטית כי היא "אוהבת גברים". מהצד השני של המתרס תוכלו למצוא סלבס משפיעות לא פחות שדווקא שמחות להתהדר בטייטל, כמו ביונסה, טיילור סוויפט ומייזי וויליאמס (אריה מ"משחקי הכס") שהציעה לפני כמה חודשים שנתחיל לקרוא לכל מי שפמיניסט "נורמלי" ולכל השאר סקסיסטים.
לפני כמה שנים ישבתי עם קולגה מהאקדמיה והצהרתי בפניה שאני לא פמיניסטית. היא הסתכלה עלי ישירות ואמרה לי ״את כן״. היא אמנם המשיכה להסביר למה, אבל שתי המילים האלה הספיקו כדי להניע את גלגלי המוח שלי ולהגיע לאותה המסקנה בדיוק - שאני פמיניסטית.
זה היה כל כך ברור, אז למה סירבתי להגיד את זה לפני כן? הסיבה שלי הייתה שרציתי למצוא חן בעיניי גברים, וספק שזוהי הסיבה של קים, אבל שתיהן יוצאות מאותה נקודת הנחה, והיא הזיהוי של המילה ״פמיניסטית״ עם תכונות שליליות כגון אגרסיביות, חוסר רציונל, מיזאנדריה ורצון לנקום בגברים ולא להשיג שוויון אמיתי. ג׳יהאד, לא פחות.
ממש כמוני וכמו נשים רבות אחרות, גם קים לא רואה עצמה כאדם אלים או שונא גברים. היא נשואה לאחד, יש לה חברים רבים ממין זכר ואין לה שום עניין לתקוף אותם. אבל ממש כפי ששמאלני לא מכחיש את היותו כזה רק כדי שלא יקראו לו בשמות, כך גם נשים (וגברים) צריכות להבין שלפמיניזם יש זרמים וגוונים, ולפעמים דעות אפילו לא מייצגות זרם בתוך אידאולוגיה, אלא אינדיבידואל. כמו שאמרתי לעורכת בכירה ופמיניסטית שאמרה שהיא שונאת פמיניסטיות - אנשים מתלהמים וקולניים יש בכל מקום, לא צריך לשפוט את האג׳נדה רק לפיהם. זה לא אומר שהקולות האלה לא נחוצים. פעולות קיצוניות מביאות תשומת לב לאג׳נדה ויכולות לנער קצת את ההיסטוריה שנוטה להתקדם לאיטה אם היא לא חווה זעזועים. אבל כמו עם כל אידאולוגיה שהיא מעבר לטרנד חולף ומטרתה לשנות באמת את העולם, גם בפמיניזם עומדות מאחורי הקולות הקיצוניים כמות מסיבית של נשים שמשוכנעות ששוויון מגדרי יהיה טוב עבור כולם, לא רק כולן.
קים קרדשיאן היא לא רק פמיניסטית, היא מודל פמיניסטי לחיקוי. היא אמנם החלה את המונולוג באמירה "אני לא חושבת שאני פמיניסטית", אבל המשיכה ואמרה שכל אישה צריכה לעשות מה שגורם לה להרגיש בנוח, שמי שלא רוצה לשחרר את הפטמה שלה לא חייבת ושהסיבה שהיא מעלה תמונות של עצמה בעירום היא שהיא מרגישה טוב עם עצמה. ובכן, קים, בדיוק על זה הפמיניזם נלחם - שכל אחת מאיתנו תוכל לעשות מה שנוח לה עם הגוף שלה מבלי להסתכן בסלאטשיימינג או כל ביקורת אחרת על הבחירות שלנו. קרדשיאן בעצמה סופגת לא מעט ביקורת על כך שהיא בוחרת לחשוף את גופה, אבל יתכן שבניגוד לנשים אחרות, לה יש את הפריבילגיה להתעלם. דווקא הפריבילגיה הזאת - שמקורה בכסף רב וכוח - מאפשרת לה להיות משוחררת ולהוביל נשים אחרות להשתחרר. בין אם היא מעוניינת בכך או לא, קרדשיאן מניעה את המהפכה.
אז אם המעשים שלה משרתים את המהפכה, למה זה משנה איך היא קוראת לעצמה? זה משנה כי שפה משפיעה על תפיסה, וכל עוד נמשיך להתייחס ל"פמיניזם" כאל מילה שמקפלת בתוכה קיצוניות ואלימות, יהיה לנו קשה מאוד להסביר למה זו דווקא אג'נדה מאוד שפויה שטובה - והכרחית - לכלל האוכלוסיה. לא סתם בחר ברק אובמה להוציא מכתב רשמי בו הוא מפרט את המשנה הפמיניסטית שלו. אם יותר נשים (וגברים) עם דעות מתונות יתחילו גם הן להצהיר שהן פמיניסטיות, נוכל להתחיל לנוע לעבר עולם בו השאיפה של וויליאמס תוכל להתגשם ונהיה כולנו פשוט נורמלים, מול מיעוט סקסיסטי.
קרדשיאן עובדת בלמצוא חן, זו היא עבודת הסלב. מסביבה יש אינספור אנשים שעומלים על כך שהיא תהיה אהובה, וההיסוס לקרוא לעצמה פמיניסטית נובע ככל הנראה מהפחד שיתייגו אותה כאגרסיבית, לוחמנית וגרוע מכל - שונאת גברים, שכן לקרדשיאן יש קהל גברי שהיא זקוקה לו. מי שמצהירה על עצמה כפמיניסטית, משלמת על כך מחיר, אבל מכיוון שקרדשיאן גם ככה מעצבנת את הקהל השמרן עם תמונות העירום שלה, אין סיבה שהיא לא תצטרף לקהל שאוהב אותה דווקא בגלל שהיא מקדמת את מעמד האישה וכן - גם משחררת את הפטמה, ותגיד בקול רם - "אני פמיניסטית".