הזמר, השחקן והבמאי אמיר פרישר גוטמן הלך לעולמו ביום ראשון (23.7) והוא בן 41, זאת לאחר שטבע בחוף נווה ים הסמוך לעתלית. מותו, שנה לאחר שהתגלה כי אבחנתו כחולה בסרטן הייתה מוטעית, הכה את המדינה כולה בצער. היום (ש') חברתו הטובה יעל קובי, שבילתה איתו ברגעיו האחרונים על חוף הים, העלתה לחשבון הפייסבוק שלה פוסט ארוך ומרגש אודות הטרגדיה.

"זהו הסיפור על השעתיים האחרונות בחייו של אמיר פרישר גוטמן כפי שאני זוכרת וכפי שחוויתי אותן מהזווית שלי", פתחה. "הרמנו לחיי הסופ״ש המושלם שהפקנו יחד ולחיי המסורת שנפתחה. החלטנו שכל שנה נחגוג את החיים. 'תראי איך כולם מאושרים, זורמים, נהנים. החבורה ממש מתגבשת', הוא אמר. צילמתי את הכוס השייק שלי על רקע הים, והוא דחף את שלו ואמר, 'צלמי, זה מזכיר לי את כוסות הקפה שלנו מהמרפסת באמסטרדם'". זו הייתה התמונה האחרונה שצולמה באותו היום.

קובי כתבה כי "גם אמיר וגם אני היינו מודעים לכך שהים מסוכן, כל הזמן הזהרנו את כולם" - ובכל זאת החליטו להיכנס למים עקב החום. "אמיר נכנס עם שחר הקטנה. הבנתי שלא היינו היחידים במים. לא נכנסנו לעמוקים. היינו איפה שעמדנו והמים לא עברו את קו האגן. ואז, לפני שהספקתי להבין מה קורה, מצאתי את עצמי מאוד רחוקה מהחוף. את אמיר ושחר הקטנה ראיתי לפני. די רחוקים ממני, יותר קרובים לחוף. אני מנסה לשחות חזרה ושמה לב שהים לא מגיב לי כמו תמיד. אני שוחה בכל הכוח, לא מתקדמת ואפילו מתרחקת. פול גז בניוטרל. התחלתי לבלוע מים, הגלים החלו לתקוף אותי מכל הכיוונים. רואה את החוף רחוק כל כך, ואת אמיר ושחר לפניי. אמיר!!!! אמיר!!!! אני צועקת. הוא לא שומע. (...) הבנתי שאני במצוקה אמיתית, אני אשכרה בסכנת טביעה. הסיכויים שאצליח להגיע לחוף הכל כך רחוק בכוחותיי שלי, קלושים. זה לא יכול להיגמר ככה. זה פסיכי. אמיר!! אמיר!!! אני צועקת אמייייייייייייייררררר!!!! אהההההההההההההההה!!!!! אני במצוקה! אני צועקת לו. ופתאום הוא צועק לי חזרה: 'גם אני!'".

רק אז הבינה יעל את חומרת המצב. "אנחנו ממשיכים להיאבק במים, מנפנפים ידיים, זועקים לעזרה. שומעת גם את שחר הקטנה צועקת יחד איתו", המשיכה. "היה נדמה שאיש לא שומע אותנו. אחרי עוד כמה צעקות, אני רואה על החוף שורה של החברים, מסתכלים בדאגה אל הים. מצד אחד אני שמחה שהם שמעו, מצד שני אני לא ממש רואה שמישהו נכנס להציל אותנו. מבינה שמבחינתם זה הדבר הנכון לעשות. התחלתי להבין שזהו. זה הסוף. אני כבר מבקשת מהיקום שהסוף לא יהיה כואב. שההפסקה של הנשימה לא תכאב. שהחנק הזה שדמיינתי יעבור בקלות. במקביל, עדיין לא מוותרת. נאבקת".

יעל מתארת גם את רגע ההצלה - אולם כשהמצילים הגיעו אל אמיר "הוא כבר היה גמור ובאפיסת כוחות, ובלע לא מעט מים. אמיר הושיט לי יד, משכתי לו אותה אל הגלשן. שיחזיק. כבר היה לו קשה להחזיק את עצמו. הגולש (דודו) חותר ומנסה להתקדם, ג'פרי ואני מנסים לאחוז באמיר ולשמור עליו מעל המים. אמיר נשען עליי. על היד הימנית, על האמה. עם הראש. אני כאילו מחבקת אותו מאחור. ומועכת אותו על הגלשן. כך יכולתי להחזיר את שנינו. ואז בא גל ענק ופיזר אותנו. אמיר עף עם הפנים לתוך המים. אספנו מהר את עצמנו לגלשן. וחזרנו לאותה התמונה. אני מחבקת את אמיר מאחור, הוא נשען על יד ימין שלי. המשכנו להילחם בגלים כדי להגיע לחוף. אני מסתכלת על אמיר, ואני שמה לב שלאט לאט הוא מכחיל, זה ממש קורה לי מול העיניים, השפתיים משנות צבע ונהיות כחולות.   קצת אחרי, התחיל לצאת לו קצף לבן עם בועות מהפה והאף. 
זו התמונה שהיא הפילטר של החיים שלי מאותה שניה. לא משנה מה רואות עיני, הן רואות זאת דרך ה'גיף' של אמיר נשען עליי ויוצא ממנו הקצף הלבן. אמיר איבד את ההכרה. על יד ימין שלי.

"בדיעבד, הבנתי שבעצם הוא מת לי בידיים ואני מתחננת אליו שיישאר איתי.

"הושיבו אותי על כסא, הביאו לי מגבת ומים.  התחלתי לבכות. לתוך המגבת. בכי מהקישקע. הוציאו את אמיר והניחו אותו ממש למרגלותיי. החלו מאמצי ההחייאה".

את הפוסט סיימה יעל בפרידה אחרונה מחברה: "אמיר אהוב שלי, אני אוהבת אותך בכל ליבי השבור. לא מעט אמרו לי שאנחנו מתנהגים כמו זוג נשוי. מהיום הראשון שהכרנו אנחנו אחד בתחת של השנייה, אוהבים בגדול, צוחקים בגדול, בוכים בגדול, רבים בגדול, משלימים בגדול, חוגגים בגדול ועכשיו גם נפרדנו בגדול. כשאתה על הידיים שלי. תודה לך על החיבוק האחרון הארוך, עשית אותי מאושרת על מה שלחשת לי באוזן. אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך. סליחה שרק שחר ואני יצאנו מהים הארור הזה".