געגועים לילדים שלא הכרתי.
כשאני מבשלת לילדים שלי, עולות בי מחשבות אם הילדים החטופים המתוקים והאבודים אוכלים טוב, אם הם אוכלים בכלל משהו. כשאני עוברת בלילה ממיטה למיטה, לנשק את הילדים שלי, אני נקרעת מהמחשבות על הילדים שנחטפו ברגע אחד מהחיים שלהם, ולכו תדעו אם הם ישנים בכלל. מי מחבק אותם? מי מנגב להם את הדמעות? מי מנשק אותם כשהערב יורד? יש להם בגדים חמים? נקיים? מיטה? כרית? שמיכה?
לא תיארתי לעצמי שיום אחד אני אתגעגע לילדים שלא הכרתי מעולם, אבל יש בי געגוע לכפיר הג'ינג'י, בן ה-10 חודשים בלבד, חטוף! איזה חלב הוא שותה? מי מחליף לו חיתולים, אם בכלל? מי מרים אותו? מלטף לו את הפנים כשהוא מפחד ולא יודע בכלל מה קורה סביבו? ומה עם אחיו אריאל? הוא רק בן 4 וחטוף גם. ואביגיל הקטנה? רק בת 3 ולבד. מי מסרק אותה? מי מצחצח לה שיניים? מנשק אותה על הלחי ומרגיע אותה כשהיא שואלת איפה אבא ואמא? אני כותבת ולא מאמינה למילים שיוצאות לי בטור הקשה הזה.
מיליון שאלות ומחשבות שלא חשבתי שיעלו אצלי ביום מן הימים. אני חוששת להגיד בקול רם את מחשבותיי הקשות יותר. אני מזועזעת ועדיין נוטה לחשוב באופן מעט חיובי, שיש בין נשות חמאס טיפה חמלה והן ירחמו על עשרות ילדים חטופים, בודדים, מבוהלים, שלא לומר רועדים מפחד. אני קוראת לנשים בעזה: בבקשה תהיו אנושיות, אלה ילדים. אל תיגררו לרוע של חמאס, תתנהגו לילדים כאילו הם שלכן, היום זה אנחנו ומחר זה אתן.
יום יבוא וכולם יחזרו הביתה ויספרו לכל העולם מה עבר על כל 240 החטופים. מה קרה להם בכל רגע ורגע. מה מחזיק אותם? מה גורם להם לחכות לצבא המדהים שלנו, שישחרר אותם מהשבי הבלתי נתפס הזה?
אני מתה לחבק אותם,
ובלי להכיר אותם אני מתגעגעת אליהם מאוד.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל