הגעתי למבוי סתום. דפקו לי את האף ואת החיים

רומי אברג'יל כבר עברה כמה וכמה ניתוחים בדרכה להפוך לאישה שהיא תמיד חלמה להיות. אף אחד מהם לא הכין אותה לניתוח האף שעברה בטורקיה לפני כשלוש שנים, שצילק אותה פיזית ונפשית – ונגמר בריקבון קשה בפניה. "אני חושבת שהייתי בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, עם הרופא הלא נכון", היא אומרת היום, "עברתי ניתוח אף שגרתי ואחרי שנתיים התחילה לי דלקת באף. לא חשבתי שזה משהו רציני, לא טיפלתי בזה וזה החמיר. חזרתי לטורקיה, עברתי ניתוח נוסף וכשחזרתי הביתה לתאילנד גיליתי שהאף שלי נפוח ומלא מוגלה. האנטיביוטיקה לא עזרה וזה החמיר. כבר התחלתי לנשום לא טוב. טסתי שוב לטורקיה, ככה הלוך-חזור ארבע-חמש פעמים, והכל מכיסי".

למה חזרת לאותו רופא כל הזמן?
"כי אף אחד אחר לא הסכים לקבל אותי. בתקופה ההיא כבר לא יכולתי לחזור מתאילנד לארץ בגלל ענייני תושבות, וגם לא היה פה בישראל שהיה מוכן לקבל אותי באותו הזמן. הגעתי למבוי סתום, דפקו לי את האף ואת החיים. עברתי כמות ניתוחים שאני אפילו לא יודעת לספור, אחד אחרי השני, הגעתי למצב שכמעט ואין לי אף בפנים. היום זה נס שבכלל יש לי משהו על הפנים, זה נס שאני בכלל חיה, זה נס שאני מצליחה לנשום".

היית בסכנת חיים בשלב מסוים?
"כבר ראיתי מטושטש כי הכל היה נפוח. היה לי מזל שלקחתי את עצמי בידיים ועצרתי את זה בזמן. אבל צד הפחד הפיזי, היה גם קושי נפשי גדול מאוד. אומנם עברתי המון דברים בחיים, חרמות, התעללויות, אבל אף פעם לא הייתי במצב כל כך פגיע ונמוך מבחינה נפשית. אנשים לא יבינו את זה, אבל כמישהי שעברה הליך התאמה מגדרית, החיצוניות מאוד חשובה לי וזה הרס לי הכל. מרכז הפנים שלי פשוט הושחת. לא הרגשתי בן אדם, חצי שנה הסתגרתי בבית, סגרתי את הרשתות, לא דיברתי עם אף אחד, ניתקתי קשר עם כולם. בכיתי כל היום, רציתי להיעלם. דיכאון, כדורים, התקפי חרדה יומיומיים, התעלפויות. הייתי בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי כי הרגשתי שאני משתגעת מלראות את עצמי ככה".

ופיזית, איך זה הסתדר בסופו של דבר?
"לפני שנה מצאתי רופא בווייטנאם שאמר לי שיש דרך לשפר את המצב, לזקק שומן מהגוף ולהכניס לאף, וזה באמת עזר. עברתי שלושה סשנים של ניתוחים אצלו והחלטתי שאת הפעם האחרונה אני אעשה בארץ, ליד המשפחה שלי, ולכן אני פה עכשיו. רציתי לעשות את זה עם רפואה טובה ואיכותית, אני לא לוקחת עוד סיכונים על הבריאות שלי. הניתוח שאני הולכת לעבור הוא ניתוח של תשע שעות, והרופא שהולך לנתח אותי אמר שזה אחד המקרים הכי קיצוניים שהוא אי פעם ראה בניתוח אף".

גם בתקופה המייסרת הזאת, חשפה אברג'יל את מצבה ברשתות ושיתפה תמונות קשות לצפייה. "רציתי להוריד את העול הזה ממני. אני רגילה לשתף כל דבר בחיים שלי, אם זה טוב או רע, והשיתוף הקל עליי אבל גם שילמתי עליו מחיר גבוה. אנשים חשבו שהחיים שלי מושלמים, שאני עושה כסף, טסה, שהכל מושלם, רציתי שיראו שהם ממש לא רוצים להיות במקומי. מה שאני עברתי בחיים שלי אני לא מאחלת לאף אחד. וגם הפעם כששיתפתי התגובות היו, 'בעיה שלך', 'תמותי', 'זה מה שקורה שהולכים נגד הטבע' וכאלה".

התגובות נוגעות בך?
"אם תגובות היו באמת נוגעות בי אני חושבת שלא הייתי מעזה לפתוח רשת חברתית ולצאת מהבית. זה נוגע בי, כן, אבל זה לא מה שיעצור אותי. אני אעשה מה שבא לי. כשהייתה טרנסית שנלחמה בעזה, גם אותה קיללו, ככה זה כשאת טרנסית. ככה או ככה יקללו אותי, אז לפחות אני עושה מה שבא לי".

אנשים מאשימים אותי, אבל אני לא אשמה

אברג'יל (24) נולדה באשדוד כבן למשפחה חילונית. אבא שלה לא היה בתמונה, ויש לה שתי אחיות קטנות למחצה מבן זוג אחר של אמה. כבר בגן הבינו שהיא אחרת, כשתמיד בחרה לשחק בצעצועים של בנות. "בגיל ארבע לקחו אותי לפסיכיאטר כי אמרו שיש בעיה, הוא מיד זיהה שיש עניין של זהות מגדרית. אמא שלי כמובן לא הקשיבה, היא ידעה כל הזמן אבל התכחשה. היא עשתה לי קרחת, הכריחו אותי לשים ציצית וכיפה כי למדתי בחינוך דתי. בכיתה ה' כבר יש הפרדה בין בנים לבנות. ניסו להכריח אותי להיות עם הבנים, להתפלל איתם, ולא הסכמתי. שלחו אותי לפסיכולוג מבית הספר וכולם חשדו שאני הומו, אבל הפסיכולוג אמר שאין פה בכלל נטייה מינית, זו זהות מגדרית. זה היה ממש עמוק אצלי, בנשמה. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לתקן את הטעות שנעשתה. אנשים מאשימים אותי, אבל אני לא אשמה. אף בן אדם שפוי לא ירצה לעשות דבר כזה סתם ככה. זה סיוט, אלה חיים קשים מאוד. צריך להבין שאני נלחמתי על כל דבר בחיים שלי עד טיפת הזיעה האחרונה. הכל השגתי במו ידיי, מעולם אף אחד לא עזר לי בשום דבר. להפך, תמיד שמו לי מקלות בגלגלים".

אז הפסיכולוג בכיתה ה' הוא זה שעשה את השינוי?
"אמא שלי עדיין ניסתה להתכחש אבל אמרתי לה שאני לא אגזור את השיער יותר. זה מה שהחזיק אותי, שיהיה סממן נשי כלשהו. נגמרה כיתה ה' וסירבתי להמשיך בבית ספר דתי. אנחנו בכלל לא דתיים, אז למה אני צריכה להמשיך לעבור את ההתעללות הזו? שם אני חושבת שאמא שלי הבינה, הלכנו לפסיכולוגית למגדר וזה השלב שהיא התחילה לעזור לי. עברתי לבית ספר חילוני, התחלתי לדבר בלשון נקבה. בכיתה ז' כבר באתי עם חזייה, חולצה ורודה, טייץ, פן חלק. הסתכלו עליי כאילו נחתתי מכוכב אחר, כאילו אני מפלצת. גם שם התעללו בי, בלי הפסקה, כל יום. אני לא יודעת בכלל איך הצלחתי ללמוד ולסיים עם בגרות, זה רק כי אני חכמה".

לא היו לך חברים בכלל?
"אף אחד. אם היית לידי, היית מוקצה. אסור להסתובב איתי, חלילה לא להידבק. מי שהעז לדבר איתי, היה חוטף".

בכיתה ט' כבר התפרסמה הכתבה הראשונה עלייך בטלוויזיה. הפרסום הקל עליך או הקשה?
"הייתי מאוד ביישנית. פחדתי שכולם יכירו אותי, מספיק עושים לי את המוות בבית ספר, עכשיו גם בכל הארץ יעשו לי את המוות? אבל בכל זאת התראיינתי, כי עברה בי המחשבה שאולי זה יעזור למישהו. פתאום כל המדינה הכירה את התהליך שלי, את הסודות הכי כמוסים שלי. בבית הספר זה דווקא הקל עליי, כי פחדו פתאום להתעסק איתי. מי שניסה לפגוע בי, הייתי מאיימת שאני אעשה לו שיימינג בכל מקום אפשרי, ובגלל שידעו שאני מפורסמת ויש לי את היכולת, נזהרו ממני. אמרתי להם, 'יש לי כוח, יש לי רשתות, אנשים שומעים אותי, אתם תפגעו בי, אני אפגע בכם בחזרה'. אפילו עשיתי שיימינג פעם אחת ואז הוא התחנן שאמחק ומחקתי, אבל המסר עבר. בכיתה י"א כבר הייתי בתוכנית 'הבנים והבנות', אז ממש הכירו אותי ובבית הספר התחילו להתרגל. שנים ירדתם עליי, מה יצא לכם מזה? כלום. אני פה, אני עושה בגרויות, אני מבלה, אני הולכת להשקות, ואתם יושבים ומתפוצצים ומקנאים. זה שחרר אותם ממני".

הסברתי לרופאים שאני לא אתחרט

היא הייתה הראשונה בישראל שקיבלה אישור לקחת תרופות הורמונליות וחוסמי טסטוסטרון כבר בגיל 13. "חיצונית היית בת, אבל הביולוגיה עשתה את שלה והתפתחתי בצורה זכרית. הייתי בדיכאון, אמרתי לאמא שלי 'או שאת עוזרת לי להשיג את התרופות האלה או שאני לא יודעת מה אני אעשה לעצמי'. זה היה עניין של חיים או מוות. החשש בגיל כזה שאני אתחרט אבל הסברתי להם שאני לא אתחרט. אפילו אמרו לי לשמור זרע ולא הסכמתי, רציתי למחות כל סימן זכרי ממני. המחשבה שמשהו זכרי ייצא מהגוף שלי ויהיה ילד שהוא תוצר של זכריות שהייתה בי, זה גמר אותי מבפנים. הם ראו ילדה שכל כך בטוחה בדרך שלה, שפשוט אישרו לי. אבא שלי לא אישר, אבל לשמחתי ההורים שלי לא התחתנו ונפרדו כשאמא שלי הייתה בהיריון, אז היא הייתה אפוטרופסית יחידה ולא היה צריך את האישור שלו. בשלב הזה גם המעט קשר שהיה לי איתו נותק".

מה קרה אחרי שהתחלת לקחת את הכדורים?
"ראיתי שלאט לאט נעצרה כל ההתפתחות הזכרית, זה הוריד לי אבן מהלב. לקחתי את החוסם טסטוסטרון שזה חוסם את ההתבגרות המינית, אבל הוא לא מפתח שדיים או משנה את המין, אז אחרי חודשים בודדים כבר ביקשתי הורמונים. הם רצו שאחכה לגיל 17 אבל התעקשתי, אז נתנו לי מינון מאוד נמוך. אחרי שנה, בגיל 14, כבר נתנו לי מינון גבוה יותר ושם התחלתי ממש את התהליך. בגיל 16, ביום שחגגתי יום הולדת, הלכתי לשנות את השם שלי בתעודת זהות. בגיל 18 בדיוק ניגשתי לוועדה שבסיומה נתנו לי אישור לשנות את המין בתעודת זהות. מרוב שזה בער בי, כל שינוי שעשיתי קרה ביום הראשון שמותר היה לעשות אותו חוקית. לא יום אחד אחרי".

כשמזכירים את השם הקודם שלך, זה מכעיס אותך?
"הרבה לא אוהבות להגיד את הדדניים (השם הקודם של מי שעברו הליך התאמה מגדרית – יה"א) שלהן. גם אני לא אוהבת להגיד אותו, אבל כבר מכירים אותי ואת השם ובאופן כללי אני אוהבת לחבק את העבר ולא להתכחש אליו".

למרות שתמיד ידעת שאת אישה.
"נולדתי אישה, ואת הניתוח המלא עברתי לפני ארבע שנים. אין הבדל בין רומי של לפני ואחרי הניתוח, הייתי אישה גם לפני".

ועדיין היה לך חשוב לעשות את הניתוח.
"כן, כי ידעתי שאם יש אפשרות כזאת בעולם שיהיה לי איבר מין נשי, אני לא אמנע את זה מעצמי. הפחיד אותי זה לא לעשות את זה, שעד סוף ימי חיי אני אצטרך להסתכל כל יום ולראות משהו שאני לא יכולה לראות. מספיק נדפקתי שנאלצתי להיוולד בגוף הלא נכון, אז אם כבר להיות כמה שיותר קרובה למה שהמוח והלב שלי רוצה. אומנם אני לעולם לא אוכל להיות נקבה, אבל לפחות מבחינה חיצונית, אני הכי קרובה לזה שאפשר כדי שאני אוכל לחיות בשלום עם הגוף שלי".

אונליפאנס ובית חב"ד

לפני כשלוש שנים, בתום שירותה הצבאי, החליטה אברג'יל לעבור לגור בתאילנד. "אחרי הצבא טסתי לטיול ארוך בתאילנד. הייתי שם ארבעה חודשים ופשוט התאהבתי בנוחות ובפשטות. ניסיתי לחזור לגור בארץ אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לחזור לבנגקוק. טסתי ב-7 באוקטובר, לפני שקרה מה שקרה. על הטיסה הייתה לי תחושה ממש רעה, בכיתי. רק כשנחתתי גיליתי מה קרה והבנתי שמתאילנד אני כנראה כבר לא יוצאת. סגרו את השמיים ואז זה כבר התגלגל ונשארתי שם".

את שמחה על ההחלטה?
"הייתה לי תחושת פספוס שאולי אם הייתי עוברת לגור בתל אביב, היו מכירים אותי יותר והייתי עובדת יותר, אבל הנוחות בתאילנד פשוט ניצחה. הכל שם קל ורגוע, אין את הלחץ שיש בארץ. אני מאוד ציונית ואני שומרת שם על החיבור לארץ, אני כל שבוע הולכת לבית חב"ד ולבית כנסת להתפלל. אני הולכת לעזרת נשים ואף אחת לא מסתכלת עליי מוזר, ככה זה בתאילנד. אני יודעת שזה הפוך ממה שאני משדרת, אבל אני בן אדם מאוד רוחני ומאוד חשובה לי הזהות היהודית. אני משדרת מיניות ואונליפאנס ומסיבות ותאילנד ופאן, אבל בשנתיים האחרונות התחברתי מאוד לרוחניות בעקבות מה שעברתי. זה גרם לי לחפש משהו להיאחז בו. אז אני מבינה שחטאתי, שעשיתי דברים שהם אולי לא מקובלים בדת, אבל המצפון שלי נקי".

ואיך באמת זה מסתדר עם האונליפאנס?
"עשיתי הרבה דברים שיכולים להיחשב כלא מסתדרים עם הדת, אבל מעולם לא פגעתי באדם. לגבי האונליפאנס, אני בדרך כלל לא מדברת על הנושא הזה כי זה נושא שהוא שנוי במחלוקת ואני מבינה את זה. מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל מיניות זה לא דבר שאני מתעסקת בו. אנשים אולי חושבים שיש לי כסף, מהבית או מההשקות שהייתי בהן, אבל זה לא המצב. אני חס וחלילה לא מתמסכנת, אבל אמא שלי אם חד-הורית, היא גידלה אותנו לבד. עכשיו, יש לגדל, ויש לדאוג לשלם על תהליך שמצריך הרבה הליכים רפואיים וקוסמטיים שלא מכוסים על ידי אף גוף. מאוד רציתי לעבור את התהליך כבר, אז פתחתי את העמוד הזה נטו לפרנסה. זה היה או לקחת הלוואה של 100 אלף שקל, או זה".

לא היה לך קשה עם זה?
"הבנתי שאנשים סקרנים לגביי אז החלטתי לעשות את זה. לא הבנתי את המשמעות של זה לגמרי, אבל לא היה אכפת לי, הייתי חדורת מטרה לעשות כסף כדי לעבור את הניתוח".

ואת אכן עושה שם הרבה כסף?
"לפני המסים ולפני האף, אולי. אבל אנשים לא מבינים, כמו שכסף הולך הוא בא. זה הלך לי על דברים שתמיד רציתי אותם".

אז את עדיין שם.
"חשבתי לסגור את העמוד, אבל הוא כבר קיים, והיה לי את עניין האף שגרם לי להסתגר בבית והייתי צריכה הרבה כסף אז החלטתי להמשיך. בסוף בחורות מעלות הרבה פעמים דברים יותר גרועים בפרופיל הפתוח שלהן ממה שאני מעלה שם בפרטי. אנשים אולי חושבים שאני עושה שם דברים קיצוניים, אבל זה ממש לא נכון. אני בסך הכל יושבת במיטה שלי בבית, אוכלת פופקורן ושולחת תמונות".

זה לא רך כמו שאת מתארת, יש תכנים מיניים מאוד מפורשים באונליפאנס שלך ובטלגרם שבו את מקדמת את החשבון.
"תראי, רך זה לא, אבל אני לא עושה את הפורנוגרפיה המטורפת שאנשים חושבים שאני עושה. לפני כמה שנים כן היה תוכן יותר מוגזם, שהיום אני לא עושה. אז כן, עולים שם תכנים מיניים ובסופו של דבר זו פלטפורמה מינית. אבל אני באמת משתדלת שלא לדבר על האונלי כי אני יודעת מה זה יוצר וגורר".

אז את כן מבינה את המבקרים.
"אני מבינה את המבקרים לחלוטין, אני מבינה גם שיש לי מוח ויש לי הרבה רבדים שאני יכולה לפתח אותם, אבל במצב הנוכחי זה הכי נוח לי. יש בעולם גנבים ונוכלים ואני לא פגעתי באף אחד, אז שישחררו ממני. אנשים חייבים להבין שכטרנסית הרבה גברים לא מסתכלים עליי כעל משהו רציני. אני מאוד מודעת, תמיד יסתכלו עליי כעל משהו מיני ולא מעבר. זו גם אחת מהסיבות לאונליפאנס. רוצים לדבר איתי? אין בעיה, תשלמו".

היית רוצה משהו משמעותי יותר מזה? זוגיות?
"אף פעם לא הייתי בזוגיות, היה לי משהו קצרצר בתאילנד אבל לא מעבר. כן הייתי מאוהבת במישהו עוד לפני שעברתי לתאילנד, הוא פשוט התבייש בי, לא היה אומר לי שלום ליד אנשים וזה גרם לי להבין שהרבה גברים ינסו לנצל אותי. אני בקושי מגיעה לסיטואציות האלה, אנשים חושבים בגלל מה שאני משדרת שאולי אני כן, אבל במציאות זה אחרת לגמרי. מי שאומרת שזה קל, היא שקרנית, כי זה לא קל, זה מאוד קשה".

את מתחרטת על הפרסום לפעמים?
"אני אוהבת שמכירים אותי ואני אוהבת תשומת לב, אוהבת שמסתכלים עליי, מצלמים אותי, אבל יש לזה מחיר. לחברות טרנסיות הלא מפורסמות שלי יותר קל מבחינת זוגיות כי יש פרטיות. אני סוג של הקרבתי את עצמי ואת הפרטיות שלי למען הקהילה".

את מאמינה שתהיה לך זוגיות?
"אני בן אדם מאוד הגיוני, אני לא מצפה שיבוא האביר על הסוס הלבן, אבל אני כן מאמינה שלכל סיר יש מכסה. יכול להיות שיבוא מישהו שיתאהב בי וירצה לדאוג לי, אבל זה לא משוש חיי להתחתן ולהביא ילדים לעולם. משוש חיי זה להיות בריאה ושלמה, שהמשפחה שלי תהיה בריאה ושלמה ושאני אעשה מה שאני חולמת".

את רואה את עצמך חוזרת לארץ?
"אני יודעת שאני לא אתן לאנשים את התענוג לחשוב שברחתי מפה. עברתי לשם מרצון, אבל כשאני ארצה לחזור אני אחזור על אפכם ועל חמתכם. אני שירתתי בצבא שנתיים מלאות, שילמתי מסים, הצבעתי בבחירות, יש לי פה זכות כמו כל ישראלי אחר. אתם רוצים לראות אותי במקומות נמוכים, אתם תראו אותי על שלטי חוצות. אני אהיה פה ואני אעשה כל מה שאני רוצה, ואתם לא תגידו לי מה לעשות".

צילום: ערן לוי | סטיילינג: שרון זיידמן | איפור: אלין שבתאי | שיער: איתי שי | הפקה: טל פוליטי