אני רוצה לקבל שקל על כל פעם שהילדים שלי קראו לי "אמא" בשבוע האחרון וזהו, הסתדרתי בחיים. עד אז, זהו יומנה של אמא לשלושה ילדים ושלושה כלבים, שנשואה לגילי החכם, המכיל, הנדיב והעקשן, עובדת סביב השעון ומנסה להיות בשליטה על מה שקשור אליי ולילדים. כשהייתי קטנה חלמתי לכתוב יומן אישי ולפתוח אותו בגיל 40. מעולם לא חלמתי שבשנת 2020 נהיה בהסגר בעקבות נגיף שמשבית אותנו ואז אכתוב יומן.
מתי הבנתי שזה יותר גדול ממה שכל הרופאים והנביאים חשבו? מהרגע הראשון! פורים, הילדים מתחפשים, האווירה מתחילה להיות לא טובה, מסיבות מתבטלות, האימהות לחוצות ומתחילות להפנים שלא ניפגש יותר בבית הספר. השמועות עוברות בשכונה כמו אש בשדה קוצים. נשארים בבית, מתחילים לסנן חברים וחוגים ושופינג. להתנתק מהשגרה, להיצמד לטלוויזיה, להסביר יותר לילדים, להוריד ווליום. לשנות חיים.
המבט בעיניים משתנה. לי, לילדים. הפחד שנגיף הקורונה משתלט לנו על כל פינה במדינה, בשכונה, בבית, בחדרים. ואז ביבי, פעם ראש ממשלה רציני, הופך ממנהיג למסביר לאומי עם ממחטות נייר, פחד עצום בעיניים וצבע פנים חיוור מתמיד.
כל אמא קיבלה תפקיד חדש: להיות מורה למדעים, לחשבון, לשפה, לאנגלית ובעיקר מורה למחשבים. אני פותחת את הבוקר עם שלוש משימות של שלושה ילדים מול שלושה מחשבים. אמלי מתוקה שלי מנסה להקל עלי ולומדת לבד אבל התוכנה נתקעת, אריאל הנחת של חיי תמיד מקל עליי ואפילו עכשיו אני בוכה כשאני כותבת כמה כיף לי שהוא הבן שלי, ואייל שיהיה בריא תמיד לא בא לו. ואני צורחת שאני שרופה עליו ומעריצה אותו אבל צריך ללמוד...
ואז המורות שואלות אם אנחנו מסתדרים. בא לי לענות להן "יאלללללה", אבל אני מנסה לנשום ותמיד שוקלת מילים, בדיוק כמו שאני שוקלת כבר שבוע איך להגיב לגילי שטס למיאמי בניגוד להנחיות. עוד נשוב אליו.
בין המשימות אני עונה למאות הודעות ושיחות. אני עובדת, עובדת קשה מאוד, ומנסה לשמור על שפיות בריאה. אני מודה לאלוהים שאני עובדת כי מלא חברות טובות מספרות לי שהימים לא קלים, העבודה ירדה ולכו תדעו מתי הנזק הזה ייגמר. נתניהו בבית הקורונה הבטיח להזרים מיליארדים, אני רוצה לראות שהכספים נכנסים לחשבון האישי של כל משפחה שנפגעה ולא לחרטט אותנו בסיסמאות.
בכלוב הזהב שלנו יש הכל ברוך השם, דאגתי שלא יחסר כלום למתוקים שלי עד כמה שאפשר. מדי פעם אני מסתכלת בדאגה על הכלבים שלנו, מסי, קייטי וקים, ומתפללת שהנגיף הזה לא יעבור גם לבעלי החיות חלילה. ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, נשנושים, מקלחות, שיחות, סרט, משחקים. בודקת שההורים של גילי בסדר, שהאחיות שלי לא עצובות, שהחברות שלי בריאות ושחלילה המצב לא יחמיר.
הקפצתי הביתה מורה לספורט לילדים, יוסי אסלן, כי חייבים לקום מהמחשבים. רשימת הבייביסיטרים אצלי ארוכה לפי היציאות שלי לעבודה כי האבא במנוחה כבר חודשששששש. בשלב מסוים עלה לי המרוקו וביקשתי את גילי להתייצב מיד בישראל ולהיכנס לבידוד. גילי הציע להטיס את הילדים למיאמי, שם הקורונה זה בדיחה. ברור שסירבתי, וברור שהוא עלה על מטוס. ביום שלישי השבוע הוא נחת ברוך השם בטיסה ריקה ועצובה ונכנס היישר לבידוד בהרצליה.
הילדים מתים לראות אותו, אבל אני לא מרשה. אנחנו נעמוד בהוראות משרד הבריאות עד תום ונחכה בסבלנות 14 יום. לא יודעת מה יהיה הפיצוי של גילי אליי על הטעות הזאת שהרחיקה לכת, כי גם טבעת 4 קארט לא תספיק. אני אחשוב על משהו, תסמכו עליי. אולי אני אבקש שיחזור להתפלל כל שישי בבית הכנסת וילמד את הבנים תפילת שבת מה היא. זה יחנוק אותו, אבל זו אווירה מדהימה לפני הקידוש, ככה גדלתי בדימונה עם אווירת שבת הכי מיוחדת בעולם.
תקשיבו, לא קל. זו תקופה של משימה לא פשוטה, אני מרגישה שאין שליטה במשרד הבריאות, אני מרגישה שהרופאים, שאלוהים יברך אותם על עבודת הקודש שהם עושים, קורסים לנו! מה היינו עושים בלעדיהם? אבל מהי הדרך במשרד הבריאות, באיזה ידיים עתיד ילדינו נמצא, יש תכנית עתידית? נערכים לגרוע מכל? אני חוששת, אני מודה! יש כאן אי ודאות גדולה ואנחנו ההורים מגדלים את הילדים וזה בסדר שאנחנו דואגים. השאלה אם אנחנו בידיים הנכונות. זו שאלת המיליון דולר.
ליבי עם החולים, ליבי עם המובטלים, ליבי עם האימהות וליבי עם גילי שיחזור הביתה ויצטרך לשלם את הריבית. ואצלי הריבית גבוהה.
אופירה אסייג,
אמא של אמלי, אריאל ואייל.