התנצלתי בפני התינוק שלי על זה שהוא לא נולד

ענהאל שמואלי שמחה שבחרנו להיפגש בסלון הבית שלי ולא בבית קפה. "הדבר שהכי קשה לי בשלב הזה זה לראות אנשים, זה גומר אותי", אומרת יוצרת התוכן וכוכבת "המירוץ למיליון". חודש אחרי שבישרה שמואלי לעולם שהיא מצפה לילד חמישי יחד עם בעלה עקיבא, אחרי שנים של ניסיונות וטיפולי פוריות, קרה הנורא מכל. היא עברה לידה שקטה ואיבדה את הבן שכבר הרגישה בבטן בסוף חודש שישי.

"אני מבקשת בתפילות מאלוהים שירחם עליי, כי אני עוברת דברים קשים בשנים האחרונות. די, אני רוצה להבין מה קורה איתי, אני לא יודעת מי אני, אני במקום ריק, אני מרוקנת", היא אומרת בקול רועד ובבכי שילווה אותנו לאורך כל השיחה. "אני בן אדם מאוד חזק ועברתי דבר או שניים בחיים, אבל לעבור לידה פיזית וללדת תינוק מת, זו טראומה. עברתי הפלה בשבוע 17 בהיריון הקודם, וגם שם חוויתי קושי גדול, אבל הצלחתי איכשהו להיות בניתוק, התרחקתי מהסיטואציה כי בסופו של דבר את לא רואה כלום. פה כבר הרגשתי חיים בבטן, הרגשתי בעיטות. יש בך חיים ופתאום יש בך מוות, זה משהו שאי אפשר להכיל. שתי לידות מתוך ארבע שעברתי היו טבעיות וזה כאב ששורף, אבל בלידה הזו הרגשתי כאילו האגן שלי נקרע פיזית לשניים, הרגשתי כאילו שוברים אותי, כי התינוק לא עושה את הפעולה של לצאת החוצה, הוא מת, זה כאב ברמה אחרת. לא יכולתי לקבל אפידורל ולא הספקתי לקחת שום משכך כאבים מלבד אופטלגין, אז הרגשתי הכל".

מה מרגישים ברגעים הקשים האלה?
"חוסר אונים. הייתי מאושפזת במחלקת נשים, מתוך רגישות לא שמים אותך במחלקת יולדות, אז את רואה נשים שמגיעות לבדיקות שגרתיות, ואת בדרך ללדת ילד מת. הייתי רוצה להיות במצב שלהן ולחכות גם ארבע שעות בתור, זה לא נתפס. כשהגיע הזמן ללדת הורידו אותי לחדר לידה ושמו עליי שמיכה כדי שלא יזהו אותי, כי זו לא סיטואציה שנעים להיות בה".

ענהאל ועקיבא שמואלי נשואים כבר 18 שנה. לזוג ארבע בנות, וכבר חמש שנים שענהאל משתפת ברצון שלהם להרחיב את המשפחה. אחרי דרך ארוכה ומלאה בייסורים זה קרה, והם ציפו לבן הראשון שעתיד היה להצטרף אליהם.

איך עקיבא התמודד עם הסיטואציה?
"זה טראומטי מאוד גם לגברים. הוא אמר לי, 'את חווית סרט אימה, אני צפיתי בסרט אימה'. הוא היה בחדר בזמן הלידה אבל לא היה מסוגל להסתכל, הוא לא רצה לראות אותו. הוא אמר לי שבשנתיים האחרונות, עם כל מה שעבר עלינו ועם המילואים שהוא עשה, הוא ראה המון אנשים מתים וכבר לא מסוגל לראות גם את התינוק שלו מת. שאלו אותו אם הוא רוצה להיות נוכח בקבורה והוא ענה שכן, הוא אמר שכמו שהוא הלך עם הבנות לראות שהכל בסדר רגע אחרי שילדתי, איתו הוא ילך לקבר. ואז הסבירו לנו שבגלל שהוא בן הוא יעבור ברית מילה, וזה גמר אותי. יש לי ארבע בנות, לא חוויתי אף פעם ברית, לא קיוויתי אף פעם לבן, זו לא הייתה משאלת לב, אבל כשהייתי בהיריון עם בן כבר העזתי לחשוב מחשבות שלא חשבתי קודם. כשהוא אמר ברית נבהלתי, כי הבנתי שיש ממה לחתוך. הבנתי שהיה ממש ילד בתוכי".

מה עבר עליך מהרגע שהורידו אותך לחדר הלידה?
"תודה לאל שלא שמעתי אף אישה יולדת לידי, השם חסך את זה ממני. כל הדרך התפללתי, אמרתי לו, גזרת עליי את זה, אז לפחות שתהיה לי לידה קלה. מרוב שזה היה מהיר לא הספקתי לקבל משככי כאבים והמיילדת בכתה איתי. התנצלתי בפניה, כאב לי שהיא צריכה ליילד מוות, גם להן זה קשה. כואב לי, והיא אומרת לי סליחה ואני אומרת לה סליחה, והיא בוכה ואני בוכה ועקיבא בוכה. "לחצתי ארבע-חמש פעמים והוא יצא".

במקרים של לידה שקטה, ההורים הם שמחליטים אם לראות את הילד ולהשתתף בקבורתו. שמואלי בחרה תחילה שלא לראות, החלטה שעליה התחרטה בתוך זמן קצר. "המיילדת אמרה שהוא היה נראה כל כך יפה, כמו מלאך. חשבתי על זה והבנתי שאף אחת שראתה את התינוק שלה לא מתחרטת על זה, אבל יש כאלו שלא ראו והתחרטו, אז החלטתי שאני רוצה לראות אותו. היא ניקתה ועטפה אותו, עקיבא ביקש שלא לראות והסתובב. היא הניחה אותו עליי וביקשה גם שאצלם אותו, כדי שאם ביום מן הימים עקיבא יתחרט, שיהיו תמונות. הוא היה יפה, ממש תינוק, פשוט רדום. התנצלתי בפניו שזה המסע שהוא צריך לעבור, שחבל לי שהוא לא נולד. ואז לקחו אותו, ועקיבא ואני ממש בכינו בכי קורע לב. בתוך כל זה, השליה לא יצאה, אז נכנסתי לחדר הניתוח בהרדמה מלאה. מכה אחרי מכה".

כעסתי על הבטן שלי

המסע להיריון הנוכחי לא היה פשוט עבור שמואלי (39). בחודש ינואר היא עברה הפלה בשבוע 17 בהיריון שהגיע אחרי טיפולי פוריות מפרכים. "אחרי ההפלה היה קשה מאוד לחזור לתהליך, אבל היה לי עובר מהשאיבות האחרונות, וזה גם מה שדחף אותי לחזור לטיפולים. רופא הפוריות שלי לא הפסיק ללחוץ עליי שאני חייבת חוויה מתקנת. עשיתי החזרה וזה נקלט, הבדיקות של ההתחלה עברו והכל היה תקין. בשבוע מתקדם יותר אחד הרופאים בדק אותי ואמר שמשהו נראה לו לא תקין, ואז התחלנו מסכת פגישות עם רופאים, וכל אחד מהם אמר משהו אחר. חלק אמרו תקין, חלק אמרו ממש לא תקין. קיוויתי לנס, הבדיקות האבחנתיות יצאו לא תקינות, אבל כל הסקירות יצאו תקינות. בסופו של דבר הבינו שמדובר בהיריון לא תקין ושמדובר במקרה נדיר של אחד לעשרה מיליון. זה קטע, כי זה מה שמחזק אותי היום. אם זה כל כך נדיר, אז כנראה זה המכתוב שלי ויש פה איזה שיעור שאני צריכה לעבור".

בשנים שחלפו מאז "המירוץ למיליון" הפכה שמואלי למשפיענית, מנחת פודקאסטים, סופרת, מרצה, מאמנת אישית ויועצת זוגית ("אל תגדירי אותי, תרשמי ענהאל שמואלי וזהו"). בחשבון האינסטגרם שלה יש לה כ-90 אלף עוקבים, ואותם היא משתפת בחיים שלה על בסיס יומי. על ההיריון, באופן יוצא דופן, היא שיתפה בשלב מאוחר. "אני מתחרטת על זה. כבני אדם אנחנו צריכים תמיכה וחיבוק, ולהסתיר זה לחיות בחרדה שמשהו יקרה. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לנסות שוב להיכנס להיריון, אבל הייתי רוצה לאחל לעצמי לשתף מוקדם. יש בזה משהו בריא".

מאז פרסמה את הפוסט שבישר על הלידה השקטה לקחה שמואלי הפסקה מהרשתות. "אני לא מסוגלת. אם אני אחזור, זה רק בזכות העוקבות שלי, שכותבות לי מאות ואלפי הודעות ביום של תמיכה ואומרות לי כמה שאני חסרה להן. אתמול שאלתי את עצמי, למה אני חסרה להן? מה כבר עשיתי? עד כדי כך אני מרוקנת, שאני אפילו לא רואה את הערך העצמי שלי".

למה היה לך חשוב לדבר עכשיו?
"כשהבנתי שאני צריכה ללדת תינוק מת, חיפשתי בגוגל סיפורים של נשים שעברו לידות שקטות כדי להבין ולקבל מידע, ולא מצאתי כלום. אומנם זה מאוד נדיר, תודה לאל, פחות מ-2% מהנשים בארץ עוברות לידות שקטות. יש בסך הכל בין 1,500 ל-2,000 לידות שקטות בשנה, אבל זה קיים. רציתי שיהיה לנשים במצב הזה את המידע, רציתי לקרוא על מישהי שתתאר לי את מה שאני הולכת לעבור, את התהום הזו, את הבור, ולא רק תגיד, 'זה ללדת תינוק מת'. צריך להבין שאת נכנסת לאיזו בועה שחורה, ומי שלא עברה לידה שקטה, זה משהו שאי אפשר להבין אותו. הפלה זה יותר שכיח וזה גם שובר לב, אבל בלידה שקטה יש לך תזכורת יום-יומית למה איבדת, כי הבטן ההריונית נשארת וזה גומר. אני חושבת שזה הכי מהר שרזיתי אי-פעם אחרי לידה. ממש כעסתי על הבטן שלי, כפיתי על עצמי חוסר תיאבון".

איך סיפרתם לבנות?
"בגלל שכבר עברתי הפלה, אז מההתחלה אמרתי להן, 'אתן זוכרות שצריך להתפלל שהכל יהיה בסדר?'. כשזה קרה, בבית החולים הדריכו אותנו איך ומתי לספר, ואמרו לנו להדגיש שזה מקרה נדיר, כדי שלא ישליכו על עצמן. אני מגדלת ארבע נשים קטנות וחשוב שיבינו שזה לא תורשתי. הגדולה שלי בת 15 וידעתי שהיא תקבל את זה מאוד קשה. לקחנו אותן לים ואמרנו שהתינוק לא יחיה, אבל שאמא בסדר. הן שאלו שאלות, בכו וסיפרו לחברות שלהן. נתתי לזה פשוט להיות, כי הרגשתי שהן גם צריכות לפרוק".

כמה זמן אחרי הלידה השקטה פרסמת את הפוסט?
"כמה ימים. פחדתי מאוד, בעיקר לאכזב, לא רציתי ליצור תבהלה כי עוקבות אחריי הרבה הריוניות, אבל הבנתי שאני חייבת לשתף. פרסמתי ועזבתי את הטלפון, עד עכשיו לא העליתי רבע סטורי, פשוט נעלמתי. היום שלי ריק, אני במיטה, רואה סרטי דיסני כי זה הדבר היחיד שאני רוצה לראות, עולם שהכל בו טוב, בריחה. בימים האחרונים התחלתי להרים את עצמי, לבשל, לעשות כביסות, דברים טכניים, לנהל את הבית. אני לא יכולה להכיל עכשיו אנשים, לא יכולה. אני לא יכולה לשמוע את הסיפור שלי שוב ושוב".

תחזרי לרשתות?
"לא יודעת, אבל אם אני אחזור, אני אחזור אחרת. פתאום הכל נראה לי שטויות, מכירות וסיילים, הכל קיבל פרופורציה. אני רוצה לעשות משהו הרבה יותר משמעותי וגדול. מלכתחילה הייתי ברשת בגלל שזה היה שופר בשבילי, אף פעם לא נכנסתי לאינסטגרם כדי למכור שואב אבק, נכנסתי כדי לעזור לזוגות דרך הזוגיות והלמידה שלי. תמיד אמרתי שצריך להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, כי ככה זה הכי נקי שיש. זה מה שהכניס אותי לרשתות ואני מבינה שזה גם מה שיחזיר אותי. אין לי כוח להראות את הקפה שלי, זה לא מעניין".

הוא רק נולד ופוף, נעלם

הגירושים המכוערים של הוריה שחוותה בגיל 18, גרמו לשמואלי לפתח מה שהיא מכנה אישיות כפולה – אופטימיות ויכולת לסייע לאחרים לצד כאב עמוק. "אנשים לא מכירים אותי חלשה, אבל הלידה השקטה זרקה אותי למים בלי גלגל הצלה. לא הצלחתי להיות חזקה, ואני חושבת שאחד הדברים הכי קשים לכל מי שעברה לידה שקטה זה שאת לא רוצה לדבר על זה, כי את מרגישה שאף אחד לא יבין אותך או שאת לא רוצה לצער. אנשים רוצים להתעניין ולשמוע, הם חושבים שיוכלו לעזור לך ולתת לך נחמה, אבל יש משהו בלידה שקטה, בניגוד לאובדן רגיל, שאין לך מה לספר. אין דברים שהוא עשה ואת רוצה שאנשים יכירו וידעו, הוא רק נולד ופוף, נעלם. חווית אותו בבטן חי, ואז הוא מת".

איך הגיבו בסביבה הקרובה?
ברגע שפרסמתי את הפוסט זה חסך ממני שאלות ומצבים לא נעימים, אפילו המורות של הילדות ידעו להיות יותר רגישות אליהן. הרשת הייתה פה יתרון, כי אם הייתי צריכה לעדכן אחד-אחד, הייתי מתה. יש איזו ציפייה שתחזרי לעניינים בשלב מסוים, גישה של 'די, זהו, התאבלת מספיק', אבל אנשים צריכים להבין שאין דבר כזה. מישהי שעברה את זה אמרה לי, 'תצטרכי ללמוד לחיות עם הכאב, בסופו של דבר איבדת ילד'. כל משפט שמתחיל במילה 'לפחות', פשוט לא להגיד, 'לפחות יש לך ארבע בנות בבית', 'לפחות הגוף שלך יודע ללדת'. לא צריך להגיד את הדברים האלה, כי גם אם מחר בעזרת השם תהיה לי שלישייה, זה לא יחליף את הטראומה והאובדן, זה לא יחליף את הילד הזה. היש לא מחליף את האין. זה יכול לתת לך כוח לשרוד את יום המחרת, אבל זה לא משכיח".

"הילד הזה בא לפה מסיבה מסוימת", אומרת שמואלי, "אנשים אומרים לי שהוא עשה את התיקון שלו, ומנחם לדעת את זה. יש איזושהי נשמה שצריכה לעבור תיקון, ודרכי היא עברה אותו. אנשים שואלים איך אני מעבירה את הימים, אז אני לא עושה כלום, אני פשוט ישנה כי אני לא ישנה בלילות, אני עוצמת עיניים ורואה אותו. זו תמונה מפחידה, כואב לך בכל נים ונים בגוף. גם לגברים זה לא פשוט, כי הם חייבים לחזור לעבודה. הבת של אחות של עקיבא התחתנה, לא הייתי מסוגלת ללכת, אבל הוא הלך עם הבנות. זה לא פשוט גם לו".

את הימים כאמור היא מעבירה בבית, במיטה. היא לא יוצאת, לא מתפקדת, לא מסוגלת לפגוש אף אחד, וגם כשהיא הולכת לאסוף את הילדה הקטנה מהגן, היא שולחת את הבת הגדולה שתיכנס להביא אותה. היא נמנעת ממפגש עם בני אדם, אבל גם בתוך כל החושך יש אור קטנטן שמבצבץ.

"יש לי פרויקט שהוא שליחות עבורי. ניסיתי להוציא אותו לפועל כבר שלוש פעמים בשנה האחרונה וכל פעם משהו אחר בחיים שלנו עצר את זה. זה אתגר של שבעה שבועות אונליין שמלווה זוגות ועובד איתם על הזוגיות דרך אתגרים ושאלות, כי מה שראיתי כמאמנת זוגית לאורך השנים זה שעם הזמן יש מוות שקט לשגרה הזוגית. זה קורה לאט-לאט, לא מרגישים את זה, והבנתי שאני חייבת למצוא לזה מענה, להזכיר את מה שהיה שם קודם, ליווי שיכריח את הזוגות להתמיד ולתקן. יכולתי לקחת על זה הרבה כסף כי זה משהו מדהים, אבל החלטתי על מחיר סמלי, כי זו באמת שליחות עבורי. הייתי אמורה להוציא אותו אחרי החגים, וקרה מה שקרה".

מהיכן הכוחות לצאת עם זה לדרך עכשיו?
"עקיבא החליט שהוא לוקח על עצמו להוציא את זה כי הכל כבר מוכן. אני לא מסוגלת ליצור כרגע כלום, לא להכין פתיתים, לצלם קמפיין, כל דבר. עקיבא כפרה עליו לקח את כל הפינישים, ותודה לאל זה ייצא בקרוב. זו ממש שליחות שלי, ואני רק מדברת על זה ויש בי אור. אני חושבת שבגלל זה הוא עושה את זה, הוא לא מוותר לי, הוא מבין שזה יכול להציל אותי".

את שואלת את עצמך, איך זה קרה דווקא לי?
"זו שאלה לא מקדמת, ובכלל, אני מרגישה שיש משהו בחיים שלי שקשור לשליטה שאני צריכה לשחרר. כשההורים שלי התגרשו זו הייתה רעידת אדמה מבחינתי. זו אחת הסיבות שהבנתי שאני רוצה משפחה גדולה, וגם שאני סייקו של הדבר הזה שנקרא זוגיות. החלטתי שאני לא אתן לזוגות שלא צריכים להתגרש למות את המוות האיטי הזה.

"אמא שלי אמרה לי לפני שנים שאם היו לה הידע והכלים שיש היום, אולי היא ואבא שלי לא היו מתגרשים. זה משפט שטלטל אותי. אלה היו גירושים קשים, שכללו ניתוק מוחלט, לא דיברתי עם אבא שלי שנתיים כי הוא עבר למשפחה שלו בצרפת. הייתי לבד בעולם והפכתי להיות מאוד הישרדותית, ולהיות הישרדותית זה אומר להיות בשליטה, וככל שאת יותר בשליטה על החיים כביכול, ככה גודל הפצעים שלך. אני מרגישה שכל מה שקורה לי זה שיעור שאני צריכה לעבור, לידה שקטה, לפני פחות משנה הפלה ולפני שנתיים, תאונת דרכים. שום דבר לא קרה באשמתי, לא אני גרמתי לדברים לקרות, זה קרה לי. בהתחלה נורא כעסתי על עצמי כי אחד הכלים הטיפוליים שלי זה הכרת תודה, ולא הייתי מסוגלת להגיד תודה. ידעתי שיש לי הרבה על מה להודות, אבל לא הייתי מסוגלת וכעסתי על עצמי, איך את לא מסוגלת להודות על מה שיש לך? ואז הבנתי שיש שלב שאת כועסת, שאת לא מסוגלת להודות, שאת בחרא, את באבל, את בג'יפה, את בבוץ. וכשאת בבוץ את לא יכולה לראות את הפרחים".

זה ערער את האמונה שלך?
"זה לא ערער לי את האמונה שהכל מדויק, גם הטוב וגם הרע, אבל זה ערער לי את המקום של הבקשה, להתפלל על מה שאני חושבת שטוב לי. אמרתי לאלוהים, למה אתה רוצה שאני אבקש ממך דברים? גם ככה הרשות נתונה והכל צפוי, אתה יודע הרי מה המכתוב שלי. אז אני מפסיקה לבקש, ואתה תעשה. אני לא מבקשת יותר, המקום הזה קצת נסדק אצלי. אני אעשה את ההשתדלות שלי להיות בן אדם טוב ומה שיהיה יהיה, אם יהיו לי עוד ילדים, אם לא יהיו לי עוד ילדים. אני כבר לא מבקשת כלום כי אני מפחדת. אני כבר מפחדת לבקש".

יש מחשבה לנסות שוב?
"זה מאוד מוקדם, ואני מדברת אחרת בכל יום. כרגע שחררתי, אני לא חושבת שאעשה שוב טיפולי פוריות, אולי זה יקרה בצורה טבעית".

עקיבא היה רוצה עוד ילד?
"כן, הוא אמר לי את זה כבר אחרי הלידה שהוא היה רוצה, לא בשבילו, הוא רוצה שתהיה לי חוויה מתקנת. הוא אומר שהוא רוצה להחזיר לי ולו את החיות, כאילו משהו בנו מת. הרופאים אמרו לי מיד אחרי הלידה השקטה שבפעם הבאה אני חוזרת ויוצאת בידיים מלאות. גם הרופא שלי לא מוותר לי, הוא אמר לי, 'לא פגשתי אישה שאין לה סוף טוב'. גם נשים שלא מצליחות להביא ילדים, יש פונדקאיות. הסוף תמיד טוב, גם אם הדרך היא לא מה שבחרת או ייחלת לעצמך". 

מה היית מאחלת לעצמך?
"ברמה השטחית, שהבייבי החומרי הזה ייוולד ושיצליח להגיע לכמה שיותר זוגות. ברמה הנפשית... קשה לי אפילו לאחל לעצמי, ואני בן אדם שיודע בדרך כלל לענות על זה מיד. בא לי שאני אחזור להיות אור בתוך החושך הזה, אבל לא במובן הקלישאתי, שאני אצליח להבין מה השליחות שלי בעולם, שאני אצליח להבין מה אלוהים רוצה ממני. הבנו את הסטירות והכאפות, עכשיו די, באמת, אין לי כוח יותר".

צילום: חלי פרידמן | סטיילינג: שלי וייס | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי