מה מייחד את העם היהודי? יש שיגידו לַמדנות, או טוב לב, או נטייה להיטבח. אבל אחת התכונות שאנחנו נוטים לציין בגאווה כמאפיין של עמנו הוא ההומור. "אין, היהודים המציאו את ההומור!" אנחנו מתרברבים בפני, ובכן, כנראה שתייר מנמנם במטוס, "סיינפלד, מל ברוקס, וודי אלן, לא סתם אלה הקומיקאים החשובים בהיסטוריה! נו, כאלה הם היהודים", אנחנו מטלטלים את התייר קלות, "ממזריים כאלה, חדי לשון, תמיד רואים את הצד המגוחך של העולם ולא חוששים לצחוק עליו! בהחלט ידידי!".
אין ספק שליהודים יש מניות בתחום הקומדיה, וכבר נכתב לא מעט על הקשר בין העם הנבחר לבין החוש הסאטירי. רק לפני חודש נפתחה בבית התפוצות תערוכה חדשה על הומור יהודי שחוקרת בדיוק את הקשר הזה, ולא חסרים מוצגים. אז מה קרה לנו לאחרונה? כי מהעם ששכלל את הקומדיה ואת היכולת לנעוץ חידודים בבלונים נפוחים, הפכנו לעם שהאויב הכי גדול שלו היא הבדיחה. מדינה שלמה סוערת כבר שבוע כי בתכנית סאטירה שחקן שם על הראש שתי קופסאות תפילין. "בשואה יהודים נהרגו בשביל לשים תפילין!" נחרדו טוקבקיסטים שהולכים לכדורגל בשבת, למרות שבשואה יהודים נהרגו גם בשביל לשמור שבת. אפילו ראש הממשלה, אתאיסט זולל טריפות ביום-יום, התעלף בפוטוגניות למראה הפריים המזעזע.
הדתיים שאני מכירה, אגב, לא ממש הבינו על מה המהומה, לא באמת הייתה פה בעיה הלכתית וגם את התפילין עצמם לא ממש העליבו פה, אבל הנטייה הישראלית להיעלב גוברת על הנטייה היהודית לצחוק. הווכחנות הישראלית מנצחת כל בדיחה. שסיינפלד יעשה פרק שלם שצוחק על ברית מילה (יהודים נהרגו בשואה כדי וכו'), זה לא באמת מפריע לנו, כי אין פה עם מי לריב, אבל אם שחקן שמאלני ישים על הראש קופסת תפילין אחת יותר מדי זו כבר הסתה אנטישמית, הצביעו בנט, טל"ח.
כל עוד אנחנו מקלקלים לעצמנו את הבדיחות ויוצאים יאבשים - מילא. אבל עכשיו אנחנו גם מייצאים לחו"ל את חוסר ההומור שלנו, וזה כבר מפדח. שגרירות ישראל בהולנד הגישה אתמול מכתב מחאה רשמי לתחנת הטלוויזיה ששידרה קטע סאטירי על "TOY". לא סאטירה הכי נעימה, טוענים בה שאנחנו מפציצים בעזה ולא נותנים לפלסטינים להקים מדינה שזה כמובן אבסורד מוחלט, אבל סאטירה לא אמורה להיות נעימה, ואנחנו בתור העם היהודי הכה-עוקצני-וממזרי אמורים להבין את זה יותר מכולם, ומקסימום להחזיר בעקיצה מתחכמת משלנו. במיוחד עכשיו כשאנחנו מדינה ריבונית חזקה שמסוגלת לספוג עקיצות קלות בכנף בלי לרוץ לבכות לגננת שקראו לנו משקפופר. מל ברוקס בחיים לא היה עושה דבר כזה.
אבל השתנינו. יחסי הכוחות השתנו, המטרות השתנו. כי העלבון הוא עניין פוליטי. באותה תערוכת הומור שבבית התפוצות, למשל, מופיע גם ציור שלי, שמציג את ז'אנר מעשיות החסידים עליהן גדלתי באופן הומוריסטי באמצעות רב פיקטיבי שאוהב לאכול עוגיות. כבר ביום הראשון להצגת התערוכה עדכנו אותי מהמוזיאון שאנשים רבים התלוננו על היצירה, לדעתם היא מבזה רבנים. כשצחקתי על מעשיות חסידים בתוך המגזר שלי זה התקבל כהומור פנימי מבורך, אך במוזיאון - ללא קונטקסט השייכות - הבדיחה הפכה לעוינת. השאלה היא באיזה צד אתה נמצא ואיזה יריב אתה מדמיין לפניך. אם אתה ההרשלה או הפריץ.
ואנחנו עכשיו במלחמה תרבויות תמידית, שבה העלבון הוא נשק, ולכן הבדיחה היא האויב: אם פעם יכולנו לצחוק מ"חגיגה בסנוקר" שמציג רב ושמירת מצוות בצורה נלעגת, היום נציג חיקוי כזה כאוטו-אנטישמיות, המונח החביב על נפתלי בנט (אבל רק אם שמאלני חילוני יבצע את החיקוי). יש לכך קשר גם למשטר הפוליטקלי קורקט הטרי, שנזעק להגן על כבודם של מיעוטים (סיינפלד עצמו כבר קיטר על כך שהצעירים של היום נעלבים מהבדיחות שלו), ונכון שכבר אי אפשר לצחוק על נשים, דתיים, מזרחים או להט"ב כמו שצחקנו פעם, מספיק היה לראות איזו סערה חוללה בדיחת ההומואים בפייסבוק של שיר ראובן.
אבל צריך גם לראות מי משתמשים במאבק הזה כדי להגן לא על אנשים, אלא על סמלים, ובשם איזו סמכות. כי כשהממשלה עצמה יוצאת נגד בדיחה, כשהשגרירות הרשמית נלחמת במערכון, כשהשואה עצמה נשלפת כדי להסביר למה לצחוק על אביזר דתי זה פשע לא פחות חמור, זו כבר לא דאגה לרגשות הציבור. זו אסטרטגיה. ותוצאותיה – המשניות או העיקריות – הן הקהיית שיני ההומור היהודי המפורסם. אותן שיניים שעליהן היה מקור גאוותנו, הן עכשיו מסוכנות כי אפשר לנשוך את הלשון.
אז נגנה, ונצקצק, ונשלח מכתבי מחאה, ונחליט סלקטיבית ש"יש דברים שלא צוחקים עליהם". בלי בדיחות על מדיניות ישראל, בלי בדיחות על דת, בלי בדיחות על נכים ונשים והומואים (עדות עדיין מותר משום מה, אינרציה כנראה). וכך לאט לאט יהפוך היהודי הממזרי, הנשכני, חד הלשון, הציני, הנוירוטי, האאוטסיידר, עם הקריצה, עם העקיצה, עם הלעג, עם הביקורת – ליהודי מפויס, כנוע, שבע, זחוח, משעמם. ככל הגויים.