אני מודה שאת חלומות הילדות שלי אני מנסה להגשים לאמלי, אריאל ואייל. לתת להם את מה שלא יכולתי לקבל אלא רק לחלום. וברוך השם (חמסה בן פורת יוסף) אני יכולה לנסות להגשים להם. לא הכל, אל תגזימו, אבל יכולה. והנה מגיע חנוכה, חג של כזה שפע, שבא לך לתת לילדים מהכל: פסטיבלים, הצגות, מופעים, ממחזמר משירי אריק אינשטיין ז"ל האגדי ועד למופעי רוק של טל פרידמן התותח.

הבעיה היא שזה לא נגמר בכרטיס כניסה לא זול, בלשון המעטה, אלא בכרטיסים למשפחה שלמה, כי בכל זאת - חג משפחתי. אבל עזבו כרטיסים, בוא נדבר על הנערים החמודים שמוכרים צעצועים זוהרים כבר בכניסה לחניון ומגרים את הילדים שלפני שניה, שניה! יצאו מהאוטו, אחרי שעמדנו שעה בכניסה והאוזניים כבר מתפוצצות להם מהצופרים של כל ההורים הלחוצים שמתפללים לרבי שמעון בר יוחאי למצוא חניה מסכנה אחת פנויה.

כבר אז - אני מזכירה, אנחנו רק בחניון - מגיעה הבקשה הראשונה: "אמא תקני לי". הם לא פונים לאבא כי הוא לא שומע כשמבקשים. יענו גם אם ההורים רוצים להתחמק מתשלום של 80 שקלים על רובה זוהר שיורה בועות שמכתימות את הבגדים, אתה אומר לעצמך "עד שהגענו, אירוע של פעם בשנה, בוא לא נהרוס, סוף סוף מצאנו חניה, והמוכר רוצה למכור והילד מושך בחולצה. יאללה, קנינו".

אבל רגע! זה רק התחיל. מגיעות השליחות המתוקות של התפוח האדום שביס ממנו זה תור לרופאת השיניים דוקטור אסתי. קונים תפוח ב-35 שקלים ואחר כך צריך מים כי התפוח מצמיא: עוד 25 שקלים. מחירים מטורפים! הכל פי שלושה וארבעה מהנורמה, ועוד לא נכנסנו למתחם האוכל! פלאפל, לחמניה עם נקניקיה, תירס חם, המבורגר עם לחמניה שהתאבדה שלשום וקטשופ פתוח מהבוקר. ומה, לא נקנה בוטנים?

עוד לא התישבנו בפסטיגל ויצאנו בנזק של 500 שקל קללללללל, ואם באים כל המשפחה זה מכפיל ומשלש את הסכום. התיישבנו. אמנם בכסאות ששלושת רבעי גב חשוף והגב התחתון עומד בלחץ וכואב מוות, אבל סותמים את הפה כי מה לא עושים בשביל הילדים.

שירים, שירים שירים, באמת נחמד ויפה ואלופים הזמרים, אבל אנחנו לא מתעסקים עכשיו בריבה אלא בסופגניה כולה. מחצית? הפסקה? מגיע ההוא מהתירס - אבל הפעם בלי תירס. פתאום הוא מוכר בעגלה דמויות של כוכבי ילדים במחיר של דירה למשתכן. והילדה מתחננת והילד נשכב על המדרגות מול כל ההורים, ותראי איזה מדהים - הדמויות שאנחנו רואים מול העיניים - בקטן!!!

חמש דקות אחרי שההופעה מתחדשת יש להם פיפי ולפעמים גם קקי, יאללה לשירותים, ואז מגיע הגרוע מכל: אסלות מטונפות, ריח של שתן קשה ואף פעם, אף פעם, אין נייר טואלט. משהו לא ברור. והרי איזה אמא או אבא יזכרו בשיא הלחץ, שניה לפני שיוצאים מהבית כדי לא לאחר ולהיתקע בפקקים של תל אביב, לקחת גליל נייר להופעה???

נכנסנו חזרה, התיישבנו על פופקורן או על שאריות של נקניקייה, ואז מתחילות הודעות בוואטסאפ: "תגידי אופירה, יש מצב שאת מכניסה אותי עם הילדה מאחורי הקלעים להצטלם עם נועה קירל? הילדה שלי מתה עליה, חולמת עליה בלילות". לצערי אני לא עונה, כי זה כפול 1000.

ושאני אציין כמה יצא המחיר בחניון או שכבר הבנתם לבד את הפואנטה? ואף מילה על הפקק בדרך הביתה שהפך לשיגרה יומיומית, וישראל כץ עוד מספר לכל העולם באנגלית מביכה שכשהוא היה שר התחבורה, הכבישים בארץ השתדרגו. אולי עדיף לשדרג את האנגלית לפני הכביש.

האמת, אנחנו שישה אחים ואחיות ומעולם ההורים האהובים שלי ז"ל לא לקחו אותנו לפסטיגל. כל יום אני מעריצה אותם יותר ויותר על כך שהם הצליחו לגדל אותנו בלי פסטיגלים, בלי קלאב מד, בלי קייטנות ובלי חוגים. שישה ילדים שישבו בכיף בחדר טלוויזיה והעבירו צחוקים בכל החופשות: חופש גדול, ראש השנה, סוכות, חנוכה, פסח ומה לא. אמא ואבא ז"ל שלי, אין הורים כמוכם היום. מצדיעה לכם. מעריכה אתכם כל יום יותר.

אז איזה ניסים ואיזה נפלאות. זה לא חג הניסים, זה חג המזומנים. ומי משלם? אנחנו הפראיירים. אבל ילדים זו שמחה ומה לא נעשה בשבילם כל חג ובכל חופש. רק קחו אתגר, תשאלו אותם מה הם זוכרים מהפסטיגל בשנה שעברה. כלום! מי שיזכור יקבל ממני סופגניה.

חג שמח ופרופורציות חברים.

אופירה,

אמא של אמלי, אריאל ואייל