מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

יאיר לפיד VS יאיר לפיד

אם אתם שואלים את עצמכם למה בעצם העובדים הסוציאליים, האחיות הסיעודיות, השוטרים והמורים מרוויחים לאורך שנים רבות משכורות כל כך נמוכות – התשובה היא שזה בגלל שר האוצר, יאיר לפיד. לא מאמינים? חושבים שמדובר בדמגוגיה זולה? תוהים מדוע לפיד, הסוגר בסך הכל חודש ויום אחד בתפקיד, אשם בתחלואיו הכרוניים של המשק לאורך שנים? מצטער, אבל לפיד עצמו משוכנע בזה. עובדה: הוא עצמו הודה בכך במפורש בטור שפרסם לפני שנתיים.

בתחילת החודש הבא יגיש לפיד לאישור הממשלה את הצעת התקציב. שום דבר עדיין לא סגור, אבל הדלפות ורמזים כבר יש (בין השאר גם מלפיד עצמו, דרך הפייסבוק ושיחות רקע). העיתונים והמוספים הכלכליים מעריכים, כי האוצר צפוי להעלות את מס ההכנסה והמע"מ באחוז אחד. גם מס החברות צפוי לעלות באחוז, ולעמוד על 26 אחוזים.

במרץ 2011, עשרה חודשים לפני שהודיע על כניסתו לפוליטיקה, לפיד לא יכול היה לדמיין שכעבור שנתיים בלבד הוא יושבע לתפקיד שר האוצר של מדינת ישראל. דווקא בגלל זה הטור שפרסם בתחילת אותו חודש כל כך מעניין. הוא נקי מחישוביו של מי שחושש כי בעתיד יידרש להתמודד עם הדברים שכתב (אבל כמו במקרים קודמים אצל לפיד – כפי שתוכלו לקרוא באייטם הבא – לא חף מטעויות עובדתיות).

את הטור, תחת הכותרת "החיים בע"מ", פותח לפיד במשפט הבא: "אם אתם שואלים את עצמכם למה בעצם נתניהו מתאמץ כל כך לגבות מאיתנו עוד ועוד כסף במקום לתת אותו לאלה שצריכים (העובדים הסוציאליים, למשל, או השוטרים והמורים) התשובה היא שזה בגללי". מדוע? לפיד מסביר שזה קרה משום שהוא הקים חברה. שבע שנים קודם לכן, כתב לפיד, עדכן אותו רואה החשבון שלו, מני (ואם אתם ממש מתעניינים אז מדובר במני רוזנצוויג), כי הוא משלם 63 אחוז מס ושאל אותו מה דעתו לשלם רק 36 אחוזי מס. כשלפיד תהה איך בדיוק יופחתו 27 אחוזים ממיסיו הציע לו רוזנצוויג להקים חברה של איש אחד, שרק לפיד עצמו יעבוד בה. "מה ההבדל?", תהה לפיד, ורוזנצוויג השיב לו: "ההבדל הוא שבמקום לשלם מס הכנסה של 63 אחוז, וגם ביטוח לאומי, תשלם רק מס חברות של 36 אחוז". לפיד מתאר בטור כיצד אמר לרואה החשבון שלו שזה לא הגיוני, כי אחרת כולם היו פותחים חברות ומשלמים רק 36 אחוז. "הם לא יכולים", השיב לו רואה החשבון. "כדי להקים חברה צריך לעבור רף הכנסות מסוים. רק אם אתה מרוויח הרבה כסף, המדינה מוכנה שתקים חברה ותשלם לה פחות. אם אתה מרוויח מעט, היא רוצה לקחת ממך הרבה".

בהמשך מספר לפיד כיצד מס החברות המשיך לרדת בשנים שחלפו עד שהגיע (בשנת 2011, שבה לפיד פרסם את הטור) לרמה של 24 אחוזים. "במילים אחרות, אני עובד בדיוק כמו שעבדתי, ההכנסות שלי נותרו כפי שהיו, אבל אני משלם פחות מחצי מהמיסים ששילמתי קודם. היי, איזה כיף לי", כתב לפיד. "אין לי כמובן שום תלונות על הסידור הזה, חוץ מזה שאין בו שום היגיון, או צדק. תרומתי לכלכלה, שהייתה מאוד מפוקפקת גם ככה, לא השתפרה במאום בשבע השנים האחרונות. אני לא 'מנוע צמיחה', לא 'קטר המוביל את המשק', לא תורם כלום לשוק החופשי, ואפילו לא מעסיק אף אחד פרט לעצמי. כל שוטר או אחות סיעודית מועילים לעולם הרבה יותר ממני, אבל המדינה גובה מהם הרבה יותר מיסים, על הרבה פחות משכורת. לעיתים קרובות, כשאני קורא על העלאת מחירי התחבורה הציבורית והלחם, או על שביתת העובדים הסוציאליים, אני שואל את עצמי בתמיהה למה בעצם המדינה ממשיכה להעניק לי פרסים שלא ביקשתי – ושאינם מגיעים לי – בזמן שהיא ממשיכה להתעלל בחלשים?".

"לא נשב עם לפיד" (צילום: AP, חדשות)
יאיר לפיד. "למה המדינה ממשיכה להעניק לי פרסים?" | צילום: AP, חדשות
שאלה טובה, ללא ספק. שאלה לא פחות חשובה היא האם יאיר לפיד השר יפעל כדי להגשים את האידיאלים הנשגבים של יאיר לפיד הפובליציסט? בתור התחלה הוא יכול, למשל, לא להסתפק בהעלאה של אחוז אחד במס החברות, אלא להקפיץ אותו ל-36 אחוזים, כפי שהיה לכאורה בשנה שבה הוא עצמו פתח את החברה שלו (כך טען לפיד. באייטם הבא נידרש לעובדות). צעד משמעותי כזה יכול אולי לחסוך את העלאת המע"מ, או את העלאת מס ההכנסה בקרב העשירונים הנמוכים. חבל רק שעל פי הפרסומים זה ממש לא מה שהולך לקרות. נכון לעכשיו, לפיד שוקל העלאה צנועה יחסית במס החברות שתכניס לאוצר 700 מיליון שקל, לצד עלייה במס הכנסה שצפויה להכניס 1.3 מיליארד שקל. במילים אחרות, בעלי החברות יכניסו לקופת המדינה חצי מהסכום שיתרמו בעל כורחם משלמי מס ההכנסה. לפי הטור של לפיד היה עדיף כמובן להיפך. אבל עכשיו הוא שר אוצר, ואתם יודעים איך אומרת הקלישאה החבוטה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

נילי רייכמן, הדוברת של לפיד, יש מצב שתואילו להגיב סוף סוף, או שניפגש בפייסבוק?
"לצערי לא נגיב. תודה". 

יאיר לפיד שוב לא מדייק

עד שכולנו נדע רשמית מהן הגזירות שיאיר לפיד מתכנן לנו – אפשר לקוות ששר האוצר לפיד, שולט בטבלאות האקסל קצת יותר משליטתו של בעל הטור לפיד בעובדות. באותו טור שפרסם לפני יותר משנתיים נמצאו לא פחות מחמישה אי דיוקים.

הנה אי הדיוקים בטור של לפיד, מהקטן ביותר ועד למשמעותי ביותר:

1. לפיד כותב כי הוא פתח חברה הידועה בשם המקורי "יאיר לפיד בע"מ". אלא ששם החברה שפתח לפיד הוא דווקא "לפיד יאיר בע"מ".

2. לפיד כותב (במרץ 2011, כאמור) כי "הכול התחיל לפני שבע שנים", וכי את החברה הוא פתח "כמה שבועות" אחרי השיחה שלו עם רואה החשבון. על פי לפיד, לפיכך, משתמע שהוא פתח את החברה מתישהו בשנת 2004. אלא שעל פי נתוני רשם החברות, "לפיד יאיר בע"מ" נרשמה כחברה כשנתיים לפני כן, ב-15 במאי 2002.

3. לפיד כותב כי רואה החשבון הציע לו שבע שנים לפני כתיבת הטור (כלומר בשנת 2004) לשלם מס חברות של 36 אחוז. אלא שבאותה שנה עמד מס החברות על 35 אחוז. לזכותו ייאמר שבשנת 2002, שבה פתח את החברה בפועל, מס החברות אכן עמד על 36 אחוז.

4. לפיד כותב שרואה החשבון הציע לו (אחרי תשלום מס חברות) "לתת לעצמו דיבידנד", אבל בעל הטור מתעלם בהפגנתיות מכך שהוא צריך לשלם מס גם על הדיבידנד, שגובהו היה אז 25 אחוז. לצורך הדיון התיאורטי, אם הרווח של חברת "לפיד יאיר בע"מ" בשנת 2011 (שבה פרסם את הטור) עמד על מיליון שקל – הרי שאחרי תשלום מס חברות שעמד באותה שנה על 24 אחוזים (240,000 שקלים), נותרו בקופת החברה 760,000 שקלים. מי שקורא את הטור של לפיד עשוי לחשוב שזהו גם גובה הסכום נטו שלפיד גורף לכיסו – אך לא כך הדבר: אם לפיד רוצה למשוך את הכסף הזה לכיסו הפרטי כדיבידנד עליו לשלם מס נוסף של 25 אחוזים מהסכום שנותר (עוד 190,000 שקלים) – מה שמשאיר לו סכום נטו של 570,000 שקלים (לאחר שבסך הכול שילם מס של 43 אחוז).

5. לפיד כותב שרואה החשבון מסביר לו כי "במקום לשלם מס הכנסה של 63 אחוז, וגם ביטוח לאומי, תשלם רק מס חברות של 36 אחוז". אלא שאיש בישראל אינו משלם – לא עכשיו ולא בתקופה שאליה מכוון לפיד – מס הכנסה בשיעור כל כך גבוה. בשנת 2004, לדוגמה, עמד המס השולי (מדרגת מס ההכנסה הגבוהה ביותר) על 49 אחוז. בשנת 2011 הוא עמד על 45 אחוז.

נילי רייכמן, אולי שר האוצר לפיד רוצה להתייחס לשגיאות העובדתיות של בעל הטור לפיד?
"לצערי גם הפעם לא נגיב. תודה". 

מבחן אמריקאי: מיהו מרדכי גילת?

התשובה המסקרנת + מכתב עם שאלה כנה שבו מככבים נתן אשל וחיים רמון, מחכים לכם בהמשך הטור, אבל עכשיו לשאלה.

מיהו מרדכי גילת?

1. עיתונאי חוקר שחשף את פרשת דרעי ופרשות גדולות רבות שטלטלו את המדינה.

2. עיתונאי המרבה לכתוב על פרשה מטרידה הנוגעת לנשיא ארגון המורים.

3. עיתונאי שמיעט לכתוב על פרשה מטרידה הקשורה לנתן אשל.

4. כל התשובות נכונות.

פרץ גבולות

מה עושה עורך "דה מרקר", סמי פרץ, באתר האינטרנט של המתחרים בוורוד? כמה מגולשי אתר "גלובס" הופתעו לגלות במוצאי שבת האחרונה את תמונתו הגדולה יחסית של פרץ בראש עמוד הבית. מבט נוסף הבהיר מיד שחגי גולן יכול להיות רגוע: מדובר בבאנר פרסומי ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. פרץ, שלמד שם, מופיע במודעה יחד עם בוגרים אחרים, ללא תמורה כספית.

גלובס סמי פרץ
סמי פרץ בעמוד הבית של "גלובס". הופעת אורח

פרץ, שמעת על הופעת האורח שלך ב"גלובס"?
"מדובר בתוכנית לימודים שהייתי חלק ממנה במשך שנתיים. ביקשו את רשותי להשתמש בשמי, וכיוון שמדובר במשהו אקדמי ובאנשים שאני מחבב – שמחתי לשתף פעולה".

איי לייק לייק

לא כל כך קל (שלא לומר מאוד קשה) לקבל 750 לייקים מאנשים שונים בפייסבוק לאייטם אחד. המשימה הופכת לבלתי אפשרית כשלא מדובר בסקופ חדשותי או בדיווח רכילותי לוהט, אלא באייטמים שגרתיים, לעיתים אפילו אזוטריים, שבקושי קיבלו (אם בכלל) טוקבקים. המצב אפילו מחמיר כשמדובר באייטמים שעלו באתר "דה פוסט", שקיים רק חודשיים ואינו נמנה עם 50 האתרים הנצפים ביותר בישראל.

לייקים
750 לייקים פעם ראשונה, שנייה ושלישית. "מדובר בתקלה טכנית"

ובכל זאת, לפני כשלושה שבועות זכו לפתע שלוש כותרות שונות באתר "דה פוסט" ל-750 לייקים כל אחת. הראשונה (למעלה), של בן זגגי, עסקה בפיינליסטיות מ"דה וויס" (ללא שום טוקבק). השנייה, של אבישי בן חיים (באמצע) עסקה בחשש של החרדים מקריסתם הכלכלית (וקיבלה שני טוקבקים). השלישית (למטה), של רונן שובל, ניתחה את ארבעת הבנים של החברה הישראלית (וגרפה שבע התייחסויות דרך הפייסבוק וארבעה טוקבקים). רק כעבור זמן ממושך תוקנה הטעות והלייקים חזרו למצבם הטבעי, שזה אומר שזגגי קיבל עשרה, בן חיים זכה ל-88, ואילו שובל סחף 267.

מקבוצת ג'רוזלם פוסט נמסר בתגובה: "ללא שום עוררין, מדובר בתקלה טכנית שמקורה ברשת החברתית. אנו ערים לה, והיא מטופלת על ידי החברה שמתחזקת את אתר 'דה-פוסט' ואתרים נוספים בקבוצת ג'רוזלם פוסט. עוד בטרם פנייתכם וללא כל קשר אליה, כמות הלייקים עודכנה ושבה לקו השפיות".

שימו פיקסלים, זה מסעיר את הדמיון

"ידיעות", "מעריב" ו"ישראל היום" הקדישו בשבוע שעבר כיתוב תמונה למפגינות חשופות החזה שהסתערו יום קודם לכן לעברו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בעת ביקורו בגרמניה. אלא שבעוד שב"ידיעות", ואפילו ב"מעריב" הנשלט על ידי מו"ל חובש כיפה, הופיעו התמונות (שבהן נראה רק גבן של המפגינות) כפי שצולמו – ב"ישראל היום" בחרו לטשטש למפגינה את הגב. ל"ישראל היום" הועברה השאלה ממתי הגב הוא איבר מוצנע – אך שם סירבו להתייחס.

המתפשטת של פוטין
המפגינות נגד פוטין (מלמעלה) ב"ידיעות", "מעריב" ו"ישראל היום". ממתי הגב הוא איבר מוצנע?

סרטון נדיר כפול 2

בערב יום הזיכרון שודרה בערוץ 10 כתבה של רעות מישור על סרטון שקיבלו כמה ימים קודם לכן משפחות חללי אסון השייטת, ובו נראים הלוחמים רגע לפני היציאה לפעולה שממנה לא חזרו. בין השאר ניתן לראות בסרטון את מפקד המבצע, יוסי קורקין ז"ל, משוחח עם סרן ר' שהוביל את הכוח (למעלה). בקריינות של גיא זהר לפני הכתבה ובכתבה עצמה הוצג התיעוד כ"סרט וידאו נשכח", "סרט וידאו שהמשפחות לא ידעו על קיומו", "סרטון נדיר שנמצא במחסני היחידה"  ו"תיעוד שנמצא לאחרונה".

אלא שקטעים קצרים מאותו סרטון ממש, באורך 19 שניות, שודרו בחדשות ערוץ 2 לפני שש שנים, בספטמבר 2007 (למטה), בכתבה של ניר דבורי על קורקין במלאת עשר שנים לאסון.

סרטון נדיר כפול 2
תיעוד חללי השייטת בערוץ 10. "סרט וידאו נשכח"

מחדשות 10 נמסר בתגובה: "לידי ערוץ 10 הגיע סרט לא ערוך באורך של 20 דקות, ובו תיעוד ארוך ומלא של הלוחמים נערכים לפעולה, ולא שברי תמונות ערוכים. הסרט המלא הזה לא הגיע למשפחות, אלא רק סמוך ליום הזיכרון השנה, והן זומנו אל השייטת כדי לצפות בו לראשונה ולקבל לראשונה עותק שלו".

בלעדי ב"דה מרקר": פרס ישראל לגיא רולניק

אין ספק שגיא רולניק הוא אחת האושיות החשובות, הבולטות והמשפיעות בעיתונות הכלכלית – ואת זה אני כותב למרות שהוא אף פעם לא טורח לענות להודעות המנומסות שאני משאיר לו בים (טלפון), באוויר (sms) וביבשה (אימייל). אבל משפיע ככל שיהיה, בפרס ישראל רולניק עדיין לא זכה. למרות זאת, במודעה שפורסמה השבוע מטעם בוגרי הטכניון הוא הוצג כ"זוכה פרס ישראל לתקשורת כלכלית". העסק הופך לעוד יותר מביך לאור העובדה שהמודעה הופיעה לא פחות ולא יותר מאשר ב"דה מרקר", העיתון של רולניק.

רולניק – הפתעה, הפתעה – נמנע מלהגיב.

קפה טכניון גיא רולניק
המודעה ב"דה מרקר". פרס ישראל? עדיין לא

לאן נעלם נתן אשל?

את המכתב הבא שלחתי השבוע לעיתונאי הוותיק מרדכי גילת מ"ישראל היום".

מוטי שלום,

אני רוצה לפתוח את מכתבי בהבעת הערכה רבה כלפיך. במשך שנים עקבתי בהערצה אחר פועלך העיתונאי, שעיקרו תחקירים נגד צמרת המדינה, ההון והשלטון. כשחשפת את פרשת "הפגישה הלילית" הייתי בגיל בר מצווה וקראתי בשקיקה כל מילה. כעבור ארבע שנים, כשיצאת בסדרת התחקירים נגד אריה דרעי, לא החמצתי אף תפנית בעלילה עד הרשעתו ושליחתו לכלא. פרשות רבות ראו אור בזכותך, כמו טובות ההנאה שקיבל מפכ"ל המשטרה לשעבר, רפי פלד, המעשים המגונים של איציק מרדכי, פרשת האי היווני ועוד ועוד חשיפות של מעשים חמורים, שאלמלא אתה סביר להניח שחלקם לא היו מתגלים לעולם. חוץ מזה, אני מודה: העובדה שגדלת בחולון הוסיפה רבות להילה שלך בעיני ילד דרום חולוני, שחלם להיות עיתונאי כשיגדל.

כל הפרשיות שמניתי, מוטי, הן רשימה חלקית ביותר של הישגיך העיתונאיים, שהובילו אותך למעמד העיתונאי החוקר מספר 1 בארץ. החשיפות הקנו לך את פרס סוקולוב, ובצדק. יש עוד משהו משותף לפרשיות הללו: כולן נחשפו מזמן. אתה עצמך סיפרת כי בשלב מסוים, בתחילת שנות ה-2000, הרוח ב"ידיעות" השתנתה, בעיתון החלו להצר את צעדיך, עד שלבסוף פרשת ממנו והצטרפת ל"ישראל היום". בתביעה שהגשת נגד "ידיעות" לבית הדין לעבודה גוללת את מסכת ההתנכלויות של העיתון כלפיך. פרטים מרתקים על ההתנהלות מאחורי הקלעים נחשפו בבלוג של רביב דרוקר, ובסופו של דבר התביעה הסתיימה בפשרה שבה נאלץ "ידיעות" לשלם לך פיצויים של מאות אלפי שקלים.

נדמה לי, מוטי, שהצלחתי לסכם בקצרצרה את 32 שנותיך המפוארות ב"ידיעות". לעומת זאת, ב"ישראל היום", איך לומר, היבול שלך פחות מרשים. אני שואל את עצמי, וגם אותך, האם יכול להיות שקרה משהו לרקדן או שמא גם הרצפה ברחוב השלושה 2 עקומה? נדמה לי שבחמש השנים האחרונות כמעט שלא נרשמה על שמך עד כה ב"ישראל היום" שום חשיפה מהדהדת המתקרבת לפרשיות הגדולות שפרסמת בעבר ב"ידיעות אחרונות". תגיד, יכול להיות שיותר קשה להפציץ כשהעיתון שבו אתה כותב תומך בראש הממשלה?

בוא ניקח, למשל, את אופן הטיפול בטורך החשוב שבמוסף "ישראל השבוע" בשני אנשים ספציפיים. האחד הוא נתן אשל, לשעבר ראש הסגל בלשכת נתניהו, והאדם המקורב ביותר לראש הממשלה למעט שרה. האחר הוא אבי קומפני, נשיא ארגון המורים והמנהל הפדגוגי של תיכון אורט בתל נוף.

מרדכי גילת
מרדכי גילת. טיפול מינורי בפרשת נתן אשל

נתחיל בקומפני. ב-16 בנובמבר 2012 הקדשת לו, ובצדק, את רוב הטור שלך. סיפרת כיצד לפני 28 שנים האיש נחשד בהטרדות מיניות של תלמידות בבית ספר יסודי, ואף קיים יחסי מין עם תלמידה בת 14. המשטרה סגרה בשעתו את התיק בנימוק שהוא גבולי, ואותו קומפני המשיך לעבוד כמורה וטיפס למרבה הצער עד לתפקיד נשיא ארגון המורים. במרוצת השנים הוא הפסיד בתביעות אזרחיות בגין מרמה והתחזות, נאלץ לשלם פיצויים וספג ביקורת קשה מבית המשפט.

בוודאי תסכים איתי, מוטי, שבמיוחד עבור מקרים מסוגו של קומפני טוב שיש עיתונות, הדואגת להזכיר את מעלליו של האיש. מי יודע? אולי מישהו בארגון המורים יתעשת מתישהו? לכן, טוב עשית כשחזרת והזכרת שוב ושוב את מעשיו הנלוזים של קומפני גם שבועיים לאחר הטור שבו פירטת את מעללי העבר שלו (30.11), וגם בשבוע שאחר כך (7.12), ושוב כעבור שבוע (14.12) וגם בשבוע שלאחר מכן (21.12) ושוב בשבוע שאחריו (28.12), וגם כעבור חמישה שבועות (8.2) ובפעם האחרונה (בינתיים) ביום שישי מלפני שבועיים (5.4). בסך הכול, פרשת ההטרדות המיניות הישנה  של קומפני הוזכרה אצלך לא פחות משמונה פעמים – ואין לי שום טענה על כך.

מה שמוביל אותי לפרשת נתן אשל והעובדת ר', שהטיפול שלך בה, למרבה הצער, היה הרבה יותר מינורי. בפברואר אשתקד, תשעה ימים תמימים אחרי שהפרשה נחשפה בגל"צ, התייחסת אליה בטורך במוסף בזהירות מפליגה. "אין לי מושג מה עשה באמת, ואם עשה, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, נתן אשל", כתבת והוספת כי "נכון לעכשיו החומר שנאסף הוא מה שנקרא 'גבולי'".

אז נכון, מוטי, שכדאי ורצוי להיות זהיר, בעיקר בשלביה הראשונים של כל פרשה (אם כי חבל שבשום מקום בטור לא נתת גילוי נאות לכך שנתן אשל היה בעבר סמנכ"ל העיתון שלך, "ישראל היום", וחבר אישי של העומדים בראשו). השאלה היא מדוע לא כתבת מאז ולו מילה אחת נוספת על פרשת נתן אשל? האם באמת לא היה לך מה לומר גם כאשר אשל הביע צער והודה כי נסחף ופרץ את קו הגבול בין ממונה לבין כפיפה? ומה לגבי הרשעתו של אשל בהתנהגות שאינה הולמת בבית הדין של נציבות שירות המדינה? זה הלוא קבע כי אשל "פיתח וקיים קשר של קירבה יתרה מצידו כלפי ר', בדרך שאינה ראויה ואינה מקובלת בין ממונה לכפיפה בשירות המדינה" והוסיף כי "הנאשם פגע בר' ובצנעת הפרט שלה, בדרך של כניסה למחשבה, שלא ברשותה, ומסירת מידע אישי ופרטי הנוגע לר' לגורמים שונים בלשכת ראש הממשלה, מבלי שהייתה סיבה מקצועית או עניינית למסירתו של מידע זה לאותם גורמים, וכן בדרך של צילומים לא מקובלים של ר' באירועים שונים". גם על זה לא היה לך מה לכתוב?

אשל, כידוע לכל, חתם לבסוף על עסקת טיעון שבמסגרתה נרשמה לו נזיפה חמורה ונקבע כי הוא יפרוש לצמיתות משירות המדינה. אלא שכעבור פחות מחודשיים פנתה תנועת אומ"ץ ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, והתלוננה כי גם לאחר פרישתו ממשיך אשל לפקוד את לשכת נתניהו על בסיס יומי. אתה, מוטי, התעלמת מזה. לא כתבת מילה. חלפו תשעה חודשים נוספים, ובינואר האחרון נודע כי אשל מבקש את אישור היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה לנהל מטעמו של נתניהו את המשא ומתן הקואליציוני. קיוויתי, מוטי, שלפחות לנושא הזה תתייחס – אבל גם כאן נחלתי אכזבה.

למה אכזבה? כי בעבר התייצבת לא פעם לימין חושפי שחיתויות וקלקולים, והבעת כעס כאשר בסופו של יום הם מצאו את עצמם מחוץ למקום העבודה. במקרה של נתן אשל – כל המתלוננים עליו: יועז הנדל, יוחנן לוקר וצבי האוזר, וגם העובדת ר' – מצאו את עצמם מחוץ ללשכה או שהם בדרך החוצה ממנה. ובכל זאת, קולך לא נשמע.

אני לקראת סיום מכתבי, מוטי, אבל אתה יודע במה אני נזכר פתאום? בתביעה שהגשת בזמנו נגד "ידיעות". סיפרת שם עד כמה קשה היה לך לעבוד שם בשיאה של פרשת רמון, מקורבו של המו"ל שלך לשעבר, נוני מוזס, וכתבת: "כיוון שלא רציתי לעשות שקר בנפשי – לא פרסמתי מילה בזכות רמון. אבל לבושתי, לא העזתי לכתוב נגד רמון לאורך משפטו ולהגן על מי שמוזס כיוון את חיצי העיתון אליהם".

יכול להיות, מוטי, שאותו הדבר אירע לך גם בפרשת נתן אשל? שהיה לך הרבה מה לכתוב נגדו, אבל לבושתך לא העזת בגלל קרבתו הרבה לראש הממשלה?

ואם לא זה העניין – אשמח אם תוכל להאיר את עיניי ולומר לי איך אתה מסביר שהרשע אבי קומפני קיבל שמונה אזכורים תוקפניים במשך חמישה חודשים, ואילו הצדיק נתן אשל זכה לאזכור אחד בלבד במשך שנה וחודשיים?

בהערכה רבה,

אביב הורביץ, mako

מוטי גילת נמנע מלהשיב למכתב.

מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (18)

אחד הרגעים היותר זכורים מהלווייתו של אמנון דנקנר, שהתקיימה ביום ראשון שעבר (תודו שנדמה לכם שעברו חודשיים), הוא ההספד שנשא בנו איתי. זה לא היה הספד שגרתי, אלא סיפור מתח שגיבורו הראשי הוא המנוח. "ביום וחצי שלפני הלוויה קראתי קצת בפייסבוק מה כתבו על אבא", מספר דנקנר הבן. " הרבה אנשים ציינו שהוא היה איש משפחה, שאהב את ילדיו, וחשבתי לעצמי שזה בדיוק מסוג המשפטים שאומרים על כולם. אתה הרי לא מכיר אנשים שאומרים עליהם אחרי מותם שהם שנאו את ילדיהם, נכון? לכן היה לי חשוב להסביר מה זה אומר כשמספרים על אבא שלי שהוא אהב את ילדיו ואת נכדיו, ומכאן הסיפור. אני רואה את זה כביטוי לאהבה חסרת גבולות מתובלת בהומור, שתמיד היה אצלנו טיפה חולני ומוגזם".

וזהו סיפור המעשה, שגם היה וגם נברא, מפיו של איתי דנקנר:

"זה היה יום חמישי. גרתי בתל אביב, ולחבר שלי הייתה מסיבת חינה בהוד השרון. לא היה לי אוטו באותו זמן, ולכן לקחתי אליו מונית מתל אביב. וכרגיל במשפחתנו, כשמשעמם בדרך מתקשרים אחד לשני, בדרך כלל לאבא שלי המכונה 'הרדיו'. זה בדרך כלל הולך ככה: אני מתקשר הביתה, אמא שלי עונה, ואחרי שיחה קצרה היא אומרת: אני רואה שמשעמם לך בדרך? אתה צריך רדיו? ואז היא קוראת לאבא שלי.

אמנון דנקנר
אמנון דנקנר. ג'ק באואר, מאחוריך

"התחלתי לדבר עם אבא שלי מהדרך. הוא שואל לאן אני נוסע, אני מספר לו, ואז הוא אומר לי: למה אתה נוסע במונית? בוא תעבור דרכנו ברמת השרון, זה בדרך להוד השרון. קח מאתנו אוטו, סע איתו לחינה, תחזור לתל אביב ותחזיר את הרכב מחר, ביום שישי, כשתבוא לארוחה המשפחתית. לא הייתי בטוח שאוכל להיענות להצעה, כי היו פקקים והתחלתי כבר לאחר, אז אמרתי לו שאולי אני אעבור בבית, ושאני אחליט בדרך לפי מצב התנועה. בסופו של דבר לא עברתי אצלם והמשכתי עם המונית ישר לחינה. הגעתי למסיבה וזרקתי את הטלפון לתיק בתוך חדר. גם אם הייתי משאיר אותו עליי ממילא לא הייתי שומע אותו מצלצל, כי הייתה מוסיקה.

"באותו זמן, התברר לי בדיעבד, היה דיווח ברדיו שייתכן שקרה אירוע חטיפה בשרון. מאחר שלא הגעתי לבית של ההורים שלי ולא עניתי לטלפון – אבא שלי הסיק את המסקנה האחת והיחידה המתבקשת, והיא שנהג המונית חטף אותי, שאני כרגע כפות בתוך תא המטען ושהוא חייב להציל אותי, כי הזמן אוזל. כי הוא, כמובן, צפה בכל סרט מתח, ראה כל סדרת מתח וקרא כל ספר בלשי אפשרי – אז הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות ומה חלון ההזדמנויות. אמנון דנקנר כג'ק באואר.

"אז הוא מחליט שהדבר הנכון לעשות הוא איכון טלפוני. בארץ מדובר בהליך מאוד לא פשוט. זה מצריך צו שופט, ועולה המון כסף שהחברות הסלולריות גובות מהמשטרה, ולכן זה גם צעד שהמשטרה לא שמחה לנקוט בו. פרוצדורה מסובכת, שמופעלת בעיקר כשמדובר במשפחות הפשע וצפונה. אבל לא קיים הרי מנכ"ל חברה סלולרית שיכול לעמוד מול אבא שלי בסיטואציה כזו, ולכן, תוך דקות, אבא שלי קיבל איכון מדויק של איפה הטלפון שלי נמצא, מה היו השיחות האחרונות ומתי הן נעשו. מכיוון שהבית שבו התקיימה החינה היה ממוקם בשכונה חדשה בהוד השרון וגבל בשדות – האיכון הראה שהטלפון שלי לא פעיל זמן מה ונמצא באזור השדות של הוד השרון. זה לא שיפר את מצב האולקוס של אבא שלי. היה לו ברור לו שהגופה מוטלת בתעלה בשדה ושהטלפון ליד.

"וככה קרה שאני במסיבה, לבוש בגלבייה, רוקד ריקודים מסורתיים – כשלפתע, ממש כמו בסרטים, פתאום השער נפתח. המבט של כולם מופנה לשער ואז אליי. מישהו קולט את זה ומפסיק את המוסיקה. ואז אני רואה שבשער עומד אבא שלי, ומציץ פנימה, כשלידו שני שוטרים והכתב המקומי של 'מעריב'. אבא שלי רואה אותי, אומר: 'רק רציתי לוודא שאתה בסדר'. מסתובב והולך.

"יומיים אחר כך הגיעה פעולת התגמול, כשבבית מפואר בסביון התקיים אירוע רב משתתפים מכובדים שאבא שלי הוזמן אליו. באמצע האירוע, המאבטחים ניגשו פתאום לאבא שלי בדחיפות ואמרו לו שמשהו קרה ושהוא חייב להגיע מהר החוצה. אבא שלי טס לשער, מבוהל כולו, ושם אח שלי ואני עמדנו, ראינו אותו ואמרנו: 'רק רצינו לוודא שהכול בסדר'. ואז הסתובבנו והלכנו".

סיפור קטנוני ליום העצמאות

אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים ליוו אותי ואת הילדים בעת שהרחקנו מדירתנו שבדרום חולון לבימת הבידור שהוצבה בצפון עירנו האהובה. רעש נפץ אדיר של זיקוקים נשמע בעת שמכשיר הסלולר רטט בכיסי, קוטע את תהייתי האם הזיקוק היפהפה ששוגר זה עתה, בגווני זהב וסגול, מומן מכספי הארנונה שלי או שמא היה זה קודמו הירקרק. נאלצתי להתרחק למקום שקט כדי שאוכל לענות. על הקו היה הקונספירטור.

"הורביץ, השבוע יש לי בשבילך בובוניירה כחול לבן, במיוחד ליום העצמאות", הוא המתיק סוד.

"אני מקווה שזה לא איזה אייטם קטנוני, אלא סיפור מספיק גדול כדי להצדיק את העובדה שהתקשרת אליי בערב החג", אמרתי בחוסר סבלנות.

הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות. "יודע מה, הורביץ?", אמר לבסוף בקור. "עם יחס כפוי טובה שכזה אני לא בטוח שאתה ראוי לבונבוניירה כלשהי, בוודאי שלא בצבעי הדגל. אני לא מרגיש עם זה נח. אגב, מה דעתך לכתוב משהו על נח?".

"איזה נח", שאלתי בסקרנות. "נח מוזס?".

"מה יהיה איתך, הורביץ? מה כבר יכול להיות חדש עם נח מוזס?", התעצבן הקונספירטור. "אני מתכוון כמובן לנח קליגר".

"מה איתו?", שאלתי בחשד.

"נכון שכבר שנים רבות, מדי יום השואה, הוא כותב ב'ידיעות' את זיכרונותיו מהימים האפלים ההם ומתאר איך הצליח להינצל מציפורני הנאצים?".

"תסלח לי. אני יודע לאן אתה חותר, ואני לא מוכן לשתף עם זה פעולה", אמרתי בכעס. "לי עצמי יש קרובי משפחה שנספו בשואה. נראה לך שאני אלך עכשיו לבדוק האם נח מיחזר כתבות? אתה לא חושב שזה קטנוני?".

"זה נורא ואיום", הסכים הקונספירטור. "ואתה יודע מה עוד נורא ואיום, הורביץ?".

"מה?", שאלתי בעניין.

"שהפכת לרכיכה", הודיע הקונספירטור. "עובדה שלפני תשע שנים בילית יומיים בארכיון המאובק, ליקטת את כל הכתבות של נח וגם גילית שהוא מיחזר לא מעט, ואפילו כתב שתי גרסאות שונות לאותו סיפור שואה עצמו, עם הבדלים מהותיים בפרטים. מאוד מעניין אותי, הורביץ, מה קרה בתקופה שחלפה מאז, שהפך אותך לבן אדם כל כך כבוי ומשעמם, שלא רוצה אפילו לבדוק אם נח המשיך למחזר גם בשנים האחרונות".

"אני ממש לא גאה בכך שהתנכלתי לנח, אבל הייתי אז צעיר יותר ופזיז יותר, וגם עבדתי במקומון", אמרתי בשקט. "וחוץ מזה, אני משוכנע שנח לא מיחזר בעשור האחרון".

"איך שאתה רוצה", הפטיר הקונספירטור. "עכשיו אתה רוצה לחזור לזיקוקים או לשמוע מה הבונבוניירה?".

"נלך על הבונבוניירה, אבל אהיה אסיר תודה אם היא לא תהיה קטנונית", עניתי.

"כשתחזור הביתה תפתח את גיליון החג של 'ידיעות' בעמוד 4", אמר הקונספירטור וניתק.

כעבור שעתיים חזרתי הביתה. כשפתחתי את עמוד 4 בגיליון ערב יום העצמאות נעתקה נשימתי. מיהרתי להתקשר לקונספירטור, למרות השעה המאוחרת.

"איזו תמונה מרהיבה! איזו השקעה! תומריקו התותח שוב שיחק אותה!", שיתפתי אותו בהתלהבותי. "מדהים ש'ידיעות' הצליחו לכנס לתמונה משותפת 58 אנשים, מתינוק עד זקן, שכולם נולדו בתאריך העברי ה' באייר".

הקונספירטור נאנח. "מאיפה בדיוק אתה בטוח שכולם נולדו בה' באייר, הורביץ?", שאל בלאות.

"מה זאת אומרת?", אמרתי בפליאה. "כתוב במפורש בכותרת המשנה: 'לאנשים בתמונה יש סיבה כפולה ומכופלת לחגוג ביום העצמאות – גם הם, כמו מדינת ישראל, נולדו בתאריך העברי ה' באייר'".

הקונספירטור נחר בבוז. "אני אשמח להכיר לך את ידידי אבי קשאני, שנמצא בתמונה למעלה מצד ימין. נכון שכתוב שם שהוא נולד בה' באייר 1962?".

"נו?", שאלתי בחוסר הבנה.

"בדף הפייסבוק שלו הוא כותב שהוא נולד ב-10 במאי. אתה יודע מה היה התאריך העברי ב-10 במאי 1962?".

"אין לי מושג", אמרתי בשעמום קל.

 "התאריך העברי של 10 במאי 1962, הורביץ, היה ו' באייר. ו' ולא ה'. מה אתה אומר על זה?".

"אני אומר שאתה סופר-קטנוני", קבעתי נחרצות. "בגלל בן אדם אחד אתה עושה עניין? אתה יודע מה זה להפיק תמונה כזו כמו ש'ידיעות' הרימו? אתה מודע לזה שהיה צריך אישור מיוחד מכפיר לכל המוניות? במקום להגיד תודה על כך שהשקיעו בך כקורא אתה מחפש אותם בקטנות? אתה לא מתבייש?".

קונספירטור ידיעות
התמונה המשותפת ב"ידיעות".

"חכה, הורביץ, עוד לא סיימתי", התפרץ הקונספירטור. "שים לב למה שקורה בתחתית התמונה מצד שמאל. רואה שם את התאומות המקסימות גאיה ודור נחושתן? בנות שנתיים בסך הכול? הן מוכרות לך מאיפשהו?".

"בוודאי, איך אפשר לשכוח", אמרתי בחיבה. "אלה הן שתי בנותיו החמודות להפליא של צלם 'ידיעות' גיל נחושתן, שתמונתן פורסמה ב'ידיעות' בט"ו בשבט האחרון כשהן קוטפות פרחים".

"הצלחת לקלוע לשם שינוי", החמיא הקונספירטור בדרכו הייחודית. "אבל מדף הפייסבוק של אבא שלהן, גיל, אני למד שהן נולדו ב-10 במאי 2011, בשעה 4:20 לפנות בוקר. אתה יודע מה היה אז התאריך העברי?".

"ו' באייר?", ניחשתי.

"בינגו, הורביץ", סיכם הקונספירטור בתרועת ניצחון. "ומניסיון: אם בחיפוש שטחי מצאתי שלושה מצולמים שלא נולדו בה' באייר – בחיפוש מעמיק תוכל למצוא לפחות שישה-שבעה".

"אני מתקשה להאמין", אמרתי. "זה בטח סתם צירוף מקרים, ולכן לא אתן את ידי להיטפלות כל כך מיותרת וקטנונית".

ואם כבר קטנוניות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ