הרגשתי במיאמי שאני לא אני. איבדתי את עצמי

משהו טוב קורה לאחרונה בחיים של טום אביב. המסעדן והשף הפופולארי שפרץ לחיינו כשזכה בעונה השישית של "מאסטר שף" לפני כמעט עשור, הספיק לקחת חלק באין-ספור שערוריות שסיפקו לו את הטייטל "הילד הרע של עולם המסעדנות הישראלית". כעת, כשהוא חוגג יום הולדת 38, אביב עושה שינוי ומציג גרסה חדשה: "הייתי חייב באיזשהו שלב להחליט להתבגר", מספר אביב ללילך מרקוביץ' בפודקאסט "ספיל איט" של mako. "התבגרתי בכל זווית בחיים שלי, החל מאורח החיים שלי, האופן שבו אני מתייחס לעבודה שלי, הדרך שבה אני מתייחס לחיים הפרטיים שלי, לבריאות שלי, המנטלית והפיזית. הכל שונה".

מה עשה את השינוי?
"קודם כל, ההבנה שאם אני לא אתפתח וכל יום אהיה קצת יותר טוב ממה שהייתי אתמול, אז זה אפילו לא לעמוד במקום מבחינתי, זה ללכת אחורה. ואני חושב שבאיזשהו שלב, אחרי עשרים שנה החלטתי שדי עם כל ההרס העצמי הזה וה"אובר" בלגן וה"אובר" קיצוניות שלקחתי כל דבר בחיים שלי, גם לטובה וגם לרעה. החלטתי ללכת על משהו שהוא הרבה יותר מאוזן, שהוא נכון גם למקצוע שאני נמצא בו".

היית הילד הרע של התעשייה. החלטה כזאת לא יכולה לקרות ביום. יש מישהו שמשפיע עליך?
"כל הרגל רע שנגמלתי ממנו, עשיתי אותו לבד בסופו של דבר. הייתי אצל מטפלים ושיחות ודברים כאלה, אבל בסופו של דבר להפסיק לעשן, להפסיק לשתות, להפסיק עם סמים, להפסיק כדורי מרשם, כל מה שעשיתי ועשיתי הכל כמעט, הכל היה החלטה עצמית. ההחלטה לשנות את אורח החיים שלי כדי לגרום לחיים שלי להיות באמת ארוכים יותר וטובים יותר. לקח לי הרבה זמן להבין גם איפה המקומות שצריך לתקן. יש מספיק נקודות מפנה שאני יכול לשים לך על ציר זמן. נתחיל עם זה שנעצרתי, במקרה עם הכלב".

אביב נזכר בפרשה שקרתה אי-אז בשנת 2021, שחרכה את מדורי הרכילות והגיעה גם למהדורות החדשות, כאשר נעצר בחשד שתקף לעיני שוטרים אדם שלכאורה הכה את הכלב שלו. כעת הוא מודה: "זאת הייתה קריאת השכמה. הזמן שלי במיאמי, לבד, פתאום לא היה לי את הלחץ של ריאיונות, של להיות איזושהי דמות שמצפים ממך להיות. אז ההתנתקות הזאת נתנה לי הרבה זמן לחשוב מי אני בתוך כל הדבר הזה. לא התעסקתי באינסטגרם. יש לי עכשיו איש סושיאל, נגיד. אנחנו מחיים את הסושיאל מדיה שלי, כי זה הוזנח במשך איזה שנתיים ומשהו, כי לא עניין אותי למצוא את עצמי בעיני אנשים אחרים, עניין אותי למצוא את עצמי בעיניי. התדמית היא חשובה, אבל הרבה יותר חשוב זה איך שאתה רואה את עצמך ואיך שאתה מרגיש עם עצמך".

ואיך הרגשת?
"רע. רע. הרגשתי שאני לא חווה התקפי חרדה, אלא אני פשוט חרד תמיד. ומי רוצה לחיות ככה? כאילו, בשביל מה? מה הגמול? שאתה מגניב ומסקרים אותך, ואתה מצליח ועושה כסף, אבל אתה לא נהנה מזה, אז... בשביל מה? אני חוגג עשור בדבר הזה ואני עוד פה".

ואתה גם מעניין.
"קשה לי להגיד את זה על עצמי. אולי גם לימדתי את עצמי ענווה בדרך הזאת של השינוי, כי כל הזמן היו אומרים, 'איזה יהיר הוא', מהרגע הראשון שראו אותי ב'מאסטר שף'. אני אף פעם לא הרגשתי עם עצמי יהיר, אבל הסכמתי לשאול את עצמי למה אנשים רואים אותי ככה. שזה משהו שהוא מאוד קשה כי בן אדם שאומר, 'לא אכפת לי מה חושבים עליי', סביר להניח שהוא אומר את זה כי הוא רוצה שאת תחשבי שלא אכפת לו מה חושבים עליו, אז כן אכפת לו מה חושבים עליו. אני לא אגיד לך שלא אכפת לי מה חושבים עליי, אבל זה אף פעם לא שינה בי כלום. אני פשוט באיזשהו שלב החלטתי להסתכל על עצמי במראה ולהגיד, 'טוב, מה נכון, מה לא נכון, מה כן צריך להשתנות, מה צריך לעדן, לשייף טיפה. הייתי מלא בכעס, זה גם היה המנוע שלי להצלחה. אני כעסתי כשאמרו שלא הגיע לי לזכות ב'מאסטר שף'. כעסתי כשאמרו שזה היה מכור ודברים כאלה, אז הלכתי ופתחתי מסעדה כדי להראות שאני גם יכול להצליח בעולם האמיתי. אלה דברים שהשפיעו עליי. ואומנם יצא טוב מזה, אבל בסופו של דבר, אני לא רוצה לפעול ככה יותר. אז צריך להגיע עמוק מאוד לנבכי הנפש כדי להבין שאתה במקום שאתה לא רוצה להיות בו, גם אם אתה מצליח. לא יודע אם אני עושה את הריאיון הזה כדי שאני פתאום אהיה 'המאמי הלאומי' או משהו כזה, זו לא הכוונה, אבל כן להעביר את מי שאני ומה שאני היום. אין לי בעיה גם לדבר על מה שהייתי. זה טוב. מודעות זה דבר חשוב".

אתה מתחרט על משהו שעשית בעבר?
"אני לא יכול להגיד שאני מתחרט על משהו שעשיתי בעבר, כי כנראה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי או לא הייתי מגיע לתובנות שהגעתי אליהן. אבל כן, היו דברים שהייתי משנה, עושה אחרת, או לא הייתי עושה בכלל".

אמרתי לעצמי, 'אם אתה נשאר פה - אתה כנראה תגמור את היחסים עם אמא שלך'

טום אביב נולד וגדל בתל אביב. הוריו התגרשו כשהיה בתיכון והמשפחה התפצלה. "אבא שלי חי בלונדון, אמא שלי חיה במיאמי, אחותי חיה במיאמי, אבל כרגע הם כולם במיאמי כי אחותי עומדת ללדת", הוא מספר. לאמו, מיכל אביב, לשעבר הבעלים של מסעדת פיקאסו המיתולוגית, וכיום יזמית נדל"ן במיאמי, נחשף הקהל הרחב לאחר ריאיון לא שגרתי שנתנה, ובו סיפרה על היחסים המורכבים עם הבן טום, ועל המתנה שקנתה לו לאחד מימי הולדתו - טיפול בקטמין.

את הריאיון איתה קראת?
"זה כל כך הפתיע אותי. אני לא ידעתי שהיא התראיינה. אני לא זוכר מי שלח לי את זה בבוקר, נראה לי אבא שלי".

היא מדברת על הקשר ביניכם, משתפת בפרטים.
"היא למדה ממני להתראיין, אה? אנחנו מאוד דומים. העניין שכולם תמיד אמרו לי, 'וואו, אתה אבא שלך, אתה בדיוק אבא שלך', ואני חושב שבמקום מסוים גם לקחתי המון ממנה, כי אני מאוד מעריך אותה. הריאיון עצמו היה מדויק מהצד שלה. אני לא זוכר לפרטי פרטים, אבל אני זוכר לגמרי שהיו שם דברים שאמרתי, 'אוקיי, זה לא היה ככה'. אם היית מדברת איתי על זה לפני שש שנים, ריאיון כזה היה יושב אצלי באיזו פינה בלב ולא עוזב אותי".

היא מספרת שם שהיא נותנת לך טיפול קטמין מתנה ליום הולדת. זה משהו שרצית שיידעו?
"אני חושב שסיפרתי את זה לפניה כבר, האמת. תראי, זה קרה. יש בפלורידה, ספציפית במיאמי, טיפולים בקטמין לחרדות, לבעיות טראומה, דברים כאלה. בסביבה מבוקרת. כמובן שזה חוקי לגמרי. עושים שישה טיפולים בדרך כלל, אני בשלישי כבר הרמתי ידיים, זה היה לי כבד. אחרי יומיים של טיפול, ההתאוששות הייתה מאוד קשה. אבל אני גם חושב שהבנתי את הפואנטה אחרי פעמיים ובפעם השלישית רק רציתי לוודא שזה די חוזר על עצמו. כל טיפול נראה אותו דבר, אתה מגיע, יושב בכורסה, שמים לך אוזניות, מוזיקה קלאסית, מכסים לך את העיניים, אתה מקבל זריקה ופתאום אין גוף, אין קיום. אתה מטייל, אתה נשמה, אני לא יודע להסביר את זה אפילו. כאילו קשה לי אפילו לתאר, אין שום דבר אמיתי. זה מכניס לך פרופורציות מטורפות, כשאתה פוקח עיניים ומסתכל על הסביבה שלך ואומר, 'זה לא היה קיים לפני כמה רגעים'. אין תחושת זמן. וזה עשה את שלו, זה העביר את המסר. שנה לפני זה אמא שלי קנתה לי תיק ממותג, אז בשנה אחת היא קנתה לי אושר חומרי, ובשנה אחת היא ניסתה לתת לי אושר פנימי. אני חושב שכרעיון זאת הייתה מתנה נהדרת".

מה הקשר עם המשפחה? כי דיברת בעבר על זה שזה מורכב.
"מורכב. עם אבא היחסים מאוד-מאוד טובים. הוא עוגן מאוד חשוב בחיים שלי. זה מוזר, כי רוב שנות גיל ההתבגרות, זאת אומרת, 17 והלאה, גדלתי בלעדיהם. הם התגרשו ועזבו, ואחותי עזבה עוד לפני, אז הייתי בלעדיהם, שמרתי קשר טלפוני מאוד הדוק, אבל כל פעם כשנגיד אני רואה אותם, אז אני מרגיש מקורקע פתאום. עם אמא שלי היחסים קצת יותר מורכבים. השנתיים האלה במיאמי היו קצת קשות לנו. אמא שלי היא בן אדם מאוד חזק ודומיננטי, אחת הנשים הכי חזקות שאני מכיר, באמת, זה מטורף. אבל הכוח הזה הוא גם טוב וגם קשה להתמודד איתו. עבדנו בסמיכות, כי נסעתי למיאמי לאיזשהו פרויקט מסוים שנמצא בתוך פרויקט ששייך להורים שלי בשותפות עם בעלה החדש. דרמה, טלנובלה, משפחת אביב זה טלנובלה. וזה לא כל כך עבד מבחינת דינמיקה. זה פשוט לא עבד. זאת הייתה גם הסיבה שלא יכולתי להישאר עוד קצת, לא יכולתי יותר. חלק מזה היה כשאמרתי לעצמי, 'טוב, אם אתה נשאר פה להמשיך להילחם על המקום שלך כנראה שאתה תגמור את היחסים עם אמא שלך'. לא יהיה אפשר לאחות את זה. אני מאמין שעזבתי במקום שעוד יש דרך חזרה. אנחנו לא 'לא מדברים לגמרי', אבל מאוד אינפורמטיבי כזה. היא מגיעה בקרוב לארץ אז אני מקווה מאוד שיצא לנו לשבת וליישר הדורים, כי זה כל כך טיפשי לריב עם בן אדם שאתה כל כך אוהב ולבזבז זמן כל כך יקר שלא יחזור לנו, על ריחוק ועל אגו ועל כעס שהגיע גם מהצד שלי".

תמיד הקשר עם אמא היה מורכב?
"לא. כל החיים הבוגרים שלי הייתי רחוק מאמא שלי בערך 12 שעות טיסה והסתדרנו מצוין. וברגע שסגרנו את הפער הזה, זה כבר לא עבד. אז יכול להיות שהמרחק הוא טוב לנו. היא כבר ביקרה בארץ מאז, ואני הרגשתי מהצד שלה שהיא לא מוכנה עוד לשבת איתי וללבן עניינים, לסגור פערים, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל אני חושב שאולי הפעם סוף כל סוף זה יקרה. אני תמיד ראיתי בנו, באבא שלי, אמא שלי, אחותי ואני, ראיתי בנו תא משפחתי מאוד הדוק, למרות הריחוק".

אז מה השתבש במיאמי?
"אני הרגשתי שיש רצון מאוד חזק לשלוט בי ברמה של עד להגיד לי מה ללבוש. הייתי מקבל הערות על מה אני לובש או דברים כאלה, ואי אפשר לקחת בן אדם בגיל 36-35 ולהגיד לו, 'אתה מגיע לארץ חדשה ואנחנו ניקח אותך, נשנה אותך ונעשה אותך מוצר' - זה לא יכול לעבוד. אני גם שיש לי אופי מאוד דומיננטי בעצמי, זאת אומרת, אתה לא שם אריה בכלוב ואומר, 'טוב, יהיה בסדר'. אני חושב שלהבנתם מה שהייתי בארץ, ה"באד בוי", הילד הרע של הקולינריה הישראלית, כל הדבר הזה, לא יעבוד טוב בארצות הברית ואפילו יכול להיות מסוכן לעסקים. וזה המשיך כבר לתוך הפן העסקי ברמת ההחלטות: נראות, איך מתנהלים, איך מארחים, וזה ה"לחם וחמאה" שלי, זה מה שאני עושה. זה פשוט לא עבד. באסה, כי הכיוון היה כל כך טוב".

אמא עדיין רואה אותך כ"באד בוי"?
"אני חושב שהיא הגיעה לאיזושהי מסקנה בראש שהיא תמיד הייתה שם בשבילי, וזה נכון. היא לא הייתה אף פעם אמא מאוד אוהבת, מחבקת, אהבה קלאסית של אמא לבן, זה לא היה, וזה לא משהו שאני אומר והיא תסתור אותי, אבל היה לה תמיד את המשפט הזה של 'אומנם אין את האהבה הקלאסית הזאת של האמא, שכשאתה מגיע, ואני מבשלת לך ארוחות שישי, אבל כשדברים יהיו מסובכים לך - תמיד אני אהיה שם". אבל כשהרגשתי שדברים הסתבכו, היא לא הייתה שם. וזה כנראה פוגש אותך גם בגיל צעיר, אתה נפגע מזה ומופתע מזה גם בגיל יותר מבוגר, גם כשאתה לא ילד שתלוי באימא שלו. היא, מהצד שלה, ראתה שהיא הייתה מעורבת כל החיים ועזרה כל החיים והגיע הזמן לשחרר".

היום אתה כועס עליה?
"לא. כעסתי מאוד. אבל אני לא יכול לכעוס עליה היום. אני אוהב אותה יותר מדי בשביל לכעוס עליה. אני אגיד לך משהו, אחד הדברים שסימנו לי שאני צריך שינוי זה שכל מנעד הרגשות שלי הפך להיות מאוד מצומצם. זאת אומרת, 'שמח-כועס'. לא היה אמצע ולא הייתי יכול לטפל באמת בבעיות, כי הכל היה מופיע בתור כעס. אם הייתי שמח, אז זו הייתה סוג של שמחה מאנית כזאת, לא בריאה וגם מאוד רגעית. אז היום יש מנעד יותר רחב ואני יכול להבין מה אני באמת מרגיש. אם זה תסכול אז זה תסכול, אם זה קצת אכזבה אז זה אכזבה. כשאתה מבין את זה, אז יותר קל לטפל".

העבודה נכנסה הביתה לתוך המיטה שלנו. כשביטלנו את החתונה הרגשתי בהתחלה כישלון

בשנתיים האחרונות טום היה בזוגיות עם מוריאל לוי, והשניים עברו לגוד ולעבוד יחד במיאמי. הם הספיקו להתארס בהצעת נישואים מרגשת במהלך חופשה באנגליה. אבל שבעה חודשים לאחר מכן, השניים החליטו להיפרד ולבטל את החתונה.

איך אתה מרגיש עם זה שביטלת אירוסים?
"בהתחלה הרגשתי כישלון. שונא להרגיש כישלון. 'כבר החלטת לעשות משהו ואתה מה? חוטף רגליים קרות? מה, אתה מפחד?'. ניסיתי להבין עם עצמי איך הגעתי למצב הזה. מוריאל היא בן אדם מדהים, זה לא היה קשור אליה. זה כנראה היה באופן שבו דברים התפתחו. העובדה שכנראה זה התחיל במיאמי וזה עבר לארץ. עבדנו ביחד במיאמי לתקופה קצרה והחלטנו להמשיך את זה גם בארץ והיה קשה בהתחלה. החזרה הייתה קשה, מכל הבחינות. מלחמה עם איראן ולחצים וחרדות והכל ביחד. והעבודה לא נשארת בעבודה, אלא היא נמצאת בתוך הבית ובתוך המיטה שלך. ואז, למרות השינויים שאני מנסה ליצור והדרך האחרת הזאת שאני מנסה להנחיל על עצמי, אני מלא בחרדות קשות, כאילו ברמה של לא יכול לנשום ואין לי אנרגיה ואני לא מצליח לקום לעבודה ואני לא מצליח לתפקד ולא לתקשר ולא לדבר עם לקוחות ולא כלום, ובאמת סובל".

ואיפה מוריאל במצב הזה?
"עזר כנגדי. היא הייתה שם לגמרי. אני לא יכול להגיד שלא. אבל באותה נקודת זמן, עזר כנגדי פשוט לא יכול היה לעזור. זה היה גדול מדי כדי לטפל בבעיה הזאת. זה צריך פירוק. בשלב מסוים רצינו להפריד את העבודה מהבית והייתה לנו את המסקנה הזאת, אחרי המשברון הראשון, ולא עשינו את זה. הגענו לאיזו נקודת אל חזור כזאת באותו רגע".

מהצד של שניכם?
"בטח. זה לא היה ביום בהיר אחד. אני חושב שגם היא הגיעה כבר למצב שהיא במקום מסוים הרגישה לא עצמה בתוך הדבר הזה ואני גם חשבתי שאולי באיזשהו מקום היא צריכה למצוא את מוריאל מחדש, כי היא עברה כל כך הרבה שינויים בתור בן אדם במהלך השנתיים האלה. לא הרבה יודעים את זה, אבל כשאני חזרתי לארץ, היא נשארה במיאמי. היא נשארה עם הכלבה שלי טוני, שזה העוגן האמיתי שלי בחיים. אני באתי לארץ, התחלתי בעצם לעבוד על עסק חדש, על הטברנה 'דל מאר'. לקחתי מקום, שכרתי אותו לשנה. לא ידעתי מה קורה איתי, ומוריאל נשארה שם שלושה חודשים עד שהיה אפשר להביא את הכלבה, והיא הגיעה איתה. זה היה מדהים, אבל זה פשוט הידרדר. הכל פשוט נורא השפיע. היינו נורא חשופים ונורא רגישים. היא תמיד אמרה, 'איך אני מתגעגעת למיאמי, בא לי לחזור למיאמי'. ואני מבין למה היא אמרה את זה, כי לא היה שם את כל מה שיש פה. מדינת ישראל היא סיר לחץ".

אז למה נשארת פה?
"בארץ? אני פשוט אוהב את המדינה הזאת. איך שיצאתי מ'מאסטר שף', החלום שלי היה לפתוח מסעדות בחו"ל, זה היה מה שהניע אותי, בגלל זה רצתי לפתוח מסעדה במרוקו, לפני הקורונה הייתי שנייה וחצי מלפתוח מסעדה בפריז, הקורונה מנעה את זה. אני מחובר למדינה. אני הרגשתי במיאמי שאני לא אני. אני איבדתי את עצמי. הייתי במקום מאוד מאוד בריא, כן? מבחינה פיזית, פיק פיזי מטורף, מתאמן פעמיים ביום ומספיק גם לעבוד. התחלתי ג'יו ג'יטסו שם, אחרי ארבעה אימונים הלכתי להתחרות, שלוש פעמים ביום התאמנתי. מצאתי את עצמי במיאמי מחפש את הריגושים. במיאמי גם הפסקתי לשתות, אז הייתי צריך ריגוש אחר. ולצאת שם אני לא אהבתי. חברים יותר מדי לא היו לי שם. לה כן היו, אגב. והתעשייה לא הייתה שם. והעשייה שיעממה אותי שם גם. לא היה לי טוב שם. ולה כן היה טוב, שזה גם קונפליקט. כל הקונפליקטים האלה, בסוף היה איזשהו צוואר בקבוק, והכל פשוט התפוצץ ברגע אחד. אז כן הרגשתי בהתחלה כישלון. כן אני יכול להגיד לך שהפרידה לא הייתה רק ממנה - אני גם החלטתי אחרי המלחמה לא להמשיך את הטברנה. אז פתאום אני כבר לא בזוגיות, אבל אני גם לא רואה את עצמי כרווק עדיין. עדיין לא נפל לי האסימון שאני רווק בכלל, בשום צורה".

זה מרגיש שאתה עדיין חי בטורים מאוד גבוהים - אתה לא רוצה משפחה?
"אני רוצה מאוד משפחה. ילדים, וואו. מאוד בא לי ילדים, בא לי משפחה, אבל אני חושב שהעובדה שאני שאפתן מאוד, ורוצה הכל בגדול וכמה שיותר, מתחילה להתאזן עם אורח החיים שלי. זאת אומרת, הלכה למעשה, אני מסיים את היום שלי עם ספר במיטה, קורא, הולך לישון, קם בבוקר, מתאמן, הולך לעבודה, עושה את אותו דבר, יש איזו שגרה. זה אולי נשמע רע, אבל כן ממקום של 'זה הבית שלי, זה המקום הטוב, זה נכון להסתפק בזה'".

מתי תחזור לשוק?
"אני לא יודע. אני כרגע לא מרגיש את זה. אני כל כך מסופק. אני מסופק מזה שאני מסדר את המיטה בבוקר, מסופק מזה שיש לי איזשהו אג'נדה כזאת של שישה הרגלים מיטיבים, הרגלים טובים שאני מכריח את עצמי לעשות כל יום, אז אני מסופק מזה שאני עומד בהם ועושה לי את ה'ווי' הזה בסוף היום. אני מסופק מזה שעוד יום אני לא שותה, אני מסופק מזה שעוד יום אני לא מאבד את הראש או מתעצבן, אני מסופק מזה שאני לוקח דברים בפרופורציות, הכל מדהים".

לא דיברנו במשך שנים, היה נתק מוחלט. ואז נפגשנו - בלי אגו, בלי כעסים, בלי אינטריגות

את תדמית ה"באד בוי" קיבל טום אביב אולי גם בזכות מערכות היחסים המתוקשרות שלו עם נשים בולטות בתעשייה. בין השמות שנקשרו באביב תוכלו למצוא את עדן פינס, מורן אטיאס ועוד. גם בתקופה שעבד בלוס אנג'לס, מדורי הרכילות בארץ דיווחו על רומנים עם דוגמניות מקומיות. אבל הזוגיות המזוהה ביותר עם אביב היא ללא ספק זו שניהל עם הדוגמנית וכוכבת הרשת גל גברעם. היא הייתה בת 18, הוא היה בן 31 – והקשר הזה ידע עליות ומורדות, ובעיקר זכור בעקבות התנצחויות הדדיות בתקשורת. לאחרונה השניים שוב חזרו לכותרות לאחר שגברעם הגיעה להשקת מסעדת ההמבורגרים החדשה של אביב, Holy Cow, ופרגנה לו מאוד. בהמשך גם אביב הגיע להשקת חנות הפופ-אפ החדשה של מותג הטיפוח שלה, NURIT, בדיזנגוף סנטר.

אולי חלק מהשינוי שאתה עובר זה גם הקשר הטוב עם האקסית המיתולוגית גל גברעם?
"אני חושב שזה נהדר. זה לא מובן מאליו בשום צורה. אני אגיד לך משהו, זה עוד אחד מהדברים שבסופו של דבר אני נתתי לעצמי איזושהי טפיחה על השכם. אגב, גם לה מגיע, כן? אבל נפגשנו במקרה בשבוע האופנה, היא ראיינה שם, לא ראיתי אותה ים זמן. לא דיברנו, לא כלום, כאילו, נתק מוחלט. היא הגיעה לפרגן בפתיחה של ההמבורגר. הופתעתי לטובה. היא פתחה את הפופ-אפ שלה בסנטר. שזה כיף לראות בכלל בן אדם שהוא בעשייה ורוצה ועושה, אני מעריך את זה. הלכתי לפרגן לה גם בלי אגו, בלי כעסים, בלי אינטריגות. בגרות. וזה מהמם".

היא בעצמה משתתפת שהיא אחרי תקופה לא פשוטה בכלל, יצא לך לייעץ לה?
"לא יצא לנו לדבר כל כך הרבה על מה היא עושה וכל זה. אני חושב שהיא פשוט צריכה סביבה נכונה של אנשים ומשם כבר יהיה לה הרבה יותר קל. זה מאוד קשה לדעת מי נכון ומי לא, כי הרבה פעמים אנשים נראים נכונים והם כל כך לא, שזה יכול להיות נזק מטורף".