זאת מלחמה ארוכה, קשה, מרסקת את הנשמה והיא רחוקה מסיום. בשבוע האחרון אני מתקשה להירדם ומתעוררת מוקדם מהרגיל, בתקווה שתכף תגיע הכותרת: "נגמרה המלחמה ושבו בנים לגבולם". אחרי פחות מדקה אני גולשת לי באתרי החדשות והסטירות ללב מגיעות ללא הרף.
מלחמה זה משהו אכזרי, אבל הפעם זה אכזרי מתמיד. מה-7 באוקטובר בשעה 06:30, וכנראה עד להודעה חדשה, כל הפרטים קשים, כואבים וכל רגע הפך למשימת חיים כדי להציל את החטופים, לחבק את המשפחות השכולות, לחכות שהחיילים יחזרו הביתה, להחזיר את המדינה לשפיות ולמצוא מספיק פסיכולוגים שיטפלו בכולנו. ההחלטה לשחרר רק חלק מהחטופים היא אכזרית, אבל ברורה לי. היא כואבת בחלקים שלא הכרתי בגוף, לעשות סלקציה בילדים של הורים, בין גברים ונשים, אתה כן ואת לא.
אלוהים, איפה אתה אהוב שלי? 50 ימים שחורים ולילות ללא מנוחה. אני מאושרת על כל חטוף וחטופה שייצאו הביתה במסגרת עסקה - ואני נקרעת מהמחשבות על המשפחות שיישארו בינתיים בידיים ריקות. אז איך שורדים? חושבים רק טוב? לוקחים רסקיו? על מה נתמכים? כמה מתפללים? לסמוך על אנשי המקצוע שהמדינה בחרה?
נדהמתי כמה אצילות הן משפחות החטופים, כמה בני המשפחות מתנסחים בעדינות ובהבנה, למרות שהם בסרט הכי שחור של חייהם. אני מקשיבה לחלק מהם ואני בוכה כשהם מדברים בשקט, בנימוס, בכאב קורע לב ובתקווה שאוטוטו זה נגמר וכולם חוזרים לקיבוץ. אני באה גמורה ויוצאת חזקה מהשיחה איתם. איך? מדהימים.
אלוהים? אתה תמיד איתי. תמיד. אף פעם לא אכזבת אותי. בבקשה תחזיר את כל החטופים הביתה. בבקשה תסיים את המלחמה הזאת. בבקשה תחזיר בשלום את כל צבא הגנה לישראל. סבלנו, אנחנו סובלים ועוד נסבול. די. בבקשה אלוהים שלי.
אופירה,
אמא של אמלי אריאל ואייל