נטלי דדון טסה לאוקראינה כדי לסייע לפליטי המלחמה, והמראות הקשים שנתקלה בהם באיזור הקרבות לא יוצאים לה מהראש. עם שובה ארצה הגיעה לאולפן "חדשות הבוקר" וסיפרה לניב רסקין על הנסיעה הקשה.

"זאת חוויה לא פשוטה, אני עוד צריכה לעכל", סיפרה דדון בדמעות, "המראות לא מרפים, אני צריכה לאסוף את עצמי מחדש ולהרכיב את החלקים. זה כבר לא לצפות בחדשות בטלוויזיה בסיפור מרוחק, שמרגיש אפילו מנותק. המהדורות לא מצליחות להעביר למי שיושב וצופה בזה מהצד אפילו פסיק".

"זה התחיל ברגע של אי שפיות זמנית", הודתה דדון, "התגלגלתי לזה מבלי שבאמת עצרתי לחשוב. אם הייתי עוצרת לחשוב יותר מדי, זה היה נעצר כי היו לי פחדים ותהיות. אפשר גם לעזור מהבית, יש המון דברים שאפשר לעשות מכאן, אבל היה רגע שסימסתי לראש זק"א ישראל ושאלתי - מה קורה? איפה הארגון שלנו? איפה המשלחת? יוצאים, לא יוצאים, מה איתנו? הוא שאל - 'את רצינית?', היה מופתע".

איך מצאת את עצמך על המטוס לאוקראינה?
"זרקתי את זה לאוויר וחזרתי לעניינים שלי. תוך שעתיים אמרו לי - 'יש לך כרטיס טיסה'. הקפצתי את אמא, בדקתי שאני לא טסה לאיזור מסוכן כי אני אמא לילד, והבנתי שבלבוב יש מקום שאפשר להיות בו".

כשנחתת שם, מה התמונה הראשונה שהכתה בך?
"זה לא תמונה, אלא מסע. נחתי לתוך מסע של הליכה ברגל בגבולות, של שמונה שעות מצד אחד לשני. זה מסע של יומיים לתוך אוקראינה. בשנייה שנחתי עליתי על מדים והתחלתי לעזור. תוך שנייה ראיתי אמא בוכה מולי עם תינוק בידיים. זה להתגלגל לתוך עזרה סיעודית של אנשים שלא יכולים להיחלץ מהבתים שלהם וצריכים אותנו פיזית כי אם לא, הם ימותו. אין מי שיעזור ויחלץ אותם מהסיטאוציה".

לפני שנסעת, דמיינת שתיחשפי למראות כאלה?
"לקחתי את עצמי הכי רחוק במחשבות, דמיינתי מראות קשים, אבל נתקלתי ביותר ממה שחשבתי שאחווה. לראות ילד בגיל של הבן שלי יושב ארבע שעות על הרצפה הקפואה וקופא מקור, ואין לך כל כך מה לעשות. היו המון רגעים של חוסר אונים".

סייעת לחלץ תינוקת ישראלית בשם ריין שנולדה לאם פונדקאית, ההורים שלה היו תקועים.
"זה ברמה של קשרים אישיים ולהשיג תורמים מחוץ לארץ. האמבולנסים מנצלים את המצב, אמבולנס עולה 10,000 יורו. ברמה הכספית זה עוד היה מינורי, אבל החילוץ של תינוקת בת כמה ימים שנמצאת במרתף באיזור מסוכן ומופגז ולהביא אותה אלינו כשהיא בריאה ושלמה, זה היה תהליך של למצוא את הצוות הנכון ואחות שתלווה אותה. הקמנו קבוצת וואטסאפ, אנשים שם היו זמינים 24/7, לא עצמו עין".

זה שינה לך משהו בפרופורציות, בהסתכלות שלך על החיים?
"אני מטבעי בן אדם מאוד מעריך, אני נכנסת למיטה חמה ואומרת תודה, אבל כן אני שומעת תלונות קטנות בסביבה ואומרת, 'די, זאת לא בעיה, זה כלום'. אישה שרבה עם הבעל או תלונות על הילדים, כל הדברים הקטנים האלה - תגידו תודה, אי אפשר להסביר את מה שעוברים הילדים שנתלשים מהאבות שלהם, שנקרעים בבכי, שלא יודעים אם הם ייראו שוב את אבא שלהם. זה דברים שראיתי בעיניים".

איך היה לחזור לבן שלך?
"זה היה מדהים ומרגש. הרגשתי שהוא מסתכל עליי בעיניים אחרות. חיבקתי אותו. בפרידה עצמה לא ידעתי לאן אני הולכת, מבחינתי - נפרדתי ממנו. לא ידעתי אם אחזור. זה היה רגע דרמטי ביני לבין עצמי - אני נוסעת אל הלא נודע. כן בדקתי שזה לא מסוכן, אבל עדיין היו לי חששות. בכל זאת, זאת מלחמה".