בעוד שבועיים אני אפגוש את אמלי אריאל ואייל שלי אי שם בניו יורק, אחרי חודש שלא נפגשנו, והספירה לאחור בשיאה. כמו בשלושת הקייצים האחרונים, גם בקיץ הזה הילדים שלי טסו למחנה קיץ אמריקאי וכל פעם הפרידה נעשית קשה יותר. אני אף פעם לא לומדת להפסיק לבכות.
מי שמכיר אותי טוב יודע שאני חיה למען הילדים שלי, מהיום שהם נולדו אני לא מעניינת את עצמי יותר – אני פשוט קמה בבוקר בשבילם והולכת לישון למענם. זמר ענק שר "עוף גוזל חתוך את השמיים" וזה שיר שכל הורה צריך לאמץ ולהבין שיום אחד הגוזלים שלנו אכן יינטשו את הקן שבנינו להם ויבואו לבקר מידי פעם.
כל אמא ואבא מקבלים מאה החלטות שונות בחודש, קטנות וגדולות כאחד, ואחת ההחלטות היותר מורכבות היא מה לעשות עם הילדים בחופש הגדול. מצד אחד חוויות, מצד שני לנוח ועוד אלף צדדים והתלבטויות. מאז שהילדים נסעו מלא הורים שואלים אותי איך אני מתמודדת בלעדיהם, ואני עונה - "איך הם מתמודדים"? הם הגיבורים, לא אני או גילי; בלי טלפונים, בלי מחשב, בלי טלוויזיה ובעיקר בלי אמא ואבא.
אמלי בת 12 וחצי, אריאל בן 11 ואייל בן 9 וחצי, וכל הכבוד להם שהם מכירים עולם חדש, חברים חדשים, שפה אחרת ומתמודדים עם הכל לבד בלי אמא אווזה שתמיד נמצאת שם.
הם נמצאים באותו מחנה אבל מחולקים לבקתות לפי גיל, יש להם מפגש אחים בשבת והם קופצים אחד על השני מאושר ומחליפים חוויות, ואלה הרגעים שאני יודעת שהחינוך שלנו היה שווה כל רגע, כי אין כמו אהבת אחים.
אני מכירה את לוח הזמנים של הילדים שלי לפי הנשימות שלהם, יודעת לפי אופן הישיבה שלהם בתמונות בדיוק מה הם מרגישים, העיניים שלהם מדברות אליי גם אם החיוך גדול או קטן. אני וגילי מחכים לשיחת טלפון אחת בשבוע והיא קורית בוויקנד, שיחה מלאת אהבה של עשר דקות שנותנת לנו אוויר לעוד שבוע. בשיחות האלה אני רק מתאהבת ודומעת עם המילים הנצחיות "אמא שרופה, אמא מאוהבת, אמא מתגעגעת" וגילי הפרקטי שואל את השאלות היומיומיות.
אלה החיים... לתת לילדים לפרוח ולהתמודד ולדעת שתיכף נפגשים, כי אמא הולכת ותמיד תמיד חוזרת. בסוף החופש ייגמר ונחזור לשגרה, אז לפחות שנחזור עם חיוך, חוויות לכל החיים והרבה חזון שאפשר גם אחרת.
אני מחכה כבר להיות בניו יורק, לאסוף אותם ולחבק אותם ולהתגלגל בדשא מאהבה, ואחר כך ניסע לנו לאורלנדו. עד אז אני והכרית נמשיך לחבק זו את זו. מאוד קשה לי לבוא לבית ריק בלי המוזיקה של חיי "אמא אמא אמא אמא" 1000 פעם ביום. אני לא מבשלת כשהילדים לא נמצאים, לא מארחת, לא קונה אפילו אפרסקים למקרר, רק משפצת ומנקה כדי שהכל יהיה מוכן עבורם כשיחזרו הביתה. כי מה ששלי שלהם.
אופירה
אמא של אמלי, אריאל ואייל