גם אתם כבר לא יודעים מי החברים שלכם? מאות חברים בפייסבוק, מאות עוקבים בטוויטר וצרפו לזה את חשבון המייספייס שלכם. תכניסו לערימה גם את כל מכותבי המייל שלכם בג'ימייל שפתאום עשו 'באזז' ועכשיו גם הם ברשת חברתית. שלא נדבר על שלל הצ'אטים שהחבר'ה מופיעים בהם כדרך קבע: מסנג'ר, אי סי קיו וגם רשימת הגוגל צ'אט ופייסבוק צ'אט. ומה קורה עם הנייד החכם שלכם שמכיל מאות חברים?
הלכתם לאיבוד? עוד לא נכנסו לסוגי הקשרים שיש לכם עם כל האנשים האלו: חברי הסמס, חברי 'הכתובת על הקיר של הפייסבוק שיש יום הולדת', חבריי סימון ה-Like , חברי המיילים בשרשרת, וכמובן – אלו שהם רק חברים של חברים ואלה שאתם פשוט לא זוכרים מאיפה ולמה אתם חברים – אבל פשוט לא נעים לחסום אותם.
מה קרה לחברים שפשוט אפשר לקפוץ אליהם, לצלצל באינטרקום ולשבת אצלם בכיף? חלקם פשוט אוף-ליין.
היא ענתה לי בסמיילי עם שלוש נקודות: זה טוב או לא טוב?
אני פותח את הפייסבוק צ'אט שלי ומופיעות לי עשרות נורות ירוקות דולקות של 'החברים' שלי במצב זמין לשיחה. אולי אתחיל לדבר עם חבר וותיק מהעבודה הקודמת שלי: "היי, מה קורה גבר, איך היה בזנזיבר?" אני שואל אותו. מתחילים קצת לדבר ואז ללא שום התראה הוא פתאום מתנתק.
עובר לידידה ותיקה שפתאום צצה משום מקום: "היי, מה עושה, אולי נשב נדבר נעביר חוויות מפעם?" היא עונה בסמיילי עם שלוש נקודות – אם זה אומר שכן או שלא, אין לי מושג. גם למילון של מורפיקס אין פירוש.
לפתע הגוגל צ'אט שנשאר פתוח משמיע צליל של הודעה – חבר מהלימודים שואל מה נשמע, אבל עד שאני מספיק לענות לו הוא כותב: "צריך לשבת להתעדכן – אני פשוט עמוס בעבודה. נדבר, תהיה זמין".
מה לעזאזל קורה פה? אם מישהו באמת רוצה לדבר איתי הוא לא יכול פשוט להתקשר או לקבוע איתי לקפה?
לא כתבת "מזל טוב" על הקיר בפייסבוק? גורלך יהיה רע ומר
חוקר בכיר בשם וויליאם דרסיוויץ כתב מאמר במגזין האמריקאי The Chronicle, שנותן הסבר מאוד אקדמאי למה שקרה לי. הוא קורה לזה מות החברות. הוא כותב: "מה קורה, בעולם החדש והמופלא הזה, לחברות עצמה? פייסבוק יוצר עיוות פתאומי ועצום של המרחב החברתי. משהצטמקו לגודלו של פוסט על קיר הפרופיל, האם נותר תוכן בחברויות שלנו? אם יש לנו 768 "חברים", באיזה מובן יש לנו חברים בכלל? מוסד החברות העכשווי אינו מתחיל ונגמר בפייסבוק. מרגע שהחלטנו להיות חברים של כולם, שכחנו איך להיות חברים של מישהו".
התיאוריה שלו נשמעה לי מוכרת, כאשר ידידה טובה מהלימודים כעסה עליי שלא כתבתי לה פוסט "מזל טוב" על הקיר של הפרופיל שלה. "אני זוכר שהיו מזמינים ליום הולדת חברים לעוגה ושקית הפתעות – ולא רק כותבים 'מזל טוב מותק' על הקיר של הפייסבוק," ניסית להתגונן ללא הצלחה – והיא ניתקה לי את הצ'אט עם כמה סימני קריאה, כאלה שמראים על כעס.
מעגלי החברים הבלתי נגמרים
פעם הייתי יודע בדיוק מי החברים שלי ומה דרגת הקרבה שלי איתם. היו לי חברים לבירה, חברים מהלימודים, חברים מהצבא , חברי ילדות, חברים מהעבודה. כך היה גם עם בנות: היו לי ידידות ובנות זוג.
עכשיו יש לי עשרות סוגים של חברים שאני לא יודע איך להתנהג איתם: כאלו שאני חבר שלהם בפייסבוק אבל לא מדבר איתם. כאלו שאני חבר שלהם ומדי פעם עושה להם Like אחד על הקיר על איזו הפניה משעשעת שהם עשו. יש 'חברים' שעל מנת לתחזק את החברות איתם צריך לכתוב להם מזל טוב/שנה טובה וחג פסח שמח וכשר על הקיר שלהם, או להתייחס עם איזו הערה שנונה בכל פעם שהם מחליפים תמונת פרופיל.
יש 'חברים' שדרגת הקרבה איתם עלתה ואני כבר יכול לדבר איתם דרך הצ'אט. חברי הצ'אט הם בדרגה מאוד מתעתעת. אומנם אפשר לדבר איתם דרך הצ'אט – אך לא לעבור לטלפון. אם אתה ממש קרוב אליהם אתה יכול לשלוח להם מסר אישי או מייל אישי. יש כאלו שעברת רמה איתם ועכשיו אתה מתקשר איתם רק בסמסים.
אתה אוהב אותה? תשנה את הסטטוס
ומה כל זה אומר על מערכות יחסים בעידן הפייסבוק? האם אתה צריך שכל החברים שלך בפייסבוק, כולל זה שפעם מכרת לו אופניים עם פנצ'ר ומאז אתם לא בקשר, ידעו שהתחלת עם מישהי ועכשיו אתה בקשר, סליחה, ב-relationship? הרי הדת החדשה היא מזמן לא לכרוע ברך בשקיעה ולהציע לבחורה הצעת נישואין רומנטית. עדות לאהבה תהיה אם שינית את הסטטוס שלך מ-single ל-in a relationship . מיטב האנשים איבדו את 'החברה' שלהם על הסעיף הזה.
כן, יש לי חשבון בפייסבוק. ומסנג'ר. ועוד כמה דברים. אבל את האנשים שקרובים אליי – אני מעדיף אמיתיים. שיצעקו לי מהחלון אם אני רוצה לרדת למטה לשחק כדורסל, שיתקשרו אליי וישאלו אם אני רוצה להיפגש לשבת על בירה או לצאת לטיול. וסליחה על הגישה הקיצונית, אבל גם את החברות אני רוצה אמיתיות, שיביאו לי מתנה ליום הולדת יחד עם כרטיס ברכה שהן חשבו עליו וכתבו – ולא כרטיס וירטואלי שתיכנת איזה גיק אחד במעבדה בעמק הסיליקון. מה הוא יודע על חברות.