ראשון בבוקר, נכנסתי לרכב שלי לכיוון הרצליה לעוד בוקר של חדר כושר - ונתקעתי בפקק כאילו אין כאן מלחמה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, וכולם ממהרים לאנשהו. המדינה חזרה לטירוף כאילו אין מלחמה בעזה ועוד 129 חטופים בשבי חמאס.
"משהו קרה", אמרתי לעצמי. אנחנו למודי מלחמות ואסונות, ומכל משבר אנחנו קמים ומנקים מעלינו את אבק ההריסות וחוזרים בחזרה לחיים. מצד אחד סחתיין עלינו, איזה אנשים חזקים אנחנו. ומצד שני, אלוהים איך אפשר? כל יום חיילים נהרגים עזה, החטופים בידיים של רוצחים מחמאס ואנחנו נחזור לשגרה?
אבל ממי בדיוק נקבל תשובות? מהממשלה שמוצאת זמן לתקוף את הצבא שלנו? מאיתמר בן גביר שצורח על הרמטכ"ל הרצי הלוי שלא ראה את המשפחה שלו 75 יום? ממי? מביבי ושרה שבוחרים בפינצטה עם איזה משפחות חטופים הם נפגשים ועם מי לא? בושה! 1,400 נרצחים, מאות פצועים, מאות חטופים, הכלכלה התרסקה, העולם שונא אותנו, הרעל חזר והם מוצאים זמן לפוליטיקה ליום שאחרי.
אני שואלת את עצמי, איך זה קרה לנו ב-7 באוקטובר? ואז אני רואה שהמחדל ממשיך. שמישהו שכח איזה טבח עברנו וכמה כאב נשאר פה. צלקות שילכו איתנו לעולם הבא. יש פה הרס עצום למדינה ולתושביה ואין שום פתרון באופק - חוץ מהסקרים שאולי מעידים משהו: "בני גנץ ראש הממשלה הבא"?
בא לי לזעוק: ביבי די, תתעורר. אבל הוא כבר לא שומע. אני לא יודעת אם זה הגיל או תרגיל.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל