הדר שירי נעלבת כשחושבים שהזוגיות שלה עם אור לאון הייתה בשביל יח"צ

אחרי שהדר שירי פרצה בריאליטי לפני שנה וחצי, היא הפכה לאחת הנשים המדוברות במדינה, עם 230 אלף עוקבים ברשתות החברתיות. העבודה שלה דורשת ממנה כל הזמן ליצור תוכן ולהישאר בתודעה, אבל אם תשאלו אותה – זה ממש לא מה שמניע אותה, אפילו ההפך. "אני לא מרגישה צורך לרדוף אחרי רלוונטיות, אני מרגישה רלוונטית מעצם היותי", טוענת שירי בפודקאסט "ספיל איט" עם לילך מרקוביץ'.

נושא הרלוונטיות שלה עוד יחזור פעמים רבות במהלך השיחה, ולא סתם. כנראה זה קשור בין היתר לסיבה שלאחרונה היא לא ירדה מהכותרות: הזוגיות שלה עם כוכב הרשת אור לאון, שנגמרה עוד לפני שהתחילה, וגרמה לסביבה לחשוב שמדובר בזוגיות למטרות יח"צ בלבד. 

"אם ארגיש שזה לא עובד, אני לא אתנשק עם מישהו ברחוב כדי שמישהו יצלם את זה. זה פתטי ברמות", אומרת הדר ומתייחסת לכל אותם מצקצקים שמותחים ביקורת על מערכת היחסים הקצרה שניהלו השניים. 

"אם הייתי רוצה לעזור לאור הייתי יוצרת איתו תוכן, לא נותנת לו נשיקה. זה כאילו אומרים לך שאת הולכת עם גבר בשביל תשלום"

אי אפשר להאשים את מי שחשב שהזוגיות של שירי עם לאון הייתה למטרות פרסום. זו לא הפעם הראשונה שכוכבת ריאליטי נמצאת בזוגיות מתוקשרת כדי להישאר בתודעה, ולכולם ברור שזה הטריק הראשון בספר כדי לשמור על דקות התהילה, ובטח כששניהם מיוצגים אצל אותה הסוכנת, גלי בראון. אבל שירי חוזרת ומדגישה שזה ממש לא מה שקרה כשיצאה עם לאון במשך חודש וחצי, בדיוק בזמן שפרץ בטיקטוק והפך לשם הכי חם ברשת.

איך זה התחיל ביניכם? 
"זה התחיל נורא עלוב, אין סיפור יפה. התאבססתי על הסרטונים שלו בחו"ל, חברה שלי ממילאנו באה אליי לארץ, אמרתי לה משהו על אור והיא אפילו לא ידעה על מי אני מדברת, הזדעזעתי. פתחתי את הטלוויזיה, הקרנתי את כל הפרקים שלו על המסך ועשיתי סטורי, לא תייגתי אותו. הוא ענה לי על זה, התחלנו לדבר ומפה לשם נפגשנו".

את שבורת לב?
"לא, ברוך השם אני ממש בסדר".

"הסיטואציה הייתה ממש הפתעה בשבילנו", משתפת שירי ומסבירה שהפפראצי שלהם צמודים במסעדת סושי בתל אביב עלה עוד לפני שהם בכלל הבינו מה קורה איתם. "הוציאו אותנו בזוגיות. כשכתבו שאנחנו ביחד היינו רק בשלב הדיבורים.

"כעבור כמה ימים שנינו היינו מופתעים ברמות, עלה פוסט בכל מקום ש'הדר שירי ואור לאון ביחד'. הוא שלח לי את הפוסט ואמר: 'שיהיה לנו במזל, כן?'. רק ניסינו להכיר, זה היה בשלב התחלתי, ולא רציתי לתת לסיטואציה לנהל אותי", אומרת הדר ומסבירה שהפרסום המוקדם הצליח להשפיע על הקשר שהם רק התחילו לבנות. "הפרסום הזה של ה'ביחד' יצר לי מציאות, זה דחף אותנו. אוקיי, מסתבר שאנחנו ביחד, אז עכשיו אנחנו צריכים להיות ביחד ולהתנהג ביחד". 

את מאשימה את התקשורת בכישלון של מערכת היחסים הזאת?
"לא, למי אכפת מי אשם? אנחנו בחרנו לקחת את זה כמו שבחרנו, ואם זה היה זה – זה היה עובד גם אם היו לוחצים אותנו וגם אם לא היו שמים עלינו. זה לא התאים – לא לי ולא לו".

דיברו הרבה על יח"צ. כמה זה מבאס?
"מאוד. מכל הסיטואציה זה הדבר שהכי ביאס אותי. אני חושבת שהכי קל בעולם לחיות מיח"צ ולעשות פרובוקציות, לפתוח סטורי, להשחיר על אנשים ולשלוח לכל המדורים. אני לא שם. מעליב שחושבים שאני ארדוף אחרי להיות רלוונטית. החיים שלי יפים, והם היו יפים לפני התוכנית. אני בטוב, אני לא צריכה את הכותרת הזאת בשביל שארגיש מעניינת. היה לי כל כך קל לעשות יח"צ אם הייתי רוצה, לא הייתי צריכה לחכות לאור. זה מעליב את האינטליגנציה".

קשה לפספס שעדיין הנושא הזה הוא עניין רגיש אצל שירי, ומבחינתה תחשבו עליה מה שתרצו – רק לא שהיא עושה דברים לשם הפרסום. "לא העלינו כלום ביחד, לא עשינו שום דבר, אנחנו לא הוצאנו את זה וחשבו שזה יח"צ. איזה יח"צ? לא יצא לנו מזה כלום חוץ מכאב ראש ושאלות. למדתי להזמין את האוכל הביתה עד שאני מרגישה שיש מה לצאת החוצה. יכול להיות שתראו אותי אוכלת עם גבר במסעדה, יש לי הרבה חברים גברים, וזה לא אומר שאני בזוגיות".

הוא בדיוק זכה לדקות התהילה שלו, אולי רצו להכניס אותו לכותרות ולהצמיד לו מישהי שהשם שלה יותר מוכר. 
"מה, אני מחזיק מפתחות? מה זה 'נצמיד אותו למישהי'? אני אחזיק לו את היד? בשביל מה?".

אולי כדי לעזור לו?
"אם הייתי רוצה לעזור לו, הייתי יוצרת איתו תוכן, בטח לא נותנת לו נשיקה. זה לא המקום שאני באה ממנו ולא הערכים שלי, אני לא באה ממקום של חוסר, אלא של כנות. אני הכי אותנטית בעולם. מי שנמצא איתי ברשתות רואה את הכל מהכל. אני באמת נעלבת כשחושבים שאעשה את הדברים האלה בשביל יח"צ, יותר מכל דבר. תגידו עליי מה שאתם רוצים, תגידו שאני מפונקת, לא רלוונטית, תקללו אותי, אבל לרדת על הערכים שלי? ברגע שאומרים לך 'זוגיות של יח"צ', אומרים לך שאת הולכת עם הגבר הזה בתשלום. זה מעליב, אני מכבדת את עצמי מספיק".

בתקופה הזאת הוא הכיר את המשפחה שלך?
"בטח, הייתי חייבת. הבת שלך עם מישהו שאת לא מכירה וזה בכל המדורים, ברור שאת חייבת להכיר. וגם ההורים שלנו גרים קרוב, זה היה הכי קליל בעולם – ואנחנו באים ממשפחות מאוד דומות". 

התאהבת בו? 
"אני חושבת שהכל קרה נורא מהר, ההתחלה, היציאה. פיתחתי מערכת יחסים מוזרה עם אהבה, אני מתמסרת בהתחלה כשאני רואה משהו שאני אוהבת, ואז מאוד מהר אם אני מבינה שזה לא, לא משנה מאיזו סיבה, אני מתנתקת בשבריר שנייה, ממאתיים לאפס. זה משהו שאני עובדת עליו. זה היה ממש קצת זמן, הכל קרה נורא מהר, וזה התמסמס מאוד מהר. זאת לא הייתה מערכת יחסים ארוכה".

היום אתם בקשר?
"לא. אני אפרגן לו והוא בחור מהמם וג'נטלמן, הוא לא פראייר, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שכשאומרים שאם אתה נשאר באזור של בן אדם שאתה מנסה להתנתק ממנו, אתה תיתקע שם. זה לא שהיינו יחד שמונה שנים, והיינו חלק בלתי נפרד מהחיים עם כלבה משותפת, זה לא שם. זה היה מאוד קצר, לא היינו צריכים להפריד חשבונות בנק. אם אפשר לנתק עכשיו – אז ננתק עכשיו".

התעשייה קטנה, יש סיכוי שתראו אחד את השנייה.
"אנחנו בטוב, נפרדנו בחיבוק, לא קרה שום דבר רע. אם אראה אותו אתן לו חיבוק ואשאל מה קורה".

לפני חודש וחצי חזרה שירי להיות רווקה. מצד אחד היא פתוחה להיכרויות חדשות, ומצד שני – לא בטוח שאם תפנו אליה זה יצליח לכם. "אני נורא בררנית עכשיו. אני צריכה שנייה לבחור יותר מדויק לי. הקסם הראשוני, זה שבחור הוא טוב, ג'נטלמן ומביא פרחים – זה המינימום. אני נורא מוקסמת, ואני צריכה לא להיות מוקסמת".

"הייתי מרוסקת. האדם שהערצתי את האדמה שהוא דורך עליה פגע בי. זו בגידה" 

זה חצי שנה שהדר נמצאת בטיפול, אבל יש נושא אחד שהיא משאירה מחוץ לספת הפסיכולוג: אהבה. כשהפסיכולוגית שלה שמה לב לזה, היא ביקשה ממנה לקחת דף ועט ולרשום לצד המילה "אהבה" כל מילה שעולה לה לראש. אם חשבתם לפתוח את הרשימה ולמצוא קצת קיטש, אז התבלבלתם לגמרי, והמילים שהופיעו במחברת היו "חנק, עצבים, אכזבות". 

המילים האלו לא נכתבו סתם. הכל קשור לחוויות עבר לא קלות של שירי בשתי מערכות יחסים מורכבות, האחת הייתה בגיל 17 כשחוותה אלימות מצד בן זוגה, והשנייה עד לפני שנה, כשבן הזוג בגד בה פעמיים. "אני מסוג האנשים שאם קורה משהו שלילי, כל דבר ולא רק בזוגיות, אני עוברת לדבר הבא, נקסט. אני לא עוצרת לדשדש על הדבר הזה, ואני חושבת שזה השאיר בי משקעים כאלה ואחרים. הפסיכולוגית אמרה לי שאני צריכה לשפר את מערכת היחסים שלי עם נושא האהבה".

דיברת בעבר על שתי מערכות יחסים מורכבות שהיית בהן.
"קודם כל, זה דבר חיובי. לא מפילים עלייך דברים שאת לא יכולה לעמוד בהם. אני יכולתי לעמוד בזה, ובגלל זה הביאו את זה עד אליי. אם לא היו קורים הדברים האלה לא הייתי אותו דבר, לא הייתי חזקה. זה כמו לגעת באש, אתה יודע כמה זה כואב ולא תיגע שוב – אתה לומד".

"קשה לחדור אותי, קשה להיכנס עמוק. לוקח לי זמן להיפתח, וכשנכנסים, נורא קשה לי להוציא", משתפת שירי ומסבירה למה חזרה לבן הזוג לאחר שגילתה שבגד בה. "אם התאהבתי וכבר עברנו את השלב הזה ואתה חלק ממני – גם אם בגדת בי, זה מצריך ממני לעזוב, ופעם אחת גם חזרתי".

מבחינתה זה שיעור גדול הרבה יותר עבור עצמה מאשר האדם שפגע בה. "כל דבר שלילי שמגיע אלייך, זה מלמד אותך משהו על עצמך. אם בא אליי מישהו, אני זימנתי אותו אליי, התקרבתי אליו והוא בגד בי. אני צריכה לשאול את עצמי, 'איפה את בגדת בעצמך? איפה את לא כנה עם עצמך עד הסוף ואיפה את פוגעת בעצמך? למה זה בא אליי? מה המראה הזאת ולמה הבאתי את זה על עצמי?'. זה לימד אותי על איך אני בוחרת ולמה, איך הגעתי עד אליו, ובסוף אני מודה לו".

את הבגידה שירי גילתה לא כי חשדה או ניסתה לחקור. להפך, היא חשבה שהכל בסדר, עד שהידיעה הגיעה אליה לבד. "אני לא מסוג הבחורות שיבדקו בטלפון וילכו אחריו למקומות. מי שרוצה לבגוד יבגוד גם בשתיים בצהריים בכל סיטואציה שהוא ירצה. המידע הגיע עד אליי פעמיים, לא בדקתי ולא חשדתי. אחרי שחזרתי אליו הנושא לא עלה בשיח. גם באמצע ריב, לא זרקתי לו את זה בפנים, אמרתי שאם אני סולחת – אני סולחת מכל הלב. אני באמת שמחה שזה הגיע עד אליי, כי אחרת הייתי שם עד היום". 

זה הרבה חוכמה של בדיעבד – את שמחה שלמדת את השיעור, שמחה שחווית. באותו הרגע בן אדם שהיה כל עולמך בוגד בך, את כואבת ומתוסכלת.
"באותו הרגע יצא לי עשן מהאוזניים. לא כאבתי, לא נעלבתי בכלל, הייתי עצבנית. בפעם הראשונה כאב לי ונעלבתי, בפעם השנייה זה היה 'תקשיב, האם אתה מבין שעשית את הטעות של החיים שלך? שכל יום בחיים שלך אתה תראה אותי בכל מקום, אתה תשמע עליי, אתה כל יום תרגיש מטומטם שהפסדת אותי? כשעשית את הטעות הזאת אתה הפסדת, אני לא הפסדתי כלום. הפסדת את אהבת חייך בגלל הטעויות המטומטמות שלך שלא טיפלת בהן'".

השיחה בין השניים התקיימה ברכב, שירי ביקשה מהאקס לצאת, ומיד אחר כך היא קיבלה שיחת טלפון חשובה – עם ההצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי. "הוא יצא מהאוטו ודיברתי עם אלוהים, זה היה רגע מכונן. אמרתי, 'אלוהים תקשיב, אני עומדת לאבד את זה', קיבלתי סחרחורות, ואז קיבלתי טלפון ששינה לי את החיים. אם לא היה קורה מה שקרה איתו – לא היינו יושבות פה. הבנתי באותו רגע שקיבלתי מתנה, השתחררתי. קיבלתי פרס כי הצלחתי ללכת, יכולתי להישאר שוב".  

מאיפה הגישה שלך? בגיל 24 כשגבר בוגד בך, לא כל אחת יודעת לקום ולהגיד "הפסדת".
"חוויתי שתי מערכות יחסים קשוחות. אחת בגיל 17, ואחת בגיל 23–24. במערכת היחסים של גיל 17 הייתי מרוסקת, אז אני חושבת שפיתחתי שריר בגיל יחסית מוקדם. הבן אדם הכי טוב והכי אהוב עלייך בעולם, שאת מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה, פוגע בך ברמה הזאת – זו בגידה. אני לא מדברת על זה הרבה, עד היום הרגשתי שבכל פעם שאפתח את זה זה לנסות להיות רלוונטית, וזה שלי. כשפתחתי את זה הגיעו אליי המון נשים באותה סיטואציה והצלחתי לעזור להן מתחת לרדאר, אז יש פה משמעות. אבל אני מאוד נזהרת בנושא הזה כי אני לא מחפשת לרכוב על זה. אני לא רוצה רחמים של אף אחד ולא רוצה שידאגו לי, אני אחרי זה".

את מדברת על מערכת יחסים אלימה ואת לא רוצה שהשם שלך יהיה מקושר לסיטואציה? 
"אין לי שום פחד על השם שלי, כי מי שחווה את זה היא לא הבעיה בשום צורה ואין לה מה להתבייש, היא לא אשמה. זאת חיה שהיא חיה איתה והיא צריכה לבחור שלא. אין לי שום בעיה שזה יהיה חלק מהסיפור שלי, אני פשוט לא רוצה לרכוב על זה, אני לא מחפשת שיגידו 'איזו אמיצה'. לא הייתי אמיצה, היה לי מזל. אני באה מבית שעטפו אותי ותמיד הראו לי מה זו אהבה, אני באה מהורים שהם זוג נשוי, ביחד מגיל 16, ונתנו לי מודל טוב. 

"אם לא הייתי באה מהמקום שאני באה ממנו, יכול להיות שעד עכשיו הייתי במעגל הזה. להגיד עליי 'אמיצה'? לא. ככה יצא. קרה לי משהו בגיל 17 ויצאתי מזה. אני לא מרגישה שעשיתי איזה משהו, פשוט שזה לימד אותי המון. כשזה קרה בגיל 23 אמרתי שכבר קמתי פעם אחת, נקסט. התבאסתי על עצמי שנתתי לזה לקרות לי. זה פיתח אצלי שריר של ליפול ולקום ולהרשות לעצמי ליפול לזמן קצר. אתמול היה לי יום גרוע, הייתי בחרדה מתמדת, הרשתי לעצמי לכמה שעות ואז אמרתי לעצמי היום בבוקר, יום חדש, דף חדש ונקי. מותר ליפול, אבל לא להתפרק".

"עשו ממני ילדת שמנת – זה חארטה. לא מתנצלת שלא היה חסר לי אי-פעם משהו מבחינה כלכלית" 

בניגוד לחיי האהבה שלה, שידעו קשיים, המודל הזוגי והמשפחתי שהיא מכירה מהבית דווקא אחר לגמרי, כמו שסיפרה בעצמה. היא גדלה ברמת אפעל שברמת גן, להורים שבבעלותם עסק משפחתי מצליח שהעניק לה ביטחון כלכלי כל חייה. כשהציגו אותה בריאליטי, סיפרו על שירי שהיא ילדת שמנת שגדלה עם אופר, אבל למרות הכסף שזרם בבית, היא מדגישה שהאופר הייתה שם מסיבה אחרת לגמרי, ולא מסיבה משמחת.

"ניפחו את זה ברמות", היא מצהירה ומסבירה: "המשפט הבא אחרי שאמרתי אופר היה: 'יש לי אופר, כי אמא שלי עם 50% נכות', ואז המשכתי לדבר, ואת החלק הזה השמיטו. אני לא יכולה להתלונן, זה יצא לי מהפה, פשוט לא הייתי מוכנה לתרחיש של כל מה שיצא לי מהפה וכל מה שעשיתי".

כשמדברים עם שירי על כסף היא מאוד נחרצת. היא לא מתביישת להודות שיש לה, לא מתביישת להגיד שהיא אוהבת כסף – אבל גם לא רוצה שתהפכו אותה למה שהיא לא. "מה שעשו ממני ומכמה שאני ילדת שמנת זה חארטה, זה לא אמיתי וזו לא המציאות. אני ילדה שעובדת וקורעת את התחת מגיל יחסית צעיר. אני בת להורים עצמאים, אני גרה לבד ועושה הכל לבד, אין אופר. האם היה חסר לי משהו אי-פעם כלכלית? לא. האם אני מרגישה צורך להתנצל על זה? לא". 

"ההורים שלי לא גנבו שום דבר, הם עבדו קשה ועדיין עובדים קשה. אני לא טסה על מטוסים פרטיים, אבל גם זה יקרה ואני לא אתנצל על זה, זה יהיה בעבודה קשה. אנשים צריכים פחות להתעסק במה יש לאחרים וללכת לעבוד. הקהל הישראלי אוהב את הקורבן והמתנצל, קל יותר להתחבר למי שאומר 'אין לי', ולא רציתי לעוות את האמת. אני לא מסתכלת על כסף כמו שאחרים מסתכלים עליו. אני אוהבת כסף, זה אחלה דבר, אבל אני לא בוחרת חברים ובני זוג לפי כסף". 

את מדברת על אמא עם 50% נכות. למה לא דיברת עליה יותר?
"אמא שלי לא נראית נכה. מסתובבים בינינו המון אנשים שיש להם אחוזי נכות והם סובלים מהפרעה פיזית או נפשית, ולא רואים עליהם שהם סובלים מלקות. אמא שלי עברה ניתוח כושל, פגעו לה בעצב בגב, והיא סובלת מכאבי תופת. רק בגלל שהיא סוחבת את זה יפה זה לא אומר שלא כואב לה. היא אישה אצילית וחשוב לה לשדר שהכל בסדר, זו אחת הסיבות שאני לא מדברת על זה. המליצו לה ללכת עם מקל, את יודעת איך היא הסתכלה על הרופא? היא לא שם". 

לאורך כל הדרך שלה בתעשייה, שירי חוזרת ומדגישה שהיא לא מוכנה לנצל דברים מחייה כדי להתפרסם או להיות בתודעה, וכן, אחד מהם הוא גם הנכות של אמה. "לא רציתי להביך אותה, זה לא שלהם, זה שלה. היא לא בחרה להתפרסם, ואין לי מה לרכוב על זה. זאת אמא שלי והיא שדה ולוחמת, היא עושה מה שצריך ולפעמים לא רואים עליה אבל היא סובלת מאוד". 

"שיווקו לי לא להתגייס, המערכת דחקה אותי החוצה. התרסקתי נפשית ברמה יותר גרועה מהפציעה עצמה" 

לא רק את הנכות של אמה היא שמה מאחורי הקלעים, אלא גם את הסבל הפרטי שלה. בגיל 14 סבלה שירי משש פריצות דיסק וגילו לה דלקת פרקים, החיים שלה נעצרו לכמה שנים – בלי חוגים, בלי בית ספר וגם בלי שירות צבאי. "אנשים לא רואים את הרגעים שבסוף אתה מת מכאבים, ומי שלא סובל מבעיה פיזית או נפשית שמלווה אותו, לא מבין כמה הדיסוננס גדול. אתה יכול לקום יום אחד סבבה, ואתה מקבל הערות מהסביבה 'את משחקת אותה'. אף אחד לא יכול להבין את זה". 

סיפרת במגזין סוף השבוע של mako שהיית בילדותך רקדנית בלט מודרני לפני שהכל התפרץ. ספרי לי על התקופה הזאת. 
"אני חלקי חילוף ברמות. אני מרגישה כמו מכונית אספנות שלקחו כל מיני חלקים ושפצרו אותה, קצת פרנקנשטיין. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה, פספסתי שנתיים מהלימודים, כאבי תופת. לא יכולתי לרקוד וללמוד, ואלה שני הדברים שהכי אהבתי".

היית על כיסא גלגלים?
"כן, גם, זה היה כמה שפחות לזוז. הייתי כל הילדות ילדת פלא שלא צריך לדאוג לה לכלום ובשנייה היו צריכים לדאוג לי להכל ברמת המקלחת, חוויה מזעזעת שאני לא מאחלת לאף אחד. זה היה סיוט יותר להורים שלי, תחשבי שהילדה שלהם סובלת וזה לא נגמר, לא מגיבה לטיפולים. אני לא מסבירה את זה כמו שצריך כי אני נורא מנותקת מזה, כאילו זה קרה לילדה אחרת".

"שנתיים הרפואה המערבית אכזבה אותי", משתפת שירי בכאב, "היא הרימה אותי פעם אחת ובפעם השנייה היא בזבזה לי לפחות שנה מהחיים. דחפו לי כמויות של חומרים ותרופות ביולוגיות, היינו כל כך נואשים שאמרנו שיביאו לי אם זה עוזר, ובדיעבד זה לא עזר לי. עד שמשהו התחיל לעזור – הורידו אותו מהמדפים כי זה מסרטן. כבר עייפתי ומיציתי".

בשלב מסוים היא ויתרה על הרפואה המערבית שדחפה לה תרופות ללא תוצאות לדבריה, והחליטה לגשת לטיפול מסוג אחר. "הבנתי שאני צעירה והגוף ידע לתקן את עצמו. אין סיבה שמה שקרה לי יקרה, אלא אם זה משהו בתוכי – והבנתי שכל עוד לא אטפל במה שבפנים, זה לשים פלסטר, כל עוד לא אטפל בנפש שגורמת לגוף לתקוף את עצמו כל הזמן. הבנתי שאני צריכה לעצור, שאני לא רוצה להזריק לעצמי ורוצה שישחררו ממני וייתנו לי לטפל בעצמי. הלכתי לרפואה סינית, הרגשתי שזה הדבר היחיד שקצת דיבר אליי". 

מה עשית?
"דיקור, תוספים, נפש, תזונה מסוימת, הזרמת דם – זאת תורה שלמה. מבחינתי זה רופא לכל דבר. הרגשתי שהרבה יותר רואים אותי ברפואה הלא מערבית, שהרבה יותר מבינים איך הגוף שלי עובד. לי זה הציל את החיים, שמונה שנים אני בדיקור אצל אותה בחורה".

יש תופעות לוואי?
"טוב לי, אני מכורה. זאת התמכרות כי מדקר טוב, ורופא טוב בכללי, זה רופא שאכפת לו ממך כבן אדם. יש משהו נורא הוליסטי ברפואה שהיא לא מערבית וזה פתר לי את הבעיה, אני לא שמה עליה פלסטר. אני לא מכבה שריפות, אני עושה שלא יהיו שריפות. בחרתי להיאבק, היה לי מאוד קשה בהתחלה".

לא התגייסת לצה"ל בעקבות הפציעה ודלקת הפרקים.
"זאת הנקודה הכי רגישה שלי בעולם".

למה זה רגיש?
"זה הפספוס הכי גדול שלי בחיים. אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת, כי זה לא היה בידיים שלי".

במהלך המיונים לצו הראשון התייצבה שירי כמו כל תיכוניסטית נרגשת ורק חיכתה להזדמנות שלה לעשות שירות משמעותי. היא למדה בתיכון מדעי המחשב וכיוונה להגיע למודיעין, היא חשבה ששם לא יראו כבעיה את דלקת הפרקים שהגיעה איתה. אבל מהר מאוד פנתה אליה אחת החיילות בצו ראשון – ושירי הבינה שזה לא המצב. "עוד לא נכנסתי, עוד לא עשיתי פיפי בכוס ועוד לא מילאתי טופס, היא באה אליי ואמרה לי: 'הדר, למה את פה? את לא תתגייסי, יש לך ועדה ביום ראשון, שלחנו לך דואר'".

"היה לי חלום מאוד ספציפי, ואני אחרי שנתיים-שלוש שרק פספסתי דברים. פספסתי שנתיים מהתיכון, חברים שהעפתי מהחיים באותה תקופה כי הם לא היו שם, איבדתי את הריקוד. הייתי בטוחה שהריקוד זה הייעוד שלי ולקחו אותו ממני. בתיכון לא הלך, הריקוד לא יחזור – בניתי על זה שיש את הצבא.

"התקשרתי לאבא שלי בוכה, הוא כבר היה עייף מלראות אותי בוכה. הוא אמר לי ללכת הביתה ושנטפל בהכל. כשהגעתי לוועדה אמרו לי שלא אתגייס. הצבא אמר לי שאני יכולה להתנדב, לעשות שירות מזעזע בלי תפקיד משמעותי, ממש שיווקו לי לא להתגייס, פגישה מזעזעת. התרסקתי נפשית ברמה יותר גרועה מהפציעה עצמה". 

בשלב הזה עדיין סבלה שירי מהפציעה, ודלקת הפרקים שלה הייתה חוזרת מפעם לפעם בליווי כאבים משתקים. "אבא שלי עשה לי שיחה כי רציתי להתנדב בכל מקרה, הוא אמר, 'אני מפחד להגיד לך, אבל את לא יכולה להתחייב עכשיו לשום גוף'. שנינו עשינו טעות לגבי האופן שבו הסתכלנו על הסיטואציה". 

במבט לאחור, יש בה חרטות על כך, אף שהיא גם יודעת שהמצב הבריאותי שלה היה מקשה עליה לצלוח את השירות. "בדיעבד לא הייתי מוותרת על זה גם בשביל להכין קפה למישהו. זה כמו עצב צרוב אצלי, זה הנושא שהכי מפעיל אותי בעולם. אני יודעת שבאותו רגע עשינו את הכי טוב שלנו, והמערכת דחקה אותי החוצה. באותו רגע לא היה לי מה לתת, הייתי על הפנים".

"ביום שארגיש לא רלוונטית – לא אהיה שם. אני לא אתאבד על הקריירה הזאת" 

לא קשה להבין בשלב הזה ששירי לא אוהבת להשתמש בחייה כדי ליצור באזז. לא בפציעה הקשה שליוותה אותה מהילדות וגרמה לכך שלא התגייסה, ולא במערכות היחסים הרעילות, ששינו לה את כל התפיסה על אהבה. הכל חוזר אצלה לאותה נקודה – היא לא מרגישה שהיא צריכה להוכיח משהו כדי להיות בתודעה. 

ובכל זאת, לא חשוב לך להיות רלוונטית? 
"כל אחד הוא רלוונטי כל עוד הוא עצמו ומצליח להעביר את עצמו. גם אם מחר אקום ולא יהיו לי 160 אלף עוקבים באינסטגרם אלא 40 אלף, אבל אלו עוקבים שהם איתי שאנחנו מדברים באותה שפה, אני עוזרת להם והם מקבלים ממני ערך – תפאדל. אם הייתי מחפשת שכולם יאהבו אותי הייתי עוברת אחרת מסך".

ההבדל בין 160 אלף ל-40 אלף עוקבים זה הכסף בקמפיין. 
"אני לא רודפת אחרי כסף, הכסף בא אלייך אם את עובדת וחרוצה. ביום שארגיש לא רלוונטית ושאני לא נהנית ממה שאני עושה – פשוט לא אהיה שם. יש עוד דברים שאני יכולה לעשות, אני לא אתאבד על הקריירה הזאת ועל העולם הזה. הרבה אנשים רואים את זה מהצד כמו ערוץ הקניות, ופחדתי לחיות חיים שהם ללא משמעות. מה, כולי קוד קופון? אם ארדוף אחרי זה, אאבד את עצמי. אני לא ארדוף אחרי להיות רלוונטית, אבל אני מרגישה שבעצם זה שאני מעבירה את עצמי אני רלוונטית".

הדיבור על רלוונטיות הוא כמו מנטרה שמלווה את השיחה, ולשירי חשוב להבהיר לכולם כמה דברים לגביה. "הדחף הזה להיות רלוונטי מרחיק אותך מעצמך, וכשאתה לא אתה זה יוצר לך סבל, ואני לא מוכנה לסבול. אני בן אדם שעבר לא דבר ולא שניים, אם זה בבריאות שלי ובכל דבר".

את מכירה כאלה שעושים את זה?
"ברור. נראה לך שאני אחשוף? אבל יש לא מעט פרובוקציות".

למה חשוב לך להגיב על תגובות רעות בטיקטוק?
"אחד התחביבים שלי בעולם זה לענות לטוקבקים, ככל שהם רעים יותר ומנותקים מהמציאות, ככה זה יותר כיף. אני עונה בכזו אדישות, בכזה קור רוח, שהם מתבלבלים עם עצמם. 'רגע, אני אוהב אותה או שונא אותה?', זה מגיע לשלב שבן אדם יכול לקלל אותי, ואני הופכת את זה למשהו קליל ומצחיק. אני לא מכירה אותך, אז למה שיעניין אותי מה שאתה חושב? אתם מוזרים, מאיפה כל השנאה הזאת?".

זה לא נוגע בך בכלל?
"יש דברים שיכולים לתפוס אותי ולעצבן אותי. כמו שסיפרתי שמאשימים אותי ביח"צ. אלה דברים שחשובים לי, העקרונות שלי. כשאתה נוגע בעקרונות שלי – זה מציק לי וחשוב לי להסביר".