הצהרת בלפור

מי הבוס?

קולו של הבלפוריסט נשמע מעט רדוף. "שלא תחשוב לרגע שאנחנו לא יודעים מה קורה אצלכם בברנז'ה התל אביבית, הורביץ", מלמל ספק אליי ספק לעצמו. "ממצאים שונים נאספו בעבר, מידע נוסף זרם בשבועות האחרונים והכל מונח עכשיו על השולחן של הבוס. בגלל הממצאים האלה גלעד יכול לשכוח מתיק החוץ".

אילו ממצאים?!

"אל תיתמם לי פתאום, הורביץ", נזף הבלפוריסט. "מה אתה חושב, שעשו אותנו אתמול? שאנחנו לא יודעים לקרוא את המפה? שלא ראינו את העמוד ש'ידיעות' פרגן בשישי האחרון לגלעד כשהתברר שהוא נותר מחוץ לממשלה? שפספסנו את הרוח הגבית ש'ידיעות' ניסה להעניק לקרב הפתטי של גלעד נגד ביבי, למחרת פיטורי מנכ"ל משרד התקשורת שגלעד מינה?".

אני חושש שאני טיפ טיפה מאבד אותך.

"מה יש לאבד?", רטן הבלפוריסט. "הכול כבר פורסם וידוע לבוס. מי אם לא גלעד תדרך במקביל את סימה, בן ויוסי כדי שיכתבו ביחד אבל בנפרד שאת תיק הפנים המקוצץ הוא בשום פנים ואופן לא יהיה מוכן לקבל, אבל שילוב אקזוטי של תיקי הפנים וביטחון הפנים הוא דווקא ישקול ליטול על עצמו בשמחה?".

אבל בן דווקא צייץ השבוע שזה בכלל לא היה תדרוך של גלעד.

"ואתה חושב שהבוס קונה את הציוץ הזה?", נחר הבלפוריסט בבוז. "הרי כבר לפני שנים ירדה אלינו הוראה חד משמעית לא לדבר עם בן. אבל עזוב את בן, הוא לא הנושא. מה שחשוב זה הצטברות מידע נסיבתי על הטעות הגורלית של גלעד".

איזו טעות גורלית?

"קיום קשרים בלתי לגאליים עם האיש שאין לנקוב בשמו".

עם נוני?!

"שקט, הורביץ", היסה אותי הבלפוריסט בבהלה.

סליחה. אבל מה גלעד כבר עשה שעורר אצל הבוס את החשד שהוא בקשר בלתי לגאלי עם האיש שאין לנקוב בשמו?

"מה הוא לא עשה", נאנח הבלפוריסט. "אתה לא זוכר שהוא דיגמן עם גלשן בשער האחורי של 'ידיעות'? או שהוא ענד על צווארו כבלים חשמליים בשער הקדמי של '7 לילות'? הרי אפילו סומא באפלה מסוגך לא יכול היה להתעלם מזה".

נו באמת, מדובר בסיקור עיתונאי ענייני לחלוטין, שלא קשור לנוני במישרין או בעקיפין.

"מדובר בקירבה חשודה", אמר הבלפוריסט, "היינו יכולים לנסות להעלים עין, אבל אז הגיע האמבוש שמרים עשתה לגלעד בוושינגטון. עדכונים מוסמכים זרמו כמובן לבוס. ואל תשכח את העבר ביחידה".

העבר של ביבי ביחידה? מה זה קשור?

"העבר של גלעד ביחידה", הטעים הבלפוריסט "העבר השחור של גלעד, שהעז להימצא באותו חלל עם האיש שאין לנקוב בשמו, ועוד להסתחבק איתו בפרהסיה".

מה זה קשור ליחידה? קורה ששני שכנים נפגשים באקראי, בטח בישוב קטן, כפרי וצנוע כמו סביון, ורק טבעי שהם יגידו זה לזה שלום מנומס.

"נו באמת הורביץ", כעס הבלפוריסט, "זה לא קרה בסביון וזה לא היה באקראי. גלעד בחר לכבד בנוכחותו את ההשקה החגיגית שהתקיימה ב'הבימה' לסדרה המצליחה 'היחידה', שהפיקו בתו וחתנו של האיש שאין לנקוב בשמו. אתה חושב שלא הועברו לבוס דיווחים מהשטח על ההסתודדות של גלעד עם האיש שאין לנקוב בשמו?".

"אצל הבוס שום חשבון לא מתיישן", לחש הבלפוריסט. "אתה יכול לשאול את נפתלי ואיילת. או את אופיר. למה לדעתך למרות כל שנות הליקוק לביבי, הוא קיבל בשבוע שעבר רק מינוי של שר בלי תיק?".

למה באמת?

"כי בזמנו אופיר ביקר בבית 'ידיעות', נפגש מאחורי גבו של הבוס עם צמרת העיתון וקיבל אחר כך פינוקים. ובטח שאי אפשר לשכוח ששנה לפני כן אופיר ערך מפגש בבית פרטי שאליו הוזמן גם ירון, חתנו של".

נו, באמת, בגלל זה אופיר לא קיבל תיק ביצועי?

"לא רק בגלל זה. גם כי במרכז השליטה שלנו התקבל לפני כמה חודשים דיווח מוסמך שאופיר סירב בהזדמנות מסוימת לשכב על הגדר באחד האולפנים, בזמן שציפי וגילה התנדבו להגן על הבונקר בבלפור, ברגישות ובנחישות. אם זה היה תלוי רק בביבי עוד אפשר היה לנסות להחליק את זה, אבל אצל הבוס אין סיכוי שדבר כזה יקרה".

רגע, נתניהו הוא לא הבוס?

"בוודאי שנתניהו הבוס", חייך הבלפוריסט, "ועוד איך. שרה נתניהו".

לאן נעלם משה כחלון? 

איך הזמן טס כשמפנקים את שר האוצר: רק בדצמבר האחרון, הרבה לפני הבחירות, סיפר הכחלוניסט כיצד לאורך רוב שנת 2014, למעט סטייה קלה שנמשכה 96 שעות, הירבה "דה מרקר" לצ'פר את משה כחלון. אותה מגמה נמשכת גם בשנת 2015: מאז תחילת השנה ועד יום שלישי האחרון נספרו ב"דה מרקר" 33 אזכורים חיוביים לכחלון, ורק 11 אזכורים ביקורתיים ברובם ושליליים בחלקם. לעת עתה, אם כן, ממשיך כחלון לקבל מהרולניקים רוח גבית קלה עד מתונה.

"דה מרקר" עצמו הרבה לסקר את מעללי מימון. לעומת זאת, העיתון לא סיקר כלל את עדותו של כחלון לטובת מקורבו. מנגד ב"גלובס" וב"כלכליסט" (בתמונה) דווקא כן טיפלו בנושא, שאמנם נוגע לסכסוך פרטי אבל יש בו עניין לציבור.

"אין תגובה".

כתבנו מוסר: כל הכבוד למשטרה

ואם כבר פינוקים: ביום שני האחרון עצרה המשטרה במבצע מרשים עשרות עבריינים בארגוני פשיעה. למחרת, באופן די צפוי, התפעם הכתב לענייני משטרה של "ישראל היום", איציק סבן, מ"מתנת הפרידה של דנינו", כפי שהוצג גל המעצרים בכותרת לטורו. "כן, המשטרה שהכניסה אצבע לעין של כמה ראשי ארגון פשיעה וכנראה פענחה כמה מקרי פשיעה חמורים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות זו אותה משטרה שרבים בציבור הישראלי התרגלו לצחוק עליה, להעליב את שוטריה וללעוג להם", כתב סבן בתוכחה.

מותר כמובן לעיתונאי המסקר את המשטרה לפרגן מפעם לפעם לגוף הזה. תשאלו את נוסבאום. אלא שכמו בהרבה מקרים אחרים הכול שאלה של מינון. במקרה של סבן נדמה שמדובר במינון יתר של מחמאות ושבחים, לצד מיעוט בביקורת על כשלים וליקויים. דוגמאות? לא חסרות.

ביוני 2014, שבוע לאחר חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, פרסם סבן טור תחת הכותרת "לא רק המשטרה: במקרה הזה יש מספיק אשמה לכולם", והפנה את הזרקור לצה"ל ולשב"כ שלא הצליחו לאתר את המחבלים. למחרת פרסם במוסף עמוד נוסף המפרגן לכחולי המדים עם הכותרת "המשטרה כשק חבטות". בסוף אותו חודש קשה, כשהתברר שבכל זאת מוקד המשטרה הוא שכשל, מצא סבן לנכון לשבח את יוחנן דנינו, וזאת משום ש"המפכ"ל שם קץ לתאוריית הש"ג", והדיח את מי שנשאו באחריות פיקודית.

הטור היחידי של סבן בשנה האחרונה שכל כולו היה ביקורתי כלפי המשטרה פורסם בספטמבר 2014, עם פרישתו של מפקד מחוז ירושלים, ניצב יוסי פריינטי, ונשא את הכותרת "לא נעים, ובעיקר חבל". באותיות הקטנות של הטור אפילו הופיע המשפט הנדיר "משהו לא טוב קורה במשטרה, נקודה".

איציק סבן, תרצה להגיב?

"מי שלא יודע לפרגן כשצריך מוזמן להמשיך להתבוסס במיץ של עצמו. בזמן ששלחת לי שאלה על פרגון למשטרה נדרסו שתי שוטרות בפיגוע דריסה בבירה. פרופורציות. לגופו של עניין ודבר, כל שנותיי בעיתונות אני מקפיד לכתוב אך ורק את מה שאני חושב שראוי ונכון לדווח לקוראים. על הקפדתי זו שילמתי לא פעם מחיר כבד בהיותי כתב ב'ידיעות אחרונות'. לקוראיך אזכיר מקרה אחד, שבו ככתב ב'ידיעות אחרונות' הוחתמתי על ידיעה, שהכפישה ניצב במשטרה, שלא כתבתי. לצערי, מעולם לא קראתי שאתה או מי מעמיתינו בתקשורת, שיש להם תמיד מה לומר על עבודתם של אחרים, עשו מזה עניין. בשנים האחרונות נפלה בחלקי זכות גדולה לכתוב ולפרש את הדברים כראות עיניי בעיתון 'ישראל היום', ואין לי ולו שמץ של כוונה להתנצל על כך".

האח הגדול (1): קובי ניב והשד העדתי

כמה מזרחים וכמה אשכנזים נכנסו לבית "האח הגדול"? ביום שני פרסם קובי ניב ב"הארץ" מאמר שכלל פילוח עדתי לדיירי הבית. "נכון לתוכנית הפתיחה, נמצאים שם 11 נציגים ונציגות משלושה שבטים בלבד: שלושה אשכנזים בני האליטות הישנות (ישראל גודוביץ', מוטי גלעדי ואריאנה מלמד), חמישה מזרחים (איציק זוהר, נירו לוי, שיר אלמליח, מושיק עפיה ונטלי עטיה), שני "רוסים" (קטיה גאלי וסתיו סטרשקו), ואחת שלפחות בינתיים אינה מזוהה שבטית (רותם איזק)", כתב ניב. "שלושת האשכנזים כולם מבוגרים, שלא לומר זקנים, מכל שאר המתחרים. הצעירה שבהם, אריאנה מלמד, היא בת 57. הם כולם 'כבר לא צעירים ויפים', כמו שאומרים. חמשת המזרחים, לעומת זאת, כולם צעירים, בשיא אונם ופריחתם. הצעירה שבהם, שיר אלמליח, היא בת 26, והמבוגר שבהם, נירו לוי, בן 45".

כפי שאולי ידוע לקוראי טור זה, אני האחרון שיתנגד לפילוחים עדתיים כאלה ואחרים כדי לנסות ולהוכיח תזות משונות יותר או פחות, בעיקר כאלה הנוגעות ל"הארץ". הניתוח של ניב יפה ומעניין, אלא שכעת הגיע תורן של העובדות: נירו לוי (אגב, הוא לא בן 45, אלא יחגוג 47 בחודש הבא) אינו מזרחי, אלא בן לאם ילידת רומניה (ממש כמו אריאנה מלמד האשכנזייה) ולאב ממוצא יווני לא ברור מדוע ניב בחר לזהות כמזרחי את לוי, יליד הארץ, אך לא עשה זאת במקרה של רותם איזק, ילידת הארץ, שמשפחתה ממוצא אשכנזי. שורה תחתונה: לבית "האח הגדול" נכנסו בפתיחת העונה ארבעה אשכנזים: הצעירה שבהם, איזק, היא בת 29 וחצי, מבוגרת רק בשלוש שנים ועשרה חודשים מצעירת המזרחיים, שיר אלמליח, שמתקרבת לגיל 26. מכה קלה בכנף התזה של המאמר? לא מן נמנע שיתכן שאולי.

קובי ניב, תרצה להגיב?

"לילה טוב".

האח הגדול (2): אודות המוניטין

ועוד בענייני "האח הגדול": ביום שישי כתב רענן שקד בטורו במוסף "7 לילות" כי כניסתה של אריאנה מלמד לתכנית העציבה אותו. "זה היה מחזה עצוב לאוהבי כתיבתה החדה, הכנה והבלתי מתפשרת", כתב. "לראות את מלמד מקריאה מביקורותיה כנגד 'האח הגדול' על מסך התכנית כמי שנטלה את אקדחם של שוביה והצמידה אותו לרקתה בעצמה – היה מחזה הופך קרביים". שלושה ימים לאחר מכן קילל שקד בטוויטר את עורך התכנית יורם זק, כפי שחשפה מיה מנע ב"וואלה!", ומיהר למחוק את הציוץ.

הדילמה אם להיכנס לבית האח או לא הופכת טעונה יותר כשמדובר במבקרי טלוויזיה בדימוס. מצד אחד, הכניסה לבית עשויה להניב פרסום וכסף. מצד שני, היא עלולה לפגוע ביכולתו של הנכנס לבית להתייחס בבוז לתכניות ריאליטי לסוגיהן השונים. מלמד בחרה ללכת על זה, שקד מזועזע מעצם הרעיון. בין שניהם חצוי רון מיברג, שבסוף השבוע האחרון התייסר בשאלה האם החלטתו לסרב בעבר להצעה להשתתף בתכנית אכן הייתה נכונה. דנה ספקטור ניסתה לשכנע אותו שכן. לא נגענו:   

דנה ספקטור: "כמי שהשתתפה בפרויקט דומה יכולה לומר לך שאין כסף בעולם ששווה את הימים בהם אתה שוקל להתאבד בצאתך. מדובר בחוויה מפרקת נפש, שיכולה להתהפך עליך בקלות ולהרוס את תחושת האני שלך לשנים אם אתה רגיש. ואשר לסכום: בין מאתיים אלף לארבע מאות. לא הון".

רון מיברג: "אני מבין מה שאת אומרת. מאידך אין שום דבר שדומה לחסרון כיס הגורם לך להתבונן בעניין חדש בוורידי ידיך. לא הון או ממון, אבל בדיוק מה שהיה גורם לי לקום בבוקר ולחוש שיש הצדקה לחלל שאני תופס ולאוויר שאני נושם".

דנה ספקטור: "טוב שם טוב משמן טוב. קשה ככל שיהיה המחסור הכלכלי, דיגניטי הוא כל כך חשוב. הוא נקודת מוצא ממנה אפשר להמציא עצמך מחדש".

רון מיברג: "יש לי דיגניטי ליצוא אבל לאחרונה התבשרתי שלא מקבלים אותו בסופר ולא נהוג לשלם איתו את המשכנתא. דיגניטי קצת overrated".

רון מיברג: "מילים חמות ומעודדות, אבל אובדן הביטחון העצמי וחוסר היכולת להשתכר מהמעט שאנחנו יודעים לעשות הוא מתכון בדוק להרס עצמי ולדיכאון קליני".

דנה ספקטור: "מבינה. מזדהה. אבל זה עולם חדש ויש בו מלא הזדמנויות. קשה לראות אותן כשאתה בדיכאון, אבל יש מלא סיפורים של אנשים שהשתמשו ברשת ונושעו".

רון מיברג: "מכיוון שאינני אזרח רשת מובהק איני מודע. השיטות שאני מכיר קשורות בפרקי הידיים דופקות על דלת והעלו חרס. אני בן דור שסיים את שליחותו".

דנה ספקטור: "חבל שאין פה צייצנים עכשיו, שיסבירו לך כמה הם גדלו עליך, כמה אתה עדיין כותב כמו אף אחד אחר. כמה השיר שאתה שר ייחודי".

רון מיברג: "חבל שאת מחמיצה את הסומק שעלה על פרצופי המרושע. מאידך, אני איפה שאני לא בגלל שהייתי קשור לישראל בעבותות אהבה דו סטריים. אני אסיר תודה על הבעת האמון והחיבה. אינני מקבל אותן כמובנות מאליהן ולא בקלות דעת. אלה אינן התחושות שליוו אותי בשנות כתיבתי בישראל".

איפה הקרדיט: כפי שחשפנו, 23 ימים אחרי המתחרים

הפרסום: ביום רביעי שעבר, 13 במאי, פרסם ליאור אל-חי על פני כפולת האמצע של "ידיעות" (בתמונה למעלה) את סיפורה של לינוי סוסאן, בת 7 מחיפה, שחלתה בלוקמיה בגיל 5 ותובעת מיליונים מהמדינה בטענה שלא פיקחה כראוי על המפעלים המזהמים. האייטם זכה (ובצדק) להפניית שער. למחרת פרסם "ידיעות" כיתוב תמונה שבה נראו לינוי ואביה כשהם מגישים את כתב התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, והתגאה בכך שהסיפור "נחשף אתמול ב'ידיעות אחרונות'".

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

טעות לעולם חוזרת

איך יודעים שאתר אחד פרסם אייטם שמקורו בקופי-פייסט לאייטם של אתר אחר? אם שתי הידיעות מנוסחות באופן כמעט זהה ואותה שגיאת כתיב מתנוססת בשני האתרים – יש לנו בינגו.

ביום שלישי בשעה 5:48 בבוקר פרסם ynet את המבזק הבא (שימו לב למילה עם האות החסרה המוקפת בעיגול אדום):

הציטוט מול המציאות (1): נפרדה בקול דממה דקה, חזרה בקול תרועה רמה

הציטוט: "על מה שמדברים מעט פחות הוא על קול הדממה הדקה שבה נפרד ערוץ הספורט מתוכנית הדגל שלו – אולפן ליגת האלופות. מישהו מחובבי הספורט בארץ הבחין שאתמול תמו שידורי התוכנית הזאת של ערוץ הספורט לעונת 2014-2015?" (ניר קיפניס, מבקר הטלוויזיה של "גלובס", 6.5.2015).

המציאות: כבר בערב שבו פורסמה הביקורת של קיפניס שודרה בערוץ הספורט התכנית אולפן ליגת האלופות, וזאת לרגל הסיבוב הראשון במשחקה של ברצלונה מול באיירן מינכן. שישה ימים לאחר פרסום הביקורת, ב-12 במאי, שודרה שוב התכנית לרגל משחק הגומלין בין שתי הקבוצות. למחרת, 13 במאי, שוב שודרה התכנית, הפעם בשל משחק חצי הגמר בין ריאל מדריד ליובנטוס. אולפן ליגת האלופות צפויה להיות משודרת גם ב-6 ביוני, היום שבו ייערך משחק הגמר בין ברצלונה ליובנטוס.  

ניר קיפניס, תרצה להגיב?

"כמו כל חובב כדורגל, גם אני מכור לשידורי ליגת-האלופות. יחד עם זאת, לקראת סוף העונה מתחילים משחקים אטרקטיביים לזלוג לערוצי הברודקאסט, לרוב לזכיינית 'רשת'. אני מלא הבנה לצרכיו של ערוץ הספורט לשרוד ולהתפרנס בתקופה קשה זו, אבל חובב הכדורגל שנאלץ לנדוד בעל כורחו מערוץ יעודי לערוץ מסחרי, מוצא שחוויית הצפייה שלו נפגעת קשות כתוצאה מהמעבר – ולכך כיוונתי בדברי. כל זאת, ביחד עם השחרור של הפרשן איציק זוהר מהאולפן לטובת פרויקט השלמת ההכנסה בבית 'האח הגדול', מהווים לטעמי פגיעה בצופים. גם כמי שלא נמנה עם מעריציו של זוהר, קשה שלא לתהות מה היינו אומרים לו ערוץ 2, למשל, היה משחרר את אודי סגל ועמית סגל בעיצומה של מערכת בחירות.

הציטוט מול המציאות (2): חיכיתי, חיכיתי, ומי לא בא? בני ציפר

הציטוט: "בני ציפר בא אלינו סוף סוף. הוא יהיה פאנליסט קבוע אצלנו" (10 במאי 2015, גואל פינטו מתראיין בתכנית "הבוקר של קשת", כדי לקדם את העונה החדשה של תכניתו "דיבור ישיר").

גואל פינטו, מה קרה?

"לצערי הרב, בני ציפר החליט ברגע האחרון לבטל את השתתפותו בתכנית".

הציטוט מול המציאות (3): עלילות משה

הציטוט: "דיין זכה להערצה חסרת תקדים מהציבור הישראלי, וגם בעולם, כרמטכ"ל שהוביל את המדינה לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים" (מתוך הפינה "היו זמנים", "ישראל היום", 20.5.2015).

ב"ישראל היום" נמסר: "לצערנו נפלה טעות, נתקן ונתנצל".

סיפור עם ריח רע (1): אורנה בן-דור ויאיר לפיד VS רוגל אלפר

מה משותף ליאיר לפיד ולאורנה בן-דור? שניהם, משום מה, בהפרש של יותר מעשור, הידרדרו נמוך במיוחד כדי להביע את דעתם הנחרצת על מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר. למה שני אנשים אינטליגנטים אינם מסתפקים בטיעונים ענייניים, ובוחרים לבזות את עצמם ולהתפלש בהפרשות? שאלה טובה. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

לפני שבועיים פרסם אלפר ביקורת פושרת מינוס על "הסוד האפל של דימונה", סרטה של בן-דור ששודר בערוץ 10. עוד באותו יום הגיבה היוצרת בסטטוס הבא (לא נגענו):

אחרי חודשים מפרכים של עבודה הבאנו אתמול בערב את סיפורם של עובדי הכור בדימונה. סיפור עצוב מכעיס שמלמד על התנהלות לא הוגנת מתנשאת וחסרת חמלה של מדינת ישראל כלפיהם.

עשיית הסרט הייתה מסע רגשי מטלטל מעין כמותו מכאיב ומפרק סדרי עולם.

הבוקר פתחתי את עיתון "הארץ" וגיליתי שאיש אחד שכל חייו עשה רק כישלונות עלובים מעליב את עבודתי ואותי בנפיחות מתנשאות בעלות ריח רע של התחשבנות עבר. לאיש ולנפיחה קוראים רוגל אלפר, ועולה ממנו ריח עז של צואה.

חשבתי להיות ממלכתית ולהתאפק והחלטתי שמספיק זה מספיק ועיתון "הארץ" צריך להיפרד מעלוקות נוסח לאור או אלפר ומהר!

נסיים בקפיצה של עוד עשר שנים לאחור: בתחילת המילניום, בקדנציה הראשונה של אלפר כמבקר הטלוויזיה של "הארץ", יאיר לפיד הגיש תכנית אירוח מצליחה ב"רשת" וכתב טור שבועי ב"מעריב". במסגרת תפקידו, נהג אז אלפר לפרסם על לפיד ותכניותיו ביקורות קטלניות. בין השאר כתב על לפיד כי "הוא סתמי להחריד... תרומתו לתרבות הישראלית היא אפס". לפיד, מצידו, הגדיר את אלפר בשבועון "רייטינג" במילים "קקי קטן", וחזר על כך לפחות פעמיים נוספות: האחת בצ'ט עם גולשי ynet, שבו נשאל האם אכן כינה כך את אלפר, והשיב: "כן, כיניתי את רוגל אלפר 'קקה קטן', אבל רק בגלל שהוא קקה קטן". הפעם השנייה הייתה בתוכנית "פגישה לילית" עם קובי מידן, שבה התנהל הדיאלוג הבא:

קובי מידן: "קקי קטן?".

יאיר לפיד: "מה?".

קובי מידן: "קקי קטן. זה מה שאמרת על רוגל אלפר".

יאיר לפיד: "אמרתי עליו קקי קטן וזה נשמע לי תיאור מאוד הולם. רציתי להעליב אותו".

רוגל אלפר, תרצה להגיב?

"תגובתי היא שהעונה הנוכחית של 'משחקי הכס' היא הטובה ביותר עד כה, בעיקר הפרק האחרון, ושאני ממליץ מאוד לקרוא את הטור השבועי של Jason concepcion באתר grantland, שמתפרסם יממה אחרי שידור פרק באמריקה. הוא מומחה לכל הספרים ותמיד מאיר עיניים. לא יצא לי להגיד את הדברים ב'הארץ' ואני משתמש בבמה שניתנה לי להפצת הבשורה".

סיפור עם ריח רע (2): אורנה בן-דור VS עינב שיף

אלפר אינו היחיד שמעורר אצל אורנה בן-דור את רפלקס הנפיחה. יומיים אחריו הגיע תור מבקר הטלוויזיה של "ידיעות". הנה הפוסט של היוצרת האנינה:

יצאנו לעשות 2 סרטים חשובים. הסרט הראשון סיפר את סיפור הפקרתם של עובדי הכור החולים בסרטן על ידי מדינת ישראל, והשני שישודר הערב מתאר את ההפקרות של הכור בדימונה את בריאותם ואיכות חייהם של תושבי דימונה ואזרחי מדינת ישראל.

הביקורות שנכתבו על הסרט הראשון, שהיו בלתי רלוונטיות לחשיבותו של הסרט וההתגייסות שלנו לטובת אנשים שזעקתם לא נשמעה, לא חשובה בעיני שני גברים שהתיישבו מול הטלוויזיה, גרדו אשך או שניים וחשבו איך להיות יותר ציני, מרושע ואלים נגד עשיה טלוויזיונית שיש עימה ערך מוסף. מה עושה המבקר המשועמם כשעומדת לו נפיחה בגרון? יורק אותה עלינו שעושים. שמנסים. שמייצרים סרטים תכניות ולעיתים אפילו בנושאים משמעותיים.

באופן אישי עינב שיץ (כך במקור – א"ה) לא מוכן לסלוח לי על "מעושרות" ואפילו מפריעה לו אמירה אמיתית שמדינת ישראל משאירה את הבדווים רחוק מסוף העולם. לשיץ עינב (כך במקור – כנ"ל) יש מנדט על הפולטיקלי קורקט.

30 שנות עשייה. פרסים בינלאומיים. שינויים במערכות שלטוניות שקרו בעקבות סרטים שלי, ושני גמדים עלובי נפש מלמדים אותי לעשות טלוויזיה. נו באמת!!!

(אורנה בן-דור בדף הפייסבוק שלה, 10.5.2015)

עינב שיף, תרצה להגיב?

"מפנה אותך ל'ידיעות'".

הכול נשאר במשפחה

עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום. עכשיו אני מחיש את צעדיי, אבל אז נשמע צלצול הסלולרי. על הקו היה הקונספירטור.

"מה משותף לגלעד ולך?", הוא שאל ללא שהיות.

"אין לי שמץ של מושג", עניתי.

"שניכם רעיתם בשדות זרים ושניכם באתם על עונשכם", התנשא הקונספירטור.

"איזה שדות? אילו זרים?", שאלתי בחוסר סבלנות.

"כל אחד והזרים שלו", אמר הקונספירטור, "גלעד פלירטט עם מקורבי האיש שאין לנקוב בשמו. אתה, לעומת זה, דיברת מאחורי הגב שלי עם המוזסולוג והשלדוניסט, שוחחת בנסיבות מחמירות עם הכחלוניסט, ובגדת בי עם הבלפוריסט. מכיוון שאני מאמין בשכר ועונש בעולם הזה, לא אגלה לך מה משותף לדפני, העורכת הישירה שלך, ולשלמה".

"רגע, רגע, איזה שלמה?", הפצרתי בקונספירטור לפני שינתק. "צזנה? מן? נקדימון? פפירבלט? לחיאני? בניזרי? sixt?".

"אף לא אחד מהשמות שנקבת בהם, הורביץ", אמר הקונספירטור במסתוריות. "אני מדבר על ה-שלמה".

"שלמה ארצי?", לחשתי בעיניים נוצצות.

"בול, הורביץ", סינן הקונספירטור בארסיות. "ועכשיו אני מנתק, אלא אם כן תתחייב שלא תטלפן יותר לבלפוריסט ושלא יהיו לך קונספירטורים אחרים על פניי".

"מתחייב אני", אמרתי בחוסר חשק. "לפחות עד הפעם הבאה שאצטרך ממנו משהו", לחשתי בלבי.

"בסדר, הורביץ", נעתר הקונספירטור. "הסיפור הוא כזה: קראת את הטור האחרון של שלמה ב'7 ימים'?".

"מילה במילה", שיקרתי.

"אז בטח שמת לב שהוא החמיא ל'איפה אתה חי' בערוץ הראשון, וציין שזו סדרה מפתיעה ומתוקה שביים ירון שילון", המשיך הקונספירטור.

"יפה מאוד מצידו של שלמה שלמרות מעמדו כזמר הלאומי הוא לא שוכח לפרגן", פירגנתי.

"כן, כן", נפנף אותי הקונספירטור בסרקזם. "רק חבל מאוד מצידו של שלמה שהוא לא טרח לציין שאותו ירון ממש ביים כמה קליפים שלו, יצר סרט תיעודי על מסע ההופעות שלו והכי חשוב: התחתן עם שחר, בתה של מיכל, שהיא בת הזוג של שלמה בכבודו ובעצמו. אתה לא חושב שיש כאן נפוטיזם קל?".

"לא נפוטיזם ולא נעליים", שללתי את האפשרות. "שלמה לא צריך לפרט את קשריו עם כל מי שהוא מוצא לנכון להחמיא לו, בעיקר כשהוא פירגן באותו טור ממש לא רק ל'איפה אתה חי' אלא גם ל'פאודה'. אין סיפור".

"מה אתה סח, הורביץ", לעג הקונספירטור. "אז איך אתה מסביר את העובדה שבמקרה של 'פאודה' שלמה לא נתן קרדיט לבמאי אסף ברנשטיין?".

"יכול להיות שזה נשמט בעריכה", עניתי. "אבל באותה מידה יתכן שמדובר בצירוף מקרים. אבל רגע, איך כל הסיפור על הטור של שלמה קשור לדפני העורכת?".

"מה שמשותף הוא נפוטיזם קל ו/או סתם פרוטקציה לקרובי משפחה", הסביר הקונספירטור באיטיות. "אני מקווה למען עתידך המקצועי שקראת כל מילה מפרויקט הדגל של נטע ואייל על 47 דברים שתל אביבים אוהבים, שפורסמה במגזין הקודם שלכם".

"איזו שאלה", כחכחתי בגרוני.

"שולח לך תמונה מתוך הכתבה", הודיע הקונספירטור.

"איזו ילדה מקסימה", התפעלתי.

"צודק בהחלט, אבל זה לא אומר שאתה מיד צריך לעבור למוד של חנופה, הורביץ", נהם הקונספירטור. "זוהי מיקי פרץ-ליסבונה, בתם בת השנתיים של העורכת שלך דפני והסוכן המצטיין אסף, מה שאומר שבמקום ללקק לעורכת אני מצפה ממך לברר איתה לאלתר למה היא שיבצה בכתבה שתחת אחריותה דווקא תמונה של מיקי ומה פשר הנפוטיזם הזה".

"נדמה לי שהתשובה לשתי השאלות די ברורה", אמרתי ברכות. "דפני שיבצה את התמונה של מיקי כי היא הבת שלה, וחוץ מזה בכלל לא מדובר בנפוטיזם אלא בהטבה שגרתית ומקובלת במקום העבודה. עובדה שגם אני עשיתי את זה פעם".

"כולכם אותו הדבר", רטן הקונספירטור וניתק.

ואם כבר נפוטיזם קל, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

לכל כתבות המגזין

רשימת ה-11

כתבו לאביב הורביץ