בימים נורמליים, שכמותם שלא היו כאן שנים, אני מתלבטת ארוכות על מה לכתוב. במה בא לי להשקיע ומה בא לי להשמיע. הפעם, הנושא הוא אחד ועצוב ואין אחר מאז השבעה באוקטובר: החטופים שלנו בעזה.

מה זה??? מה זהההההה???

אני מחבקת את משפחות החטופים ובוכה איתכם ומתוסכלת ברמות אחרות. אני צורחת איתכם שישמעו אותי עד סוף העולם. באיזו נקודת שפל וכאב אנחנו נמצאים שתינוקות, ילדים, נשים, סבתות, חיילים, חיילות, משפחות שלמות - כולם חטופים? אני מנסה להיכנס לראש של ההורים שילדיהם נחטפו, ואני אומרת: אלוהים, איך אפשר לנשום? 

אחת האמהות אמרה לי, "אני שוקלת להיכנס לעזה עם ידיים מורמות, קחו אותי, תחזירו לי את הילדים". אני מבינה אותה. ואני מזועזעת מהעולם ששותק - כן, שותק! איפה כולם? שלושה שבועות, 220 חטופים, 1,400 נרצחים ואלפים פצועים. זה משבר אמון משמעותי עם העולם. ולמה אני לא מזכירה את הממשלה ואת העומד בראשה? כי מעולם לא החזקתי מהם. ואם היה לי איזה אחוז שהתנדנד, קיבלתי חותמת עד כמה אני צודקת.

השבוע ניחמתי את דנה, אחות של שירי, האמא שתמונתה עם התינוקות הג'ינג'ים על ידיה תישאר לנצח בנשמתי. היא יושבת שבעה על הוריה שנרצחו, וליבה בעזה עם אחותה ובעלה שנחטפו עם כפיר בן ה-9 חודשים ואריאל בן ה-4. אף אחד מהממשלה לא הגיע לנחם, לא צלצלו לחבק, אף אחד לא כתב לה אפילו הודעת ניחום. כלום! תתביישו לכם ממשלת ישראל. וכל הכבוד לתושבים שעוטפים את המשפחות האבלות. 

תתעוררו כבר, תחזירו את הילדים שלנו. איזו בושה.
איפה דודי אמסלם? אין לו מה לצעוק?
איפה מירי רגב? הילדה שלה ניצלה אז זהו?
איפה איתמר בן גביר? הבטיח ביטחון עאלק.
איפה סמוטריץ'? שכח איך מעבירים כספים?
איפה מאי גולן? אין לה עם מי לריב?
איפה טלי גוטליב? אין לה הערות יותר?
איפה שרת המודיעין עאלק גילה גמליאל?
איפה אריה דרעי? לא בא לו איזה חוק?
איפה שר המשפטים יריב לוין? עדיף שישתוק.
ואיפה שרה נתניהו?
ואיפה ביבי נתניהו?
בושה! כל מי שאשם, בסוף ישלם. אין פה משחקים.

אבל זה לא מעניין אותי עכשיו. מעניין אותי שיחזירו את החטופים. הנושא הזה לא יירד מבחינתי מסדר היום עד שכ-ו-ל-ם יחזרו הביתה. כולל החיילים הדר גולדין ואורון שאול והאזרחים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שעדיין שם. כל שאר הנושאים מבחינתי הם קשקשת ברשת בימים אלה. 

ואתם יודעים מה? בא לי להזכיר לעולם ולממשלה שהחטופים לא נמצאים בנופש, אז חלאס לקחת את הזמן. הם בשבי, הם בידיים הכי אכזריות בעולם. בתת תנאים, ועוד ידובר רבות על מה שהם עברו ועוברים. תחזירו את החטופים הביתה היום! לא מחר, היום!

תתביישו לכם, אני מקווה שאתם לא ישנים בלילה מרוב בושה.
ושיש לכם התקפי חרדה על כל חטוף וחטופה, על כל נרצח ונרצחת, על כל פצוע ופצועה, על כל משפחה אבלה.
תתעוררו כבר.

ומשפט אחד אחרון: דרושה קלינאית תקשורת, שתלמד איש מבוגר להוציא מהפה את המילה "אחריות".
תודה.

אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל