אני לא אגיד שלא התנסיתי, אבל בחיים לא הייתי מכור. רזיתי בגלל הניתוח, לא בגלל סמים

לפני עשור נכנס "דודו כהן מעפולה" לבית "האח הגדול" והפך בן לילה לאחת הדמויות הצבעוניות והזכורות בתולדות הריאליטי בישראל. היום התווסף לשם חידוש - דוד הראל כהן ("הוספתי את הראל, על שם האל") - אבל הוא עדיין לא מתכוון להתעלם מעיר הולדתו, "המותג", כפי שהוא מכנה זאת. אלא שמאחורי החזות השמחה, עבר כהן בן ה-41 בשנים האחרונות טלטלות נפשיות עמוקות.

הוא השיל 70 קילוגרם ממשקלו, מצא את עצמו סועד את אביו בן ה-71 לאחר פטירת אמו, ועד היום מתמודד עם חרדות בשגרה שמצריכות טיפול תרופתי. הוא אכן התחיל טיפול כזה לאחר שעבר את "ניתוח הקסם", כפי שהוא מתאר את ניתוח המיני-מעקף שלו. בריאיון לפודקאסט "ספיל איט" עם לילך מרקוביץ', הוא הוא חושף את התגובות הקשות לשינוי הפיזי שלו, פותח על דעותיו הפוליטיות הימניות, מדבר על היציאה המאוחרת מהארון, על החרטות מהתקופה שאמו הייתה בחיים, ואיך אביבית בר זוהר, שאותה הוא מכנה "החברה הכי טובה שלי", הצילה לו לדבריו את החיים.

הייתי 146 ק"ג. אף אחד לא יודע שקיבלתי דום נשימה בשינה

המהפך הפיזי שעבר כהן שינה צורה מהר כשמחמאות שקיבל תחילה התחלפו בתגובות אכזריות שחצו כל גבול; האשימו אותו בשימוש בסמים, פקפקו בבריאותו והשוו את המראה הרזה שלו לכזה של "ניצול שואה" - מה שהוביל להתרסקות רגשית ופחד מהגוף החדש שלו. "אני גילי ארגוב בשבילם", הוא אומר עכשיו על הטוקבקיסטים.

כשאתה מפרסם תגובות לא פשוטות שאתה מקבל בגלל הנראות שלך, נראה לי שזאת הזדמנות לשבת, להבין מה אתה עובר בימים האחרונים.
"זה לא רק בימים האחרונים, בכלל בתקופה האחרונה. יש תקופה של כמה חודשים, מאז הניתוח... אני בן אדם רגיש. ואנשים לא מבינים שמאחורי כל אדם מסתתר סיפור. אומרים: 'אל תסתכל על התגובות, שים פס על התגובות'. אני כן מסתכל על התגובות. כי כשהייתי שמן, 'אז למה אתה שמן?', וכשאתה רזה, 'למה אתה רזה? אתה דומה לניצול שואה, תפסיק לעשות סמים'. דברים באכזריות. אין לי בעיה עם הערות בונות, הכל טוב. אבל הערות כאלה אני לוקח ללב".

בוא ניקח רגע צעד אחורה. החלטת שאתה עושה ניתוח. למה?
"קודם כל, בשביל הבריאות שלי. אף אחד לא יודע שקיבלתי דום נשימה בשינה. אני הייתי עם 146 קילו. אני לא יכולתי לנשום, אני לא יכולתי לנקות את הבית. הרופא אמר לי: 'או ניתוח או שאני לא יודע לאיפה החיים שלך הולכים' - בעקבות האכילה הרגשית שהייתה לי".

שמאיפה היא נבעה?
"מהמוות של אמא שלי במיוחד. זה מלווה אותי עד היום, העשור שמבחינתי זה לפני יום. אני חי ונושם אותה והיא פה איתי, תמיד איתי... אני רואה הורים וילדים, אבל כמוני וכמו אמא שלי לא היה. הנאמנות, המילה הנכונה, ההבנה, הביטחון - היא הייתה הביטחון שלי, היא הייתה הגב שלי. סעדתי את אמא שלי לפני שנפטרה. היא הייתה כל עולמי. הכל מתגמד. אתה רואה חיילים הולכים לעולמם בעזה, אמא קוברת את הבן שלה, זה לא נתפס. אבל כל אחד והסיפור שלו. זה נשמע כאילו אני חוזר על עצמי כל פעם. אבל אי אפשר שלא, כי אמא יש רק אחת, מבינה?".

לאבד אמא זה הפחד הכי גדול שלי.
"אני קיבלתי את הפחד הכי גדול. כי כשנכנסתי ל'אח' דרך קשת, אמא שלי יצאה מהמחלה, וכשיצאתי, חזרה לה המחלה והיא לא גילתה לי, בשביל שאני אטוס לצילומים של 'גולסטאר'. את זה לא דמיינתי. דמיינתי הכל. מבחינתי, תקחי את היד שלי, תקחי את שתי הרגליים שלי, אני מוכן להישאר נכה - תחזירי לי את אמא שלי לעולם הזה".

אני פוחד לאכול. שמן תמיד יישאר שמן

מאז לכתה, הוא הקדיש את חייו לטיפול באביו, התמודד עם דיכאון, ומצא את עצמו נזקק לעזרה כלכלית ונפשית, עם "הפרעות אכילה קשות ביותר. הגעתי למצב שאני יכול לאכול 16 קרמבואים, ואחרי הקרמבו, לערבב, לאכול שתי לאפות עם שווארמה, ואחרי הלאפה עם שווארמה, זה יישמע חזיר, זה יישמע מגעיל. וזה לא שהייתי רעב, ברחתי למתוק, ברחתי לאוכל וזה עשה לי טוב לאותו רגע, אבל לא טוב לבריאות שלי".

כהן, שמתגורר עד היום בעפולה ומטפל באביו בן ה-71, טוען ש"שום דבר לא כמו פעם" יותר בבית שלו. "אני מאוד קשור אליו. אבל הוא בשקט שלו. היום אני זה ששומר על אבא שלי. למה אני בעפולה? אמא שלי השאירה לי תינוק. מרגיש כאילו החלפתי אותה וזה רע לי. היא השאירה לי מתנה שזה אבא שלי אבל הייתי רוצה שהיא תהיה... ימי שישי, קידוש לא עשיתי כבר שנים, שזה היה בית מקדש בבית. אני לא יכול לעזוב אותו, זה כמו לעזוב תינוק לבד. עכשיו הוא ישמע את זה, 'מה אתה עושה לי בושות?' אבל זה ככה, הוא תינוק. מערכת היחסים שלי ושלו מאוד השתפרה, באמת. הוא לא מציק, הוא לא מפריע, הוא מקבל דברים יותר יפה. את יודעת, אבא שלי הוא כורדי, פעם בשבילו הומו זה היה... את יודעת. היום הוא מבין שהבן שלו אהוב, הוא מקבל תגובות טובות ברחוב".

הוא לא היה שם לעצור אותך עם האוכל והדיכאון.
"היום הוא נלחם איתי שאני אוכל, הכל התהפך. 'בוא נאכל שווארמה, בוא תאכל'. ואני אומר 'כן אבא, אכלתי'. אני אוכל, אני לא אגיד שלא, אבל אני פוחד לאכול, כי שמן תמיד יישאר שמן. למה אני עם חולצה שחורה עכשיו, ויש לי חולצות לבנות מעלפות? כי מה שמן רגיל לשים? שחור, כי זה מטשטש. אז מי ששחור מנצח הכל וזה יפה. במוח, בתת-מודע, אני תמיד ארגיש שמן".

לצד המחמאות, "יש הרבה אנשים שפוגעים וחושבים אחרת. בכיתי. אנשים לא מבינים שבכיתי. שיש מעבר, שאני עובר תקופה קשה. אני לא בא להתמסכן, אני הולך עם האמת שלי כל החיים. אני באמת עובר את השנה הכי קשה בחיים שלי; הכל צף לי. הגעגוע לאמא. פתאום אתה הולך ברחוב ו'וואי, אני מרגישה שהשמחת חיים שלך ירדה מאז שרזית' - ואז זה נכנס לך לתת-מודע, אולי אני באמת לא שמח? וזה גרם לי להיות עצוב. יש בזה משהו, ולא בעקבות זה שרזיתי, דווקא הייתי שמח שרזיתי. כמו תינוק".

אבל אולי אתה נותן לאנשים השפעה. יותר מקום להעיר הערות כאלה?
"יש בזה משהו. עובדה. בשלוש השנים האחרונות שאני חושב שאני ה-דבר ב'גולסטאר', לא לוהקתי שוב פעם מאז שרזיתי. כי אהבו את הדמות השמנה. הם צריכים להבין כולם שאני בא יותר משודרג, יותר מצחיק, אבל לא נותנים לי את ההזדמנות להראות את זה".

"ב'גולסטאר' המפיקים אהבו אותי שמן, היה בזה את הסתלבט, זו תוכנית הומור. אמר לי המפיק, 'תעלה 40 קילו במשקל ואני מחזיר אותך, אני רוצה אותך שמן'. כי זו הייתה דמות קרקסית, אין מה לעשות, אבל הוא מפסיד אותי... מאז אני עובר תקופה מאוד קשה, עשיתי צעד שלא חשבתי שאעשה, תמיד פחדתי מהמילה, חששתי והתביישתי מ'פסיכיאטרית', והיום אני מטופל אצל אחת, אצל גורמי מקצוע מאוד-מאוד רציניים. שאנשים יפנו ולא יתביישו".

על אסייג, הוא אומר כי בעבר הם היו "חברים מאוד מאוד טובים, ובום, טראח, זה התנתק. כשהיא הייתה עוד עם ברק, הם הביאו לי פינה, היינו חברים טובים. באמת, אהבתי, זה לא שאני שונא אותה היום, את אופירה. אבל אנשים עוברים שינויים ודברים בחיים... תראי, אני לא יכול לירוק בצלחת שאכלתי ממנה, כי היא כן עזרה לי. אבל היא קצת... הייתי רוצה אותה קצת יותר בשבילי". כהן מוסיף כי הוא סימס לה, אבל "יש לה מספר טלפון חדש, ועצם העובדה שהיא לא הביאה לי את המספר טלפון החדש שלה, אז הבנתי שהיא לא רוצה".

יש קשר לדעות הפוליטיות שלכם?
"לא, כי אני חבר נאמן שלה. יש בינינו הרבה סודות, חלקנו הרבה סודות, שילוו אותי עד לקבר איתה, כאילו דברים אישיים ביני לבינה. וקיבלתי ברקס קטן ממנה באינסטגרם והתבאסתי. למרות שהיא, לדעתי, אופירה מתה על ביבי".

אז מה זה, הצגה?
"זה לא הצגה, היא מתה על ביבי. היא מתה על ביבי. לא היה... יש ביניהם כאילו - זה כמו שיש בין גבר לאישה... מתח מיני. זה ביבי ואופירה, זה לא יעזור בית דין".

כשביבי בשלטון אני מרגיש בטוח

למרות הייצוג הסטריאוטיפי והביקורות שהוא סופג, כהן הולך עם האמת שלו עד הסוף ולא מסתיר את אהדתו למפלגת הליכוד ולראש הממשלה בנימין נתניהו, תוך שהוא מוצא את עצמו נכנס לאש לא אחת בשבילו.

אתה מצהיר על עצמך שאתה ימני ואתה גם מגיב - ואתה מאוד פעיל ברשתות, בכל מה שקורה בנושא החדשות.
"כל מה שקשור לביבי אני מגיב. גיי עם לק, את מבינה? זה מאוד קשה".

אתה אפילו אומר לי: "אני גיי עם לק, ביביסט".
"ביביסט, אני ביביסט, אני... אני אוהב אותו".

אבל איך זה מתחבר, בוא נודה על האמת? יש פה...
"יש בו משהו. זה כמו אצלנו בשפה השכונתית, מין שחוּר, כאילו עשו עליך שחור, כישוף כזה. הכריזמה שלו. אני שלם עם זה. כשביבי בשלטון אני מרגיש בטוח".

אבל איך הוא דואג לך לזכויות? של גייז שחיים בארץ?
"הוא לא פגע בי".

אבל הוא גם לא דואג לך.
"למה? הוא כן העביר תקציב. מה, לא מספיק? מה צריך עוד?"

אתה מרגיש שהוא ממלא את תפקידו כראש הממשלה בצורה הטובה ביותר?
"חד משמעית, כן. תראי, אין בן אדם מושלם. תמיד אפשר לשנות - אני גם גיי שהוא מאוד שומר מסורת, אז אני אוהב את הדתיים, את מבינה? אז בגלל זה כל החיבור הזה".

ולמה הצורך לענות לכל טוקבקיסט שיוצא נגדו? מתוך הצורך להגן?
כי אין לו גם מחליף ראוי, אם תביאי לי עכשיו תגידי לי, 'דודו ד' הוא המחליף הראוי , אני אגיד לך יאללה, צריך דור חדש, דור צעיר, יש בעיות, הוא לא טלית - יוקר המחיה גמר עלינו, אבל אין לו מחליף ראוי".

זה לא ברור מאליו שאתה מביע את הדעות שלך בצורה כזו, נחרצת. אתה לא מפחד?
פחדתי, אבל כמה אפשר לפחד. יצאתי מהארון בגיל מאוחר כי פחדתי. אני רזה ואני פוחד ופוחד עכשיו. בגלל שרזיתי אני מפחד. כמה אפשר לפחד? אני גם לא פוגע בשמאל, אני מגיב לעניין. איימו עליי מלא. מה יעשו? הכל בידי שמיים. 'ליצן שהולך אחרי העדר', אבל ההפך. מה העדר? רוב הסלבס הולכים עם השמאל, מי ביביסט? אביבית בר זוהר, אייל גולן, אני'".

לצד הדברים שאמרו לך על הנראות, שאתה חלש ואתה גם מבין שלפעמים אתה נראה חלש יותר בגלל הכדורים, גם היו כל מיני אמירות על ניסיון להצמיד לך שימוש בסמים. זה הגיע אליך, האמירות האלה?
"בואי אני אסביר לך משהו. אין בן אדם שלא ניסה בחייו, סבבה? אני לא טלית - אבל אני לא איזה אחד שעכשיו מחכה לישיבה שיש בה את הסמים והסטלות, רחוק מזה, לוקח כדור שינה והולך לישון. לא אומר שלא התנסיתי, סבבה רזיתי בגלל הניתוח לא בגלל שום סיבה אחרת. ביקר לי, בכבוד שלי. מיני-מעקף, אני קורא לזה מיני-קסם. איזה כואב זה לשמוע את מה שאמרת עכשיו".

בשלב זה, כהן פורץ בבכי. "עד שקיבלתי אומץ וקיבלתי אישור לניתוח הזה... בחיים לא הייתי רזה, תמיד הייתי ילד שמן... וזה מצער אותי שבן אדם מרזה הוא נרקומן, שהוא שמן הוא ככה - תגיבו, אין בעיה. אני דמות ציבורית סבבה, מוכרת. אבל איך אמרת? לקחו את זה כמה צעדים קדימה. ביום השואה לקרוא לי ניצול שואה, זה שבר אותי. איך את יכולה לרשום דבר כזה ביום השואה? ואני כמו ילד קטן...אני לא מתבגר. אני כן בוגר, אבל לא מתבגר. זה עדיין כואב. אני בשבילם גילי ארגוב, את מבינה? ועכשיו השבוע, מה ניסיתי לעשות בעקבות התגובות האלה? אכלתי מלא שוקולדים, ולא בא לי כל כך מתוק. פתאום אתה פוחד להיות רזה... וכאילו עכשיו לאכול שוקולדים, הם גרמו לי - אלה שהגיבו ככה, גרמו לי שוב פעם לחזור לאכילה הרגשית שלי. ואם אני אחזור לאכילה הרגשית שלי, הנפש שלי תרד עוד יותר למטה, ואני מטפל כרגע בנפש שלי בתקופה הזאתי".

הטיפול, משפיע עליו לטוב ולרע. "יש רגעים שאני מרגיש רובוט ורואים את זה גם בסרטונים של באינסטגרם אבל זה לא בשליטתי, אנחנו מדינה מצולקת וגם אין שלום בתוכנו, שזה בכלל משפיע. ואני שאוהב את החיים ואוהב את חיי הלילה והכל, נהייתי מכור לחדשות".

רק מהעסק ("עסק פרטי משלי, קטן, למסיבות רווקות") אתה מתנהל כלכלית במדינה עם יוקר מחיה?
"מהעסק ואבא שלי, רק מזה..."

וזה מספיק?
"לא. לא, בגלל זה אמרתי שיש לי מלאך גואל, מלאכית גואלת שקוראים לה אביבית בר זוהר".

והיא עוזרת לך כלכלית?
"חד משמעית. היא עוזרת לי כלכלית, בחגים, בשבתות, כל מה שאני אצטרך - היא שם בשבילי. תשמעי סיפור. אביבית החליטה ביום בהיר אחד, אחרי סרטון שהעליתי... להפתיע אותי ומגיעה לעפולה. היא תפסה אותי שוכב בכורסה בסלון... ראתה בן אדם כבוי ועצוב שלא רצה לקום מהמיטה. היא נכנסה עם בובה שלוחצים עליה והיא רוקדת ושמחה... והיא הקימה אותי בכוח מהמיטה. היא המלאך הגואל שלי בחיים האלה. אני חושב שבלי אביבית, לא הייתי יושב פה היום לריאיון".

חשבתי שאבא שלי ואמא שלי פרימיטיביים, אבל התברר שאני הייתי הפרימיטיבי

אחד הרגעים הכואבים בריאיון הוא הווידוי המצמרר של כהן על היציאה מהארון. שנים ארוכות הוא חי בהסתרה, בטוח שמשפחתו (ובמיוחד אביו) לא יקבלו אותו, רק כדי לגלות בדיעבד שהפחד שיתק אך ורק אותו.

אף פעם לא יצאת בפני אמא שלך מהארון?
"בחיים, בחיים. הייתי מביא ידידה סתם, יענו כאילו... כאילו היא איתי. בכלל לא איתי, אנחנו הולכים לחפש גברים במועדון... יש אמא שלא יודעת על הילד שלה, אבל היא העדיפה... היא העדיפה לא לדבר, לא צריך".

אבל למה חששת? עם קשר כזה חזק ביניכם, אני חושבת שאמא הייתה עוטפת ומחבקת אותך.
"כן, חד משמעית, אני טעיתי. בסוף מה שהבנתי, וואי, תקבלי חום עכשיו. אני חשבתי שאבא שלי הוא הפרימיטיבי או אמא שלי או שאחותי הכי ליברלית. בסוף התברר לי שמי שהיה הפרימיטיבי זה לא ההורים שלי, זה אני הייתי הפרימיטיבי. אני זה שחששתי, אני זה שפחדתי".

לפעמים אתה חושב לעצמך על השיחה שיכלה להיות בינך לבין אמא, שהיית יוצא בפניה מהארון?
"וואי, זה היה יכול להיות הדבר הכי מרגש והכי טוב בחיים, ויכולתי להיות יותר מאושר ממה שהייתי איתה, ולא להחביא את עצמי ולא לפחד. ותמיד פחדתי ותמיד הייתי ילד... שכל האהבה של אמא שלי, ילד מפוחד ועשיתי טעות, שאנשים לא יעשו את זה... ואבא שלי, שהוא כורדי, שחשבתי שהוא פרימיטיבי, מה זה? היה הכי מחבק אותי בעולם. פחדתי מפחד שלא היה קיים בכלל. אני הרסתי לעצמי את החיים במשך הרבה שנים".

מחברת ADD, מפיק "גולסטאר", טרם נמסרה תגובה. היא תפורסם לכשתתקבל.