מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

זה נגמר בבכי

בראשית המילניום, כשחברת החדשות של ערוץ 10 הייתה בתחילת דרכה וחיפשה כתב בחיפה והצפון, פנה הסמנכ"ל דאז, שילה דה-בר, לימים עורך "ידיעות אחרונות", לאדם שהכיר היטב את שרון גל וביקש ממנו חוות דעת. "הבן אדם מוכשר כמו שד, אבל בעייתי", אמר האיש לדה-בר. "אני מהמר שהוא יהיה כתב טוב, אבל באיזשהו שלב משהו יתפוצץ וזה עלול להיגמר בבכי".

יותר מ-11 שנים חלפו עד שהתחזית הקדומה התגשמה. גם בתחקיר הראוי של רז שכניק שיפורסם מחר במוסף "7 לילות" של "ידיעות" וגם בתחקיר הראוי שפרסמה אתמול נורית רוט ב"העין השביעית" מתואר גל כמי שהעביר את עובדיו מסכת השפלות, שכללה הערות מיניות בוטות, עלבונות ואלימות מילולית. ההתנהגות הבעייתית של גל לא הוגבלה רק כלפי הכפופים לו: הוא צעק מדי פעם גם על מפיקים, עורכים ותחקירנים בתוכניות אחרות בערוץ 10.

מה שמתואר היום (בצדק) כהתנהגות בלתי הולמת, נחשב משום מה בערוץ, במשך שנים, כהווי וכבידור. קחו למשל את חילופי המכות בין גל לבין גיא לרר, שהסתיימו בחולצות קרועות לשני הצדדים. לא רק שגל לא התבייש במעשיו או חש צורך להסתיר אותם, אלא שהוא תלה את חולצתו הקרועה של לרר במשרדו, בבחינת קטעים, צחוקים ושיגועים. האירוע המדובר, אגב, תועד גם בסטילס וגם בווידאו (ותודה למצלמתו המשוטטת של תחקירן הצמרת).

שרון גל
שרון גל. קינא ברפי רשף וחנה במקום של גיא פינס | צילום: צ'ינו פפראצי
עם לרר נהג גל להתקוטט על שעות האולפן, ובאחת הפעמים בוטל ברגע האחרון השידור של "צינור לילה" בעקבות עיכובים שגל גרם. הוא חש קנאה ברפי רשף (שהפיק בעצמו את תכניתו) ובגיא פינס (שנהנה ממקום חניה משלו). כשהגיע לאולפני "מימד" ברמת החי"ל, בתקופה שבה צולמה שם "לילה כלכלי", ולא מצא חניה למכוניתו (המפוארת עד ניקור עיניים), חנה לפעמים במקום השמור לפינס. למה? ככה. דווקא. להכעיס. כשלא מצא חניה בבית הורד, חנה מדי פעם, בכוונה תחילה, במקומות השמורים של סמנכ"לי הערוץ, באופן שתיחזק את דימוי ה"שרוט" שלו.

דיסקרטיות לא היתה הצד החזק של גל. בתקופה שבה יצא עם כתבת בערוץ (בין השניים לא היו יחסי מרות), הוא סיפר לקולגות על התנוחות שבהן הם עשו את זה. קשר רומנטי עם עורכת בכירה הפך גם הוא לפריט רכילות מיתולוגי במסדרונות בית הורד. אם זה לא מספיק, גל החזיק כרטיס בשם בדוי באתר ההיכרויות "אטרף". זה הוביל לצ'ט לוהט עם כתב מוכר בחדשות 10, שגם הוא נכנס ל"אטרף" בשם בדוי. מפה לשם, ההתכתבות החמה הפכה לנושא שיחה בקרב מכרים של השניים. אותו כתב הרגיש שגל עושה לו סוג של אאוטינג.

גל עצמו מסר השבוע גירסה שונה בתכלית: "לפני למעלה מחודש קיימתי שיחה אקראית לא מזוהה ברשת. במהלך השיחה התבררה לי זהותו של בן שיחי, ולהפתעתי היה מדובר בכתב מהערוץ. כעבור יומיים הבאתי את העובדה לידיעתו באופן דיסקרטי. לתדהמתי נודע לי שהכתב בחר להפוך את התנהלותי האחראית, הדיסקרטית והמתבקשת למסע רדיפה וניצול הזדמנות שכל תכליתו לאפשר את קידומו בערוץ. אותו כתב ביצע בי רצח אופי מתועב, הונה את ערוץ 10, וניסה לחסל אותי".

גל נושא עימו שובל לא קצר של סיפורים שונים ואף משונים, הרבה  לפני שהפך לטאלנט ונפגש פנים אל פנים עם הפרסום והכסף. טרם הגעתו לערוץ 10, כששימש עורך המקומון "זמן חיפה" של "מעריב", נקשרו סביב שמו פרשיות מין (בהסכמה) שהדיהן הגיעו עד המערכת בתל אביב. זכור במיוחד: רומן סוער של גל עם כתבת רכילות נשואה, שעזבה למענו את בעלה. במקרה אחר, בת זוג של גל נכנסה ממנו להריון רצוי. מתנצל מראש על הפירוט, אבל מתברר שאביה של הצעירה שכר חוקרים פרטיים, שגילו כי גל לא היה נאמן לה. בעקבות הממצאים, שכנע האב את בתו להיפרד מגל והיא מיהרה לעשות הפלה.

במישור המקצועי, בתקופתו ב"זמן חיפה", גל היה חתום על הישגים עיתונאיים וסיפורים מצויינים. עד כדי כך שאפילו מיודענו אמנון דנקנר, העורך הראשי של "מעריב" דאז, החל לגלות עניין במקומון הפריפריאלי. במקביל, החלו להצטבר תלונות עובדים כלפי גל על כך שהוא נעדר מהמערכת ושטיפוסים מפוקפקים מגיעים לפעמים לחפש אותו. בשלב מסוים החל גל להעסיק ככתב את יעקב שמואלביץ', מי שהיה עד המדינה (השנוי במחלוקת) בפרשת דרעי. די מהר הוא מינה אותו לעורך החדשות של "זמן חיפה" מבלי ליידע את הממונים עליו ולקבל מראש את אישורם. זו הייתה העילה לפיטוריו.

נחזור להווה. גורם ותיק בתעשייה אמר השבוע שבכל רע יש טוב. הגורם מעריך שאין תשתית פלילית לכאורה בהתנהגותו של גל, אבל מקווה כי המקרה האחרון ירתיע טאלנטים ועורכים בכירים ויגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם צורחים על הכפופים להם או משפילים אותם עד כדי מצוקה נפשית.

התנהלותו של ערוץ 10 בפרשה מעוררת אי נוחות. גל עצמו הגדיר אותה כסיכול ממוקד. כנראה שהוא צודק. הרי רק לפני שלושה שבועות הופיע גל בשידור הבכורה של "שישי". הוא אף צולם לפרומו ושמו נכלל בקומוניקט ששוגר לתקשורת כדי לקדם את התכנית החדשה דקה אחרי שגל הודיע ביוזמתו על התפטרותו, תודרכו כתבי הברנז'ה על ידי בכיר (מאוד) בערוץ 10 שנגד גל מתנהלת בדיקה בחשד להטרדות והתנהגות בלתי הולמת. המטרה היתה להעניש את גל, לפגוע בסיכוייו העתידיים להשיג חוזה מפנק ב"רשת"  או ב"קשת", ולהעביר מסר לשאר הטאלנטים של ערוץ 10, בואכה קיצוץ שכרם. נכון לעכשיו, נדמה שהסיכול הממוקד הצליח. רפי גינת ניצח בנוק-אאוט וגל מוטל מדמם על הקרשים. על הדרך, גם המותג "לילה כלכלי" ספג מכה חזקה.

מכר קרוב של גל העריך אתמול שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה, ושהראיון לדני קושמרו ב"אולפן שישי" הוא רק יריית הפתיחה במאבק שהוא מתכנן על שמו הטוב. המשך יבוא.

יוסי, כאן עמוס. בוא נדבר על גדעון

כבר הזכרתי בעבר כאן, כאן וכאן את היחס המיטיב שמקבל גדעון סער מכלי התקשורת השונים, לרבות הפרשן הפוליטי המצוין של "הארץ", יוסי ורטר, המיודד עם סער עוד מהתקופה שבה שניהם עבדו יחד ב"חדשות" המנוח. כעת מתברר שאני לא לבד, ושכיוונתי כנראה לדעת גדולים. גם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, הביע לא מזמן תהייה בנוגע לסיקור של סער. ובכל זאת, יש הבדל מהותי אחד ביני לבין שוקן: את הטיעון שאני שטחתי אז, כהרגלי, על פני 405 מילים מסורבלות וטרחניות – שוקן הצליח לנסח בחדות רבה, ב-28 מלים בלבד ובהרבה יותר סטייל.

עמוס שוקן מתוך ויקיפדיה יוצר עידו קינן
עמוס שוקן. "אני קורא דברים אחרים" | צילום: עידו קינן, ויקיפדיה
אמנם נראה כאילו חלף נצח מאז, אבל רק לפני חודשיים וחצי ראשי המפלגות עדיין היו בישורת האחרונה והמותחת של המשא ומתן הקואליציוני. ביום שלישי, 12 במרץ, פרסם ורטר מאמר על מצב המגעים בין הסיעות. "היום אמור להיפתר גם המשבר המתמשך בעניין גורל תיק החינוך", עידכן. "עד אתמול נלחם נתניהו כארי כדי שהתיק יישאר בליכוד. זו אינה רק המחויבות האישית שלו לשר המכהן גדעון סער, שנחשב שר חינוך פופולרי, מוצלח ובעל הישגים".

באותו בוקר, בשעה 8:42, שלח עמוס שוקן ליוסי ורטר אימייל קצרצר בזו הלשון:

היי יוסי. תגיד, על ידי מי נחשב גדעון סער לשר חינוך 1. פופולארי, 2. מוצלח ו-3. בעל הישגים? אצל כתבי החינוך ב"הארץ" ובמאמרי המערכת אני קורא דברים אחרים.

כעבור שעתיים ו-23 דקות, בשעה 11:05, שיגר ורטר לשוקן את אימייל התשובה הבא:

שלום עמוס,

 בתשובה לשאלותיך:

1. פופולארי – בכל סקרי הפופולאריות שנערכו ב"הארץ" ובכלי תקשורת שונים בארבע השנים האחרונות, הוא היה השר שזכה לאחוזי שביעות הרצון הגדולים ביותר מבין כל שרי הליכוד (אחרי משה כחלון). תמיד, למיטב זכרוני, הוא היה בשלישייה הראשונה של השרים הפופולאריים בממשלה. מתוך 30 שרים, להזכירך. מדובר בנתון יציב ומתמשך, לא בהבלחה רגעית. אגב, בפילוח המצביעים מתברר שהוא זוכה לאהדה גם בקרב מצביעי המרכז-שמאל, שלא כולם, אבוי, מסכימים עם עמדת מאמרי המערכת ב"הארץ". יתרה מזו, בשני סקרים שפורסמו לפני הבחירות (לא אצלנו, בערוץ 10 ובערוץ הכנסת) רוב הציבור חשב שהוא מתאים יותר לשר חינוך מכל המועמדים האחרים ששמותיהם הוזכרו, וביניהם שלי יחימוביץ', לימור לבנת, ויאיר לפיד. רוצה עוד עדות לפופולאריות? הוא נבחר ראשון בפריימריז במפלגתו, פעם שנייה, אחרי 4 שנים בתפקיד. כן, גם שם הוא פופולארי. האם אני אמור להתעלם מזה?

2. מוצלח ו-3 בעל הישגים – איני מומחה לתחום החינוך, אבל מעמדת ההדיוט אני עדיין יכול לקבוע שארבע שנים ללא שביתה אחת (בניגוד לאין ספור שביתות וסכסוכים במערכת הכה-קשה לניהול בעשורים האחרונים) הם הישג. בעיניי, עיני הדיוט, גם שיפור הציונים הבינלאומיים של תלמידי ישראל הוא הישג, בוודאי לא כישלון. אני קורא בגוגל שסער הוביל כמה רפורמות, ביניהן אחת רב שנתית בהשכלה הגבוהה, שזוכה לשבחים רבים, כולל מח"כ ממפלגת העבודה איציק שמולי, עד לא מכבר יו"ר אגודת הסטודנטים. בתקציב הדו שנתי הראשון הוא הגדיל משמעותית את תקציב החינוך תוך עימות קשה עם האוצר. הוא המשיך את תוכנית "אופק חדש" של יולי תמיר. הוא חתם על הסכם עם ארגון המורים אחרי עשר שנים של קיפאון ומריבות. אני משוחח לעתים עם ראשי רשויות, ממפלגות שונות, ושומע שבחים רבים על פעילותו. לדעתי, הוא לוקח את תחום החינוך ברצינות והוא שר יעיל. נכון שהאג'נדה שלו אינה מתיישבת תמיד עם עמדת מאמרי המערכת ו/או עמדתו של אור קשתי, אבל אני איני מרגיש מחויב לשיר את אותו ניגון. שים לב מה קורה ביממה האחרונה: כל הגורמים הרלוונטיים בתחום החינוך: שלמה בוחבוט, יוסי וסרמן ורן ארז (איש מהם אינו חבר ליכוד) הביעו תמיכה בהמשך כהונתו של סער. הודעות דומות פרסמו גם ועד ההורים הארצי, מועצת תנועות הנוער, ומועצת התלמידים הארצית, ארגונים שאינם מזוהים פוליטית או מפלגתית עם השר. חלקם לוקחים סיכון משמעותי כי אינם יודעים איך תיפתר המחלוקת ומי יהיה השר שלהם מחר-מחרתיים. אפילו יולי תמיר אמרה בגלי צה"ל שסער ופירון הם שני מועמדים ראויים ושסער עשה דברים טובים בתחום. שוב, הכול בעיני הדיוט. מומחה לחינוך אני לא, ונכון, כולם יודעים שיש לי יחסים טובים איתו – אבל הם מקצועיים נטו. מעולם לא הייתי בביתו. הוא היה בביתי פעמיים. פעם אחת לצורך ניחום אבלים ופעם לשיחה בענייני עבודה. אני איני מבלה איתו בערבים כמו כמה מעמיתיי ואיני חוגג את ימי הולדתו בפאבים (שוב, יחד עם כמה מעמיתיי). בהזדמנות חגיגית זו ארשה לעצמי לתהות אם לא כדאי היה לבדוק את אחידות הדעים והגישה החד ממדית והקבועה של מאמרי המערכת לגבי סער.

 בברכה,

 יוסי

יוסי ורטר, עמוס שוקן ועורך "הארץ", אלוף בן, נמנעו מלהגיב.

אותך לאומבודסמן

ומהחתן נעבור לכלה. האם גאולה אבן צריכה להתפטר מהגשת תכנית הראיונות האקטואלית היומית "המוסף" בערוץ 1, בשל חשש לניגוד עניינים? שאלה טובה. הדעות לגביה חלוקות (אני, אגב, סומך על אבן והיושרה שלה). עד כדי כך הדעות חלוקות, שאפילו נציב קבילות הציבור של רשות השידור קצת חלוק עם עצמו בנושא.

בשבועיים שחלפו מאז חתונת הבזק של אבן ובח"לה, שר הפנים גדעון סער, התנהלו בטוויטר ויכוחים ערים. בקרב הציוצים נטלו חלק, בין השאר, דן מרגלית ("הדרישה להדיח את גאולה אבן צבועה"), ירון טן-ברינק ("אם זו הייתה ג'ודי ניר מוזס שמגישה תוכנית אקטואליה כבר הייתם מתפלצים"), גיא רולניק ("הסיפור עם גדעון וגאולה משעשע. כמה 'עיתונאים' פה מחוברים בווריד ובשאר דרכים ל'סופר מאכערים'"?), אמיר בן-דוד ("היא יכולה לעשות מיליון דברים בטלוויזיה. לא הארד קור ניוז"), רועי צ'יקי ארד ("לא חושב שגאולה אבן צריכה להתפטר. יחסים בחדרי חדרים מסוכנים יותר"), קלמן ליבסקינד ("נראה לי שנישואים בין מגישה פוליטית לפוליטיקאי בכיר זה משהו שאפילו האתיקה הנחותה שלנו לא יכולה לבלוע"), סמי פרץ ("אנשים שלא ראו ערוץ 1 כבר עשר שנים ופתאום אכפת להם את מי גאולה מראיינת"), לילך סיגן ("צבוע בעיניי לדרוש מאבן וסער מה שלא חולמים לדרוש משליין ומיכאלי. למה צריך לוותר על המקצוע למען האהבה?") והדס ריבק, שסיכמה יפה את הנושא ("החדשות הרעות הן שפולמוס גאולה אבן כאן כדי להישאר ולחפור בו. החדשות הטובות הן שהוא יימשך כנראה עד חופשת הלידה שלה, כך שכולם יוכלו להרגיש צודקים").

גדעון סער וגאולה אבן
גאולה אבן וגדעון סער. להתפטר או לא להתפטר? זו השאלה | צילום: ראובן שניידר
בין כל אלה, אחד המשתתפים הדומיננטים בדיון היה נציב תלונות הציבור של רשות השידור, דדי מרקוביץ'. בציוצי הפתיחה שלו הכריז האומבודסמן מלחמה על כל מי שקורא לפרישתה של גאולה אבן מהגשת התוכנית. הנה מקבץ מהגיגיו באחד הלילות: "צדקנים. יש יותר מדי עיתונאים שהיחסים והחברויות שלהם לא על השולחן. לפחות כאן הכול שקוף. אם היא תעשה כתבה על משרד הפנים תעירו אותי. עד אז חבל על הציוצים. אני אומר שיש גם חופש עיסוק במדינה הזו ורק בגלל שהבחורה מאוהבת לא אומר אוטומטית שהיא צריכה לוותר על עיסוקה. יש הרבה דברים מביכים ברשות השידור. זה לא אחד מהם. אם היא הייתה מתחתנת עם אילן גילאון אף אחד לא היה מצייץ. עד שהיא הכירה אותו היא הייתה אובייקטיבית. מעכשיו היא נוטה ימינה? נו באמת".

הוויכוח, שגלש אל הלילה, נמשך גם למחרת בבוקר. "בגלל שאני לא מפקפק בכישוריה, אני סבור שניתן לסמוך עליה. בינתיים", המשיך מרקוביץ' להגן בתקיפות על אבן. "הקוד האתי לא עוסק ביחסים, אלא בפרקטיקה. נעקוב, כשתצוץ בעיה, נדע לטפל". כשאחד המשתתפים בדיון תהה כיצד אבן תוכל לסקר את משרד החינוך, הליכוד, ממשלת ישראל וקשרי ההון-שלטון השיב לו מרקוביץ' בסרקזם: "בקיצור, שתשב בבית ותכין טוסטים לילדים. אחלה קריירה, בגלל אהבה". אלא שבהמשך הודה לפתע מרקוביץ׳ באחד מציוצי התגובה שלו כי מדובר ב"סוגיה מורכבת ששווה דיון", אשר "אי אפשר לדון בה מהבטן, גם לא אני".

חלפו שלושה ימים תמימים – נצח במונחי טוויטר, וביום חמישי שעבר עידכן מרקוביץ' את עמדתו החד-משמעית וצייץ: "ועדת האתיקה של רשות השידור תזמן בקרוב את גאולה אבן לטעון בפניה: ברמה האישית מדובר בעיתונאית מקצוענית ומאוזנת. ברמה הציבורית יש חשש לטעם לפגם".

מרקוביץ', איך הגענו מ"צדקנים, חבל על הציוצים" ל"חשש לטעם לפגם"?
"העמדה הרשמית שלי היא שמדובר בנושא מורכב שברשות השידור חייבים לתת עליו את הדעת. הציוצים שלי הם שיקוף מלא למורכבות של עניין גאולה אבן בתפקידה כמגישת תוכנית אקטואלית חשובה בערוץ הראשון, ואני מזמין את כולם לעקוב אחרי הציוצים המעניינים שלי".

ראש הממשלה, הידידה המסתורית והשמועה העסיסית

ביום ראשון הצליח עידו קינן להביך את "ישראל היום". בבלוגו המומלץ, חדר 404, שהשתדרג לאחרונה לאתר "הארץ", חשף קינן סטטוס שגונן גינת – עורך המוסף הפוליטי "ישראל השבוע" של "ישראל היום" – העלה לקיר הפייסבוק שלו. "לאחד מראשי הממשלה הקודמים הייתה ידידה", כתב גינת. "היא גרה ביישוב מאוד מבוסס, בתים פרטיים, שטחים גדולים. מדי פעם ראש הממשלה היה מגיע לבקר אותה בערבים ובלילות. ביקורים ארוכים. בכל פעם שהוא היה מגיע הופעל מערך אבטחה שהיקפו יותר מאשר מערך האבטחה שקיים כיום בבית ראש הממשלה, בבתים הפרטיים של ראש הממשלה ובבית הנשיא – ביחד. כולם ידעו על המערך העצום שמופעל כדי שראש הממשלה יוכל לבקר את ידידתו, אבל למזלו הוא היה חביב על האנשים הנכונים. אז לא נכתבה מילה".

בתוך זמן קצר הזדרז גינת למחוק את הסטטוס. מה שקצת קשה יותר למחוק זהו המאמץ השיטתי של "ישראל היום", במשך שבועיים, למרק את פוליטיקאי הבית, בנימין נתניהו, ולהשחיר באותה הזדמנות חגיגית פוליטיקאים נהנתנים ו/או בזבזנים אחרים.

זה התחיל למחרת החשיפה בחדשות 10 של פרשת "המיטה המעופפת", "ישראל היום" היה העיתון היחיד שלא התייחס לכך בעמוד השער. הפרשה נקברה במעמקי עמוד 7 תחת כותרת שבה מתחייב נתניהו כי לא יותקן יותר תא מנוחה בטיסות קצרות. כעבור יומיים, כשנחשף חשבון ההוצאות של שלושת בתי משפחת נתניהו, שוב התעלם מכך העמוד הראשון של "ישראל היום". הסיפור מוקם בתחתית עמוד 5. ביקורות כאלו ואחרות על בני הזוג נתניהו הופיעו בכלי התקשורת השונים, ואפילו דן מרגלית צייץ במרץ נגד בזבוזי הכספים שלהם ("זה שורש החולי של ההשחתה"), אבל ב"ישראל היום" לא נמצא לכך כל זכר.

נהפוך הוא. כיאה לצבא מאומן היטב, הוחלט ברחוב השלושה שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. התמרון המבצעי הראשון נועד להסיט את האש. מה עושים? מפרסמים ידיעה בולטת (יותר מהשתיים הקודמות שעסקו בנתניהו), שלפיה תקציב בית הנשיא זינק לשיא של 62 מיליון שקל. כדי לצאת ידי חובה, שילב מרגלית במעמקי כפולת העמודים השבועית שלו ביקורת רפה על נתניהו, רחוקה עד מאוד מציוציו הנחרצים בנושא. מתקפת המחץ של גייסות "ישראל היום" נגד מבקריו של ראש הממשלה הוחרפה ביום שני שעבר. רובה הסער המתקדם ד"ר חיים שיין ירה ראשון. "כשמדובר בבנימין נתניהו מייצרים כותרות גדולות", מחה בעמודי הדעות נגד "התקשורת". כעבור יומיים הצטרף למערכה טנק המרכבה דרור אידר, שתקף את שמעון שיפר ואת נוני מוזס, וקונן כי היחס לשרה ובנימין נתניהו "גובל בפתולוגיה".

בשישי שעבר כבר יצאו לוחמי "ישראל היום" למתקפה משולבת למען נתניהו, בליווי ארטילריה כבדה. טנק המרכבה דרור אידר תקף על פני חצי עמוד את "אימפריית הרשע של נוני מוזס", תותח הוולקן הוותיק גונן גינת כתב בעוקצנות כי "בסירת דיג ניתן להגיע מנמל יפו לבריטניה ובחזרה בשבועיים שלושה לכל כיוון", ושעל כן נשאלת השאלה "מדוע מתעקשים ראש הממשלה ורעייתו לטוס ללונדון במטוס", ואילו הכטב"מ החדיש סקיילרק 1 מתי טוכפלד ריסס לכל עבר נתונים מספריים שמטרתם אחת: להוכיח באותות ובמופתים שהוצאות התחזוקה בפועל של בתי נתניהו פחותות בהרבה מאלה שפורסמו. כעבור שעות אחדות פירסם גינת בפייסבוק את הסטטוס הרכילותי שאותו מיהר למחוק. המשימה הושלמה, היעד נכבש, וזאת אפילו מבלי שמטוס הקרב המשוכלל מכולם, האף-35 עמוס רגב, היה צריך להמריא.

גונן גינת, אגב, אינו הראשון מבין בכירי "ישראל היום" לדורותיו, שעוסק בענייני מיטה של אויבי נתניהו. קדם לו בכיר אחר לשעבר, גם הוא חובש כיפה, גם הוא חזק ביידישקייט. האיש, שמקורב מאז ועד היום לשרה נתניהו ולבעלה, ניסה לעניין גורם תקשורתי בשמועה צהבהבה (עסיסית אפילו עוד יותר מהסיפור של גינת על ראש הממשלה וידידתו). גיבור השמועה: פוליטיקאי בכיר (מאוד בכיר). המידע הרכילותי נבדק לעומק והתגלה כעורבא פרח. מכיוון שאני משתדל להימנע מגלישה לרכילות זולה (משימה לא פשוטה בשבועות האחרונים, מודה), לא אנקוב בשמו המפורש של אותו בכיר לשעבר מ"ישראל היום". אסתפק רק בציון העובדה שהברנש חובב צילום.

מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (24)

אחת השאלות שהעסיקו מדי פעם את אמנון דנקנר, כאשר העלה זיכרונות מהקריירה הארוכה שלו, הייתה איך קרה שאדם כמוהו, שמגיל חמש וחצי ידע שהוא רוצה להיות עיתונאי, הגיע לבסוף לכתיבה עיתונאית רק בגיל 30?

הפעם הראשונה שבה התנסה דנקנר בעיתונות הייתה כשלמד בכיתה ד' בבית הספר "מעלה" בירושלים. אז גם רשם את הכישלון הפובליציסטי הראשון שלו. יחד עם דנקנר בכיתה למדה בתו של יוסף בורג, שהייתה יו"ר הוועד. בעיתון הקיר הראשון של הכיתה כתב דנקנר הצעיר ביקורת חריפה על הוועד, שאינו דואג להקים קבוצת כדורגל שתפאר את שם הכיתה. כאשר בתו של בורג קראה את מאמר הבכורה של דנקנר היא הזמינה אותו להקים בעצמו קבוצת כדורגל. דנקנר, שנדחק לפינה, נאלץ לעשות זאת, וכעבור שבוע של אימונים אינטנסיביים הפסידה הקבוצה שבנה בתוצאה 5:0 לכיתה המקבילה בגימנסיה רחביה. בעקבות האירוע המצער הגיע דנקנר למסקנה חותכת: כותבי מאמרים צריכים אך ורק לבקר, ובשום פנים ואופן לא לעסוק בעשייה. (ויש מי שיגידו: חבל שהוא שכח את הלקח הזה בשנת 2002, כאשר זינק מעמדת הכותב המוכשר לכורסת העורך השנוי במחלוקת).

פי האתון
"פי האתון". גם דנקנר רצה לכתוב שם
למרות הכישלון הצורב בכיתה ד', ערך דנקנר בהמשך את עיתון הצופים הדתיים, ואף שימש כתב נוער ב"מעריב לנוער". כשהגיע זמנו להתגייס ניסה להיות כתב צבאי, אך נענה בשלילה, לדעתו משום שהיה נטול קשרים, ונשלח לשרת בחרמ"ש. כשהשתחרר מצה"ל החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, וניסה לכתוב ל"פי האתון", עיתון הסטודנטים הירושלמי המיתולוגי. עורך העיתון באותה תקופה היה ברוך לשם, כיום מרצה לתקשורת המפרסם מדי פעם טורי דעה בכפולת המאמרים של "ידיעות אחרונות".

דנקנר, שהיה להוט לפרסם את מאמריו, נפגש לדבריו עם לשם וביקש ממנו לכתוב ל"פי האתון". את השתלשלות האירועים לאחר מכן הוא תיאר לימים בראיון ליעקב אגמון בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל: "נכנסתי לעורך ברוך לשם ואמרתי לו, 'שמע, אני רוצה לכתוב', והוא אמר 'תכתוב'. כתבתי, ומיד צלצלתי אליו ושאלתי: 'אתה מפרסם?'. הוא אמר לי: 'ודאי'. פתחתי את העיתון כעבור שבוע ביד רועדת, והטקסט לא היה. אני פותח, הופך, הוא הבטיח לי. ראיתי את זה בסוף, בקיצור רב, במדור המכתבים למערכת. אז צלצלתי אליו ושאלתי אותו: 'תגיד, למה עשית לי את זה?'. ולשם אמר לי: 'תשמע, אין לך עתיד בזה. עזוב את זה. עזוב את זה'". התשובה החד משמעית של לשם, סיפר דנקנר, גרמה לו לתסכול עמוק. בשנים הבאות הוא שימש דובר משרד החינוך והתרבות, דובר הסוכנות היהודית ואפילו מנהל עבודה בחברה להובלה ועבודות עפר, עד שבגיל 30 התקבל ל"הארץ".

לשם, האמנם?
"דנקנר היה פנטזיונר שממציא סיפורים. הוא בכלל לא נפגש איתי. הוא שלח את הטקסט הזה בדואר. זה היה מכתב יחיד, וזה היה כתוב יפה אבל אני לא פתחתי שם מדורים מדי יום. מכיוון שזה היה נחמד החלטתי להשאיר את זה בתור מכתב ולראות בהמשך. לא נפגשתי עם דנקנר לפני כן, ולא נפגשתי איתו אחרי כן ולא אמרתי לו שאין לו עתיד, או את כל דברי ההבל האלה. זה היה קטע חמוד מאוד. מדובר בסופר, נו, אז הגיוני שימציא סיפורים. פשוט פנטזיונר. לא היה ולא נברא". 

מדובר בשורה ארוכה של צירופי מקרים

יום חמים, יום קסמים, יום תמים, הלכתי עם השמש עד שנכנסתי ללובי הקריר והמוצל של ביתי המהודר למחצה בדרום חולון. הסלולרי רטט בעצבנות. הקונספירטור כמובן.

"יש לי אליך שאלה אישית, הורביץ, ותענה לי בכנות", הוא פתח כהרגלו מהאמצע. "הגבר החטוב שמכנה את עצמו 'דרום חולוני מצויד היטב' ב'אטרף' זה אתה?".

"על מה אתה מדבר? מה פתאום אני?", מחיתי בתוקף. "אתה יודע כמה דרום חולונים חטובים יש בעולם? המון! ידעת, למשל, שאפרים שמיר גר לא רחוק ממני? וגם מושיק עפיה? שלא לדבר על דן תורן? לא תאמין, אבל אפילו עדי הימלבלוי קנתה לעצמה דירה בדיוק 700 מטר מהבית שלי, בבניין שבו גרה חמותי המקסימה מרים".

"די, הורביץ, די", קטע אותי הקונספירטור בחוסר סבלנות. "אם הייתי יודע שהפרובינציאליות הפאתטית שלך תתדרדר עד לאיזכור מיותר של חמותך, הייתי חושב פעמיים אם להתקשר. בסך הכול יש לי אליך שאלה פשוטה".

"אני מקשיב", אמרתי בדריכות.

"למה אתה לא כותב על ההוא מחברת החדשות והצ'ט הלוהט?".

"אתה מתכוון להוא מחדשות 10 כמובן?", שאלתי,

"ממש לא", ענה הקונספירטור, אני מתכוון להוא מחדשות ערוץ 2.

"למיטב ידיעתי המקרה המוזר של ההוא מחדשות 2 לא קשור לעבודתו ובכלל מדובר בצירוף מקרים", עניתי.

"יכול להיות שאתה משתפן? שאתה פוחד לפתוח חזית מול וייסי וחיליק?", תקף הקונספירטור.

"אני לא פוחד מאף אחד", עניתי, ולאחר חצי דקה של הרהור נוגה הוספתי בכנות: "אפשר להגיד שבנסיבות מסוימות אני מוצא עצמי לעתים מעט חושש ממרים, אבל זה הכול".

"איזו מרים?", שאל הקונספירטור.

"מרים חמותי המקסימה", עניתי בשקט, "וחוץ מזה, עובדה שחשפתי את הטיסות הממומנות של יגאל מוסקו, ללא מורא וללא משוא פנים".

הקונספירטור נדרך. "באמת?", שאל בארסיות, "אז למה אתה לא כותב על זה שנכנעת לאיומים?".

"לא נכנעתי", אמרתי בנחרצות.

"אני דווקא שמעתי שיגאל שלח לך מסרון מאיים", אמר הקונספירטור, "יכול להיות שאתה עדיין תחת הטראומה?".

"לגמרי לא", עניתי, "יגאל הוא מכר ותיק. נכון שהוא סימס לי, אבל זה משהו מקובל בין מכרים ותיקים".

"מה בדיוק הוא סימס?", התעקש הקונספירטור.

"באמת שזה לא מעניין", עניתי, "אבל אם זה ממש חשוב לך, אז ביום שישי בשעה 13:53 בצהרים קיבלתי ממנו את המסרון הבא: 'ראיתי את הטור שלך. אם לא תסיר בשעה הקרובה את המשפט שאומר שקיבלתי טובות הנאה, נפעל באמצעים משפטיים כדי שתשלם על הוצאת הדיבה הזאת'".

"נו, והסרת את המשפט?", שאל הקונספירטור.

"חס וחלילה", אמרתי בגאווה מקצועית. "התנגדתי לכך בתוקף, והעדפתי להיפגש בבית המשפט, אבל בסופו של דבר הניסוח עודן טיפ טיפונת".

"חבל שזה קרה רק אחרי שד"ר ישגב נקדימון, היועץ המשפטי המוסמך של חברת החדשות, נאלץ לוותר בגללך על השלאף-שטונדה של שישי בצהריים, כדי שיוכל לשלוח לך מכתב התרעה לפני תביעה", הדגיש הקונספירטור.

"ישגב הוא מכר ותיק", עניתי, "אתה יודע שהוא גם שופט בדימוס? היית מאמין שחצי שנה בלבד אחרי שהוא הושבע לשופט הוא החליט לפרוש בשיא? בכל מקרה, שמחתי לקבל מישגב את מכתבו המרגש, ואני מאחל לעצמי שעוד אזכה לקבל ממנו מכתבים נוספים בתקופה הקרובה. אחרי הכול, כולנו חלק ממשפחה גדולה וחמה. בכל מקרה, נדמה לי שמדובר בצירוף מקרים".

"אם כבר משפחה", אמר הקונספירטור, "למה אתה לא כותב על המשפחתולוגיה ב'עובדה'? לא נעים לך מאילנה?".

"דווקא נעים לי מאוד. אתה יודע שפעם סימסתי לה והיא ענתה לי תוך חצי דקה?".

"וואו!", אמר הקונספירטור, "ממש מרגש. אז בגלל זה אתה לא כותב שאחד התחקירנים שעבד על הספיישל המשובח על אבו-ג'יהאד הוא בנו של אחד הלוחמים ששירתו בסיירת מטכ"ל כשבוגארט-בוגי היה מפקד היחידה?".

"אני משוכנע שזה צירוף מקרים", עניתי.

"מעניין מאוד", אמר הקונספירטור, "מעניין שאתה עסוק בלהאמין לזה במקום לעסוק בהיבט התקשורתי המעניין של חיסול אבו-ג'יהאד".

"לא ברור לי על איזה היבט תקשורתי אתה מדבר", עניתי.

רונן ברגמן
רונן ברגמן. חירטוט על אבו-ג'יהאד | צילום: יעל שלח
"אני מדבר על זה שהתחקיר של 'עובדה' הוכיח שרונן ברגמן חירטט כשטען בזמנו בכתבת השער שלו ב'7 ימים' שנחום לב חיסל את אבו-ג'יהאד", אמר הקונספירטור.

"ראשית, אני מאמין שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי, "שנית, כבר כתבתי על זה בזמן אמיתי. ושלישית, זו בטח היתה מעידה מקרית כי ד"ר רונן ברגמן הוא הרי אחד המומחים הידועים לענייני ביון שקיימים בישראל היום".

"טוב שאתה מזכיר לי את 'ישראל היום'", הקונספירטור שוב החליף נושא. "למה אתה לא כותב שרק שם פירסמו השבוע ששלדון אדלסון קיבל פרס משר התיירות?".

"נו, אני באמת צריך להסביר למה רק ב'ישראל היום' פרסמו את זה?", שאלתי בקוצר רוח. "ברור כשמש שמדובר בצירוף מקרים".

"ולמה אתה לא כותב על דוד אברהם, כתב הברנז'ה של 'וואלה', שפירסם אייטם על סגירת מוסף 'ז'ורנל' של 'מעריב' עם הכותרת "פרסום ראשון", שעתיים ו-35 דקות תמימות אחרי שאותו אייטם ממש התפרסם לראשונה אצל דבורית שרגל ב'ולווט אנדרגראונד'?", היקשה הקונספירטור.

"אני סבור שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי, "וחוץ מזה, אני מעריך שדוד הוא לא זה שנותן את הכותרות לאייטמים אלא הבוס שלו, דוד ורטהיים, עורך 'וואלה! ברנז'ה'".

"אז למה אתה לא כותב שדוד ורטהיים מרבה להפליץ?", שאל הקונספירטור.

"סליחה?!", שאלתי בזעזוע מסוים, "זה לא נראה לך נמוך מדי? לא אתן לדרדר את טור התקשורת המקצועי שלי לתהומות של השמצות פרועות ו/או נפיחות".

"לא מדובר בהשמצה", ענה הקונספירטור בשלווה. "זה בסך הכל ציטוט מדויק של דוד ורטהיים עצמו. הנה מה שהוא כתב בפייסבוק שלו ביום שני האחרון, מילה במילה: 'כשיונית לוי עושה פנים עצובות, גם אני נהיה עצוב, וכשהיא שמחה גם אני שמח יחד איתה, וכשהיא מופתעת – אני כמוה – מופתע כל פעם מחדש. רק כשהיא משחררת אנחת רווחה, אני מרשה לעצמי להראות מה אני באמת חושב על המימיקה שלה, ולשחרר נאד'".

"מודה שהצלחת להפתיע אותי", אמרתי, "אבל נראה לי שמדובר בצירוף מקרים".

בן כספית, ארכיון
בן כספית. סקופ על מוחמד א-דורה | צילום: חדשות 2
"ולמה אתה לא כותב על בן כספית?", שאל הקונספירטור, "למה אתה לא מפרגן לו על הסקופ בכותרת הראשית של 'סופהשבוע'? בן חשף באופן בלעדי והרבה לפני כולם את ממצאי ועדת הבדיקה שקבעה שהמוות של הילד מוחמד א-דורה לא היה ולא נברא. לא מגיע לו אייטם אצלך?".

"ראשית, אני נוטה לחשוב שמדובר בצירוף מקרים", עניתי, "ושנית, אני – בניגוד מסוים ליגאל מוסקו – משתדל לכתוב דברים שליליים".

"אז למה אתה לא כותב נגד אלוף בן?", שאל הקונספירטור, "למה אתה לא חושף את העובדה המעניינת שביום שני האחרון עלו בדף הבית של אתר "הארץ" חמישה טורי דעה, מאת יוסי ביילין, יצחק לאור, עוזי ברעם, איל מגד ואלוף בן?".

"נו?", אמרתי בעייפות.

"אז בוא תסביר לי איך יכול להיות שרק ההפניה לטור של אלוף בן הייתה פתוחה לקהל הרחב, ואילו הקריאה בשאר הטורים הוגבלה רק למנויים משלמים, והוצמד אליהם אייקון של מפתח? זה לא נראה לך קשור איכשהו לעובדה שאלוף הוא, לגמרי במקרה, עורך 'הארץ', וכל הכותבים האחרים לא?".

"ממש לא", עניתי בנחרצות. "זה נראה לי לחלוטין כמו צירוף מקרים". 

"מזל טוב, הורביץ", אמר לפתע הקונספירטור בטון חגיגי.

"מזל טוב?", התבלבלתי. "על מה?".

"שברת שיא, ועד עכשיו השתמשת כבר 11 פעמים בצמד המילים המאוסות שלך, 'צירוף מקרים'", הוא רטן. "זה בטח הרבה יותר נוח מאשר לעשות עבודה עיתונאית בסיסית, לחקור את המידע, לבקש תגובות ולייצר אייטמים ראויים".

"על מה אתה מדבר?", התפלאתי.

"למה שלא תפנה, למשל, לאלוף בן, ותשאל אותו איך זה שרק הטור שלו היה פתוח לכולם?", כעס הקונספירטור. "אולי תגלה שזה דווקא לא היה צירוף מקרים?".

"אבל כבר עשיתי את זה", אמרתי בנחת.

"עשית את זה?", שאל הקונספירטור מבולבל. "פנית לאלוף? נו? ומה הוא ענה לך?".

"הוא ענה לי, ואני מצטט: "אביב, אין קשר בין תפקידי במערכת לפתיחת המאמר. הוא נפתח מסיבה טכנית, ואף לא הבחנתי בכך עד שהפנית את תשומת לבי. תודה על תשומת הלב, אלוף".

"או במילים אחרות...", הקונספירטור ניסה לעכל את המידע.

"או במילים אחרות, מה שאלוף אומר זה שמדובר בצירוף מקרים", עניתי בלאות.

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ