מי נגד מי השבוע
מי נגד מי השבוע | עיצוב: סטודיו mako
דחפת וקיללת כתב ערבי? קבל לייק מבכיר בדובר צה"ל

ביום רביעי האחרון פרסם שר האוצר, יאיר לפיד, מאמר מנוסח היטב בעיתון הבית "ידיעות אחרונות". לפיד ניסה להעלות את המורל כאשר טען כי "השיח הישראלי האמיתי – לו שותפים 99 אחוזים מתושבי המדינה – אינו רווי בשנאת האחר, אינו סותם פיות, יודע להסכים שמותר גם לא להסכים". בהמשך קבע כי "השיח ברשתות לא רק נורא ומבזה, הוא גם מטעה. אנחנו לא באמת כאלה".

זו לא הפעם הראשונה שבה אני מסיים לקרוא את לפיד ותוהה האם הוא ואני באמת חיים באותה מדינה. בניגוד למסקנה הפייסנית והדביקה של לפיד, הרשתות החברתיות הן מראה מדויקת למדי לשיח האלים המופנה כלפי כל מי שמעז לחשוב מחוץ למקהלה. איפה נמצא "השיח הישראלי האמיתי" הזה, שלפיד כותב עליו? האם אצל יואב ("הצל") אליאסי, מארגן ציד אנשי השמאל? האם אצל אותו תושב אשקלון שכמעט היכה את גדעון לוי ומנע ממנו להתראיין? האם אצל פעילי הימין הקיצוני שתקפו את סגן ראש עיריית חיפה (ערבי כמובן)? ואולי השיח הישראלי האמיתי מסתתר בחברת "מנו ספנות" שהזדרזה לפטר את אורנה בנאי רק בגלל שהעזה להביע את דעותיה?

בשעות הפנאי המעטות שיש לו אני מזמין את לפיד להיכנס לדף הפייסבוק "גזענים שמדכאים אותי", שם יוכל למצוא עובדת עיריית בית שמש התומכת בהריגת כל הערבים והשמאלנים, שוטר במשטרת ישראל המייחל שיירצחו מיליון ילדים ערבים, חייל צה"ל המסביר מדוע זו לא בושה לשרוף ערבים (כי זו מצווה גדולה, כמובן) ועוד ועוד.

מי נגד מי 92
הקללה של הישראלי היפה והלייק של סא"ל עודד הרשקוביץ (מודגש מימין). "אין לי מושג על מה אתה מדבר"
נכון ליום פרסום מאמרו של לפיד, הסרטון החם שעדיין רץ ברשת הוא של אותו ישראלי יפה שדחף בגסות את כתב רשת BBC בערבית תוך שהוא מברך אותו בלבביות במילים "יא בן שרמוטה". הסרטון הועלה בין השאר לעמוד הפייסבוק "סטטוס על הקיר", וגם בו זכה כמובן למאות תגובות אוהדות ולאלפי שיתופים ולייקים. אחד המלייקקים למופע האלימות הדוחה הזה, שהוסיף עוד נזק הסברתי לישראל, היה למרבה התדהמה לא אחר מסא"ל עודד הרשקוביץ, ראש ענף תקשורת בדובר צה"ל. הרשקוביץ הוא שור מועד בכל מה שקשור לפייסבוק. על מפעלותיו ברשת החברתית כבר נכתב כאן וכאן.  

סא"ל עודד הרשקוביץ, יכול להיות שאתה תומך בגילויי אלימות כלפי כתבים ערביים שמדווחים מכאן?
"ממש לא. מה פתאום?!".

כי עשית לייק לסרטון שבו ישראלי דוחף ומקלל את כתב רשת BBC בערבית.
"אני על גבול עזה, ואין לי מושג על מה אתה מדבר. תהיה בריא".

עלילות כתבנו הצבאי והחמושים בעזה (1)

שעות השידור האין סופיות, ערפל הקרב ועייפותם המצטברת של הכתבים המשדרים מהשטח כמעט ללא הפסקה מגדילים משמעותית את הסיכוי הסטטיסטי לטעויות פוטנציאליות. אחת כזו התפלקה ביום ראשון האחרון לכתב הצבאי הוותיק והאמין של חדשות ערוץ 2, ניר דבורי, המדווח רוב שעות היום מגבול עזה. למזלו הרב של דבורי, מידע מדויק יותר שהוצף ברשת מיד לאחר שידור הטעות מנע ממנה להתגלגל למהדורה המרכזית ולהפוך לפשלה מהדהדת. בה בעת, ולגמרי בלי כל קשר, למזלו הרב אף יותר של דבורי, מידע מודיעיני מדויק, שזרם לחדשות 2 ישירות מצה"ל, הציל את חייו ואת חיי צוות הצילום שלו (ר' באייטם הבא). אבל נפתח, כהרגלנו, מהאמצע:

ביום ראשון, קצת לפני השעה 16:00, פנתה המגישה באולפן באותה עת, קרן מרציאנו, לכתבנו הצבאי. "רוצים לעבור אליך, ניר דבורי על גבול הרצועה, עם חומרים חדשים שמגיעים מסג'עיה", אמרה מרציאנו, וקיבלה מדבורי את הדיווח הבא, מלווה בסרטון: "נכון, קרן, וחשוב אולי לראות את הסרטון הזה שמצלמים אותו דרך אגב פלסטינים ומעבירים אותו ברשת, וכך אנחנו גם דגים אותו ויכולים לראות איך זה נראה במהלך הלילה בסג'עיה. כאשר רואים את הסרטון הזה, שמצולם מתוך אחד הרחובות שם, רואים איך חמושים פלסטינים, פעילים של החמאס, פועלים בתוך הרחובות, עוברים מעמדה לעמדה וממקום למקום, בחסות של אמבולנסים. על אחד מהם, תיכף אתם תוכלו לראות את זה, גם כתוב UN, אמבולנסים של האו"ם". בהמשך הוסיף ותיאר דבורי בפירוט מה רואים בסרטון. בסיום הדיווח, לאחר שהחזיר את השידור לאולפן, סיכמה מרציאנו במילים: "הבקשה להפסקת אש הומניטרית מן הסתם מקבלת אחרי הצילומים האלה פרשנויות שיכולות להיות קצת אחרות".

מי נגד מי 92
הסרטון שהוצג בחדשות 2. לא צולם אמש, אלא ב-2009
דקות ספורות אחרי הסרטון שהציג דבורי, שאליו הוצמד הכיתוב "סג'עיה, עזה, אמש" (ר' תמונה), העלה הגולש האנונימי החיישן המכונה zvzvdova את אותו סרטון בדיוק לפורום הסקופים של אתר "רוטר", וגילה כי מדובר בחומר מצולם ישן שהועלה ליוטיוב כבר בינואר 2009, בעת מבצע "עופרת יצוקה". במילים אחרות: סרטון מלפני חמש שנים וחצי, שלא ברור אם צולם בכלל בסג'עיה ובכל מקרה הוא לא ממש חדש ולא ממש רלוונטי. עוד באותו יום העלה דובר אונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם, לאתר האינטרנט של הסוכנות, הכחשה גורפת לדיווח בחדשות 2. "רשת הטלוויזיה הנצפית ביותר בישראל, ערוץ 2, חזרה בה מהאשמות כוזבות ומזיקות כי נעשה שימוש באמבולנס של אונר"א כדי להעביר חמושים בעזה בלילה של 19.7.2014", הבהיר הדובר. "הדיווח הכוזב תוקן אחרי שאונר"א הציגה ראיה מוצקה לכך שהאשמה הזו חסרת בסיס".

ניר דבורי נמנע מלהגיב. מחדשות ערוץ 2 נמסר בתגובה: "ניר דבורי עושה בשבועות האחרונים ימים כלילות בהבאת מידע מהימן ומקצועי לשידור כמעט 20 שעות ביממה. במהלך אחד השידורים המתמשכים הועבר למערכת על ידי מקור מוכר הסרטון המדובר. כאמור, המידע הועבר לניר על ידי המערכת ולצערנו לא נבדק מספיק בטרם שודר. מיד לאחר השידור נודע לנו כי מדובר בסרטון ישן. המידע לא שודר שוב, ונמסרה התנצלות בשידור". 

עלילות כתבנו הצבאי והחמושים בעזה (2)

הסרטון הישן ששידר דבורי ביום ראשון אחר הצהרים היה תקלה תקשורתית מצערת. לעומת זאת, האירוע שפקד אותו ואת אנשי צוות השידור שלו בהמשך אותו ערב היה יכול להיגמר גרוע הרבה יותר. באותו יום, החל משעות הצהרים, שידר דבורי מנקודת שידור שהתמקמה בין קיבוץ ניר-עם, הקרוב לחלקה הצפון מזרחי של רצועת עזה, לבין גבול הרצועה. משם הוא גם דיווח ליונית לוי בתחילת המהדורה המוקדמת בשעה 19:00 (בתמונה למעלה). אלא שכעבור כשעה וחצי, תוך כדי שידור המהדורה המרכזית, קיבל המפיק בשטח, שלמה אשכנזי, התרעה חמורה לפיה קיים חשש לחדירת מחבלים, ולצידה הוראה בהולה לקפל את עמדת השידור לאלתר. דבורי ואשכנזי, כמו גם הצלם דביר ולצ'ר, המקליט אורן ביין והמפקח בניידת גל ברקן, מיהרו כמובן למלא את ההנחיות, לאסוף את הציוד ולסגת. הדיווח הבא של דבורי, בשעה 20:50 (בתמונה למטה) כבר היה משדרות הבטוחה (יחסית).

מי נגד מי 92
ניר דבורי מדווח מגבול הרצועה (למעלה) ובהמשך הערב משדרות. הוראה בהולה לסגת מחשש למחבלים
כעבור עשר שעות בלבד, בשעת בוקר מוקדמת של יום שני, חדרו עשרה מחבלים ממנהרה סמוך לניר-עם, מרחק מאות מטרים בלבד מעמדת השידור המקורית של דבורי. באירוע הקשה נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל. "כבר חווינו במבצע הזה נפילות של פצמ"רים וטילים", מסכם מפיק השטח אשכנזי. "אבל כן, זה בהחלט היה אירוע לא נעים".

ניר דבורי נמנע מלהגיב.

נגה נו"ן נו"ן

ומחדשות ערוץ 2 נעבור למתחרים: ביום ראשון בבוקר כבר ידעו רבים מבין העיתונאים ו/או המחוברים לרשתות החברתיות כי במהלך הלילה שחלף ספג צה"ל אבדות כבדות, בין השאר בתקרית בשכונת סג'עייה שבה נורה טיל נ"ט לעבר נגמ"ש צה"לי קשיש והרג שבעה חיילים (בהמשך התברר כי שישה הרוגים זוהו בוודאות והחייל אורון שאול נעדר). ההודעה הרשמית על מותם של הלוחמים נמסרה רק סמוך לשעה 18:30 בערב.

באותו ערב שודרה במהדורה המרכזית של חדשות 10 כתבה יוצאת דופן של נגה ניר-נאמן, שאלמלא הנסיבות הקשות (ובהנחה שהפרט המרכזי בה אכן היה מתגלה כנכון) בהחלט אפשר היה להגדיר אותה כסוג של הישג עיתונאי. מדובר בראיון עם יורם ומרים חדד, הוריו של חייל גולני שילה חדד, שהוגדר בדברי ההובלה של המגישה, תמר איש-שלום, בתור "החייל השמיני בצוות הנגמ"ש שנפגע". בכתבה עצמה הדגישה ניר-נאמן כי חדד הוא הניצול היחיד מהנגמ"ש של גולני שנפגע בסג'עייה. "שמונה לוחמים היו על הנגמ"ש שנפגע", הוסיפה. "שבעה נהרגו. רק שילה שרד שם את התופת".

למחרת, תחת הכותרת "הניצול היחיד מהנגמ"ש: 'זה נס שלא ייאמן'", חזר גם "ישראל היום" על עיקרי הפרטים שהופיעו בחדשות 10.

מי נגד מי 92
הכתבה בחדשות 10. נחלץ בשלום, אבל לא מהנגמ"ש שנפגע
מרים חדד, אמו של שילה, האם הבן שלך היה על הנגמ"ש שבו נהרגו ששת החיילים וחייל נוסף נעדר?
"לא. הוא היה על נגמ"ש אחר, מסוג נמר, שהיה ליד".

רק ביום רביעי, התפזר סופית ערפל הקרב. בניגוד למה שנאמר בחדשות 10, לא שמונה לוחמים היו על הנגמ"ש שספג טיל נ"ט, אלא תשעה. קצין וחייל שהיו על הנגמ"ש נחלצו מהתקרית כשהם פצועים. אף אחד מהם איננו שילה חדד, שהיה על נגמ"ש אחר ולמרבה השמחה נחלץ מהאירוע כשהוא בריא ושלם. מבחינת נגה ניר-נאמן, כתבת ותיקה ואמינה בדרך כלל, מדובר בטעות זיהוי שנייה תוך שבוע.

מחדשות 10 נמסר בתגובה: "אכן חלה טעות בדיווח. אנו מנסים לבדוק עתה מה מקור הטעות, שכשלו בה בתום לב גם כלי תקשורת נוספים, כדי שלא תישנה".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

דברים בשם אומרם (1): בלי רחמנות

אין בתקשורת הישראלית אדם צבוע מרושע צהוב ועלוב נפש יותר מיעל דן. בניסיון להבין כאילו מה מדיניות פרסום שמות ההרוגים בראיון עם הצנזורית, היא מנסה להיות הראשונה שתגלה לנו שיש אכן הרוגים חדשים, כאילו סקופ כזה, בלי רחמנות. אני מדברת מניסיון לצערי, וגם מתוך המקצוע המצהיב הזה. היא ראיינה את אמא שלי כשידעה שהיא חולת אלצהיימר, והכול עם קול עמוק ומאנפף ומזדהה עם הכאב.

(אורית שוחט, לשעבר בכירת מערכת "הארץ", בתה של יפה ירקוני ז"ל, בעמוד הפייסבוק שלה, יום ראשון, 20.7.2014)

יעל דן
יעל דן. "על איזה סקופ היא מקשקשת?" | צילום: 1אור קפלן
יעל דן, תרצי להגיב?
"החשבון האישי, כך מתברר לי עתה, שסוחבת נגדי אורית שוחט, משבש לחלוטין את יכולת השיפוט שלה. ביום שבו כל המדינה שטופת וואטסאפים ושמועות על מספרים ושמות של הרוגים, שיחה שנועדה להבין מה מדיניות הצנזורה בפרסום הנוגע להרוגים היא יותר ממתבקשת. על איזה סקופ היא מקשקשת? אם הגברת שוחט נפגעה ממני אי פעם צר לי, אפילו לא ידעתי. למיטב זכרוני ראיינתי את אמא שלה לאחר התבטאות בוטה שלה כלפי חיילי צה"ל, כשלא היה לי מושג, ודומני שגם לא לאיש במדינה, שהיא חולת אלצהיימר".  

דברים בשם אומרם (2): חוללה נשמתי, חוללה עבודתי

חברותיי וחבריי.

לפני כמה ימים הציע לי עורך ב"וואלה!" לכתוב, שלוש פעמים בשבוע, ביקורת על שידורי החדשות של שלושת הערוצים. מעבר לכך שכל חיי אני רואה ושומע חדשות כל היום מתוך התמכרות מטופשת, המקצוע הבוגדני שלי לא מאפשר לי בתקופה זו בררנות, ושמחתי על ההזדמנות.

כתבתי שני טורים שהביאו עלי עשרות תגובות מנאצות מבריוני רשת. לא נעלבתי מאיש מהם. אנשים שמאחלים לי ולילדיי אלף מיתות אחרי אונס אנאלי ומשוכנעים שהנאצים היו אנשים שחשבו מחשבות שעיצבנו אחרים, הם לא הקהל אליו אני פונה מראש. רוב ההודעות עוררו בי גיחוך עצוב, אך גם סוג של גאווה על כך שהסדר הדמוקרטי נשמר, אני כותב דעות מעצבנות והם מתנגדים לי בקללות. למרות גילי וניסיוני לא חשדתי לרגע שלקולות האלה יש כוח ומישהו מעורכי האתר באמת לוקח את "אמן תחטוף סרטן כי אתה בעצמך סרטן במדינה" כנימוק ענייני נגד כתיבתי.

אתמול פרסמתי טור שלישי שגרר את שפך הביוב הרגיל, והיכן שהוא בשעות הצהריים קיבלתי מייל מתוך המערכת, מאדם שאינני מכיר והוא פנה אלי כאוהב והזהיר אותי שעורך "וואלה!", ינון מגל, לא מפסיק לקבל דרישות מטוקבקיסטים בכל המדיות לסלק אותי ומיד. נאמר לי שינון סולד מדעותיי, ואחרי שסיפרו לו שאני פעיל מרכזי ב"שוברים שתיקה" (לחרפתי אני לא) מחפש הזדמנות להעיף אותי ושאני חייב למתן את עצמי כדי לא לספק לו סיבה.

שמעתי בכאב, לחלוטין לא אישי. הרגשתי איך עוד גוף מתקרנף מולי ורומז לי להתקרנף איתו כדי לשרוד. לרגע לא עלה בדעתי לכתוב אחרת מתמיד את מה שהוא האמת בעיניי הספקניות. אבל איש לא באמת התעניין אם אני מתכוון להיטיב דרכי. שעה מאוחר יותר, הודיעה לי חברה שהלינק לטור שלי מוביל לעמוד שאינו קשור אליי. העורך שלי, אליו פניתי להסבר, חזר אליי רק היום, כעשרים שעות אחרי האירוע, ואמר לי בכנות: "התביישתי לחזור. הוחלט להוריד אותך על ידי גורמים מחוץ למערכת".

על תחושתי האישית אין לי מה להוסיף. חוללה נשמתי, חוללה עבודתי ואיתן זכותי האזרחית הבסיסית לצעוק. אבל זה לא הסיפור שלי יותר מאשר שלכם.

מי שסותם לי את הפה, סותם את הפה למי שחושב אחרת מהריח המנחם של פוק האחדות.

המחשבה שעורך האתר הגדול והמשמעותי הזה, יכול להעלים כותב מהאוויר, אך ורק בגלל שלא אהב את דעותיו או ההשתייכות הפוליטית של הכותב, בלי מילת הסבר, הבעת חוסר שביעות רצון מקצועית, או סתם תירוץ, הן הפצצות טון שנופלות עלינו בקצב שהן נופלות על עזה. רק לא נשמעות ככה.

ינון מגל ואשתו, ברית משפחת רהב מאיר
ינון מגל. פצצת טון על עפר קניספל | צילום: רפי דלויה
כששר האוצר, איש תקשורת בנשמתו ומהותו, קורא לאנשים כמוני שוליים שצריכים לשתוק ושם אותי בשורה אחת עם מסיתי להב"ה ונערי הצל, כדאי להיזכר בפרשנוגנרלים שלא מספיקים לדווח לנו שהחמאס לא יכירו את עזה כשהם יחזרו הביתה.

ואנחנו?

שקט הוא רפש, אמר רחוב ז'בוטינסקי וצדק. אל תשתקו, תצעקו.

(עפר קניספל, תסריטאי, בעמוד הפייסבוק שלו, יום חמישי, 24.7.2014)

שעה ו-48 דקות אחרי העלאת הסטטוס החליף קניספל את תמונת הפרופיל שלו לזו של ינון מגל.

עורך "וואלה!", ינון מגל, מה תגובתך?
"עם כל הכבוד למר קניספל, עשינו ניסיון קצר להעסיק אותו כפרילנס. הניסיון לא צלח, ובזה נגמר העניין"

הושגה הפסקת אש זמנית (בין עקיבא נוביק לחיים לוינסון)

נכון לשעה קשה זו לא ברור מתי, אם בכלל, ייחתם הסכם רגיעה כלשהו בין ישראל לחמאס, אבל לפחות הפסקת אש הומניטרית אחת כבר הושגה: זו שבין כתב השטחים של "הארץ", חיים לוינסון, לבין עמיתו, הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות", עקיבא נוביק. התהדיה הוכרזה בשבוע שעבר, בתום עוד סבב לחימה עיקש בין הצדדים (ר' סיקור הסבבים הקודמים). כמובן שבמסגרת הממוקדת והתמציתית של טור קצרצר זה לא נוכל לפרט את כל מהלכי הלחימה, אבל הנה מדגם מייצג:

עקיבא נוביק: "הקש בגג. חיימק'ה יקר, התרגשתי מאוד לראות עד כמה אתה רגיש לביוב עיתונאי וכמה כואב לך בכל פעם שמתפרסמת בתקשורת ידיעה 'מרגשת' ו/או 'מצמררת' ו/או /'צפו'. הנה כי כן, מה רבה הייתה פליאתי כשנחשפתי לעברך האפל כגדול בייבני ישראל, אי אז בעשור הקודם עת שימשת ככתב לענייני קוריוזים חרדיים, גן החיות התנ"כי ופסקי הלכה משונים. למען יידע הציבור, אפרסם בתקופה הקרובה מקצת שבחך בפניך. או, כפי שהחברים בחמאס נוהגים להזהיר: בשעה 14:25 אשגר מטח לעבר הקיר שלך".

בהמשך גייס נוביק לעזרתו את הארכיון הממוחשב של "ידיעות אחרונות" והעלה גם לדף הפייסבוק של לוינסון וגם לדף הפייסבוק שלו, מבחר אייטמים מעברו האיכותי של לוינסון ככתב ברחוב מוזס 2.

נוביק משגר מטח. אייטמים של לוינסון מתקופת "ידיעות"

אחר הצהרים, כשעה וחצי לאחר הפגזת הכותרות של נוביק, הכריז לוינסון על "מלחמת הביוב" בינו לבין נוביק, והעלה את הסטטוס הבא:

חיים לוינסון: "דוחף לפעולה קרקעית רק כדי שעקיבא נוביק יוכל לבייב עם חייל שפעם היה תושב גוש קטיף ועכשיו חוזר לשם עם צה"ל". בערב הוסיף לוינסון עדכון נוסף: "עקיבא נוביק הפיץ את הטלפון שלי כנייד של דני דנון, ואני בשעה האחרונה מנהל שיחות הזויות עם אנשים. נראה לי שהרגע אמרתי למישהו שאני נמשך לחנין זועבי. איזה כיף. תודה עקיבא".

למחרת, ביום רביעי בבוקר, עדכן לוינסון כי הקרב ממשיך, והעלה את שיחת הוואטסאפ הבאה:

מי נגד מי 92
לוינסון מפעיל מערכת הגנה. כיפת ברזל נגד נוביק

כעבור שעתיים חתם לוינסון את המתקפה בסטטוס: "עקיבא נוביק בעבודה", שאליו צורף פוטומונטאז' מחמיא:

מי נגד מי 92
לוינסון עובר למתקפת פוטומונטאז'. מלחמת הביוב

לעת ערב הכריז לוינסון על הפסקת אש. "לאור נצחוני החלטתי להפסיק את המלחמה בעקיבא", כתב. "האמת והשלום אהבו. תודה לכולם". אולי לרגל ההודנה (ואולי לא) הועלה באותו יום ליוטיוב סרטון שבו נראים גם לוינסון וגם נוביק כשהם רוקדים במאה שערים יחד עם קבוצת חרדים נגד חוק הגיוס.

מי נגד מי 92
נוביק ולוינסון בעיתות שלום. רוקדים עם חרדים

אלא שכבר למחרת הופרה הפסקת האש בהתכתבות הבאה:

חיים לוינסון: "למרות הפסקת האש, עקיבא ניסה להפיץ את מספר הטלפון שלי כמי שמארגן הפגנות שמאל. איזה פסיכופת ימני רצה להטרידני, אבל התברר לו שזה המספר של דני דנון, עוד מההטרלה הקודמת של עקיבא. איזה אפס אתה, עקיבא נוביק".

עקיבא נוביק: "שקר גס. זה שאריות של אחת ההתקפות מאתמול, רגע לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף. כמו שאני לא מתלונן שהפצת בדרום את המספר שלי כבעל צימר בצפון שמוכן לארח בחינם, ככה אל תתלונן על זה".

חיים לוינסון, מתי אנחנו צפויים לסבב הלחימה הבא?
"אני חושב שייצרתי פה מספיק הרתעה לשנים ארוכות, מה שימנע מעקיבא להתחיל במעשי איבה".

 עקיבא נוביק, הפסקת האש בינך לבין לוינסון תחזיק מעמד?
"אין זה ראוי לעסוק בנושאים שכאלו בשעה שבנינו בחזית. הנחתי את נשקי, אך ברור שיש לי לגיטימציה מלאה להיכנס קרקעית לקיר של לוינסון, שנחשף קבל עם ועדה כבייבן חסר תקנה".

התמונה לא אקטואלית והקרדיט שגוי (אבל חוץ מזה אחלה צילום)

תמונה אחת שווה שתי טעויות? בהחלט.

ביום חמישי שעבר פרסם אתר "וואלה!" ידיעה על בעל אולם אירועים באופקים, שבעקבות המצב והביטולים הרבים החליט להסב את האולם לחדר אוכל למילואימניקים. על הדרך, האכיל האייטם את קוראיו בתמונה שנחזתה לאקטואלית. בצילום, כפי שניתן להבחין, נראית אם מסוככת על בתה בעת שנשמעת אזעקה. תחתיו מופיע הכיתוב: "אירועים רבים בוטלו. אזעקה באופקים בזמן מבצע 'צוק איתן'", ולצידו קרדיט צילום לשובל משולם.       

אלא שהתמונה, מתברר, כלל לא צולמה כעת, אלא לפני יותר משנה וחצי, במהלך מבצע "עמוד ענן". מי שצילם אותה, בניגוד לקרדיט ב"וואלה!" אינו שובל משולם, אלא משה חכמון, נהג מונית מאופקים. בנו, מתניה, העלה את התמונה לדף הפייסבוק שלו בנובמבר 2012, ועד מהרה היא זכתה לאלפי תגובות, לייקים ושיתופים.

התמונה מ-2014 (למעלה) ומ-2012 (למטה). צולמה ב"צוק איתן"? אז זהו, שדווקא ב"עמוד ענן"

"זה היה משהו חריג ולא שיגרתי", שיחזר בשעתו חכמון האב כיצד צילם את התמונה. "ראיתי אמא מגוננת על בתה הקטנה כמו ציפור שמקוננת על הגוזל שלה. הייתה לי צמרמורת בכל הגוף. סמרו לי השערות. שלפתי מיד את הטלפון הסלולרי שלי והתחלתי לצלם. ראיתי שזו תמונה של פעם בחיים, אז הראיתי אותה לחברים ולבן שלי מתניה. הוא ישר אמר שאני חייב להעלות את זה באינטרנט".

משה חכמון, ראית את התמונה ב"וואלה!"?
"זו הפרת זכויות יוצרים, ומאוד לא משמח אותי לראות את זה. זו תמונה ייחודית שלי ופתאום כל אחד יכול להשתמש בה? זה לא פייר. לתפוס תמונה כזאת זה לא דבר שכיח".

בהמשך פנה חכמון ל"וואלה!", והאתר הסיר את התמונה.

עורך "וואלה!", ינון מגל, מה תגובתך?
"באמת הייתה לי תחושה של דז'ה וו במבצע הזה".

דבר הביקורת: לא קומה 16 ולא גבעתיים

הביקורת: "שידורי הגג הביזאריים של ערוץ 10 הם, נכון לעכשיו, נקודת אור במיזם המכונה 'צוק איתן'. תחת הטייטל 'מדינה תחת אש', נפגשים כל ערב על גג גבוה וחשוף לטילים אושרת קוטלר ורביב דרוקר... אושרת קוטלר גם ככה נראית בימים האחרונים בהיי לא נורמלי אז דמיינו מה קורה לה באוויר הדליל של קומה 16... לרצועת השידור הזאת מצטרף גם שי שטרן, לפעמים נראה שהוא יושב שם על תקן משל למדינת ישראל. הוא זחוח ויהיר ללא שום כיסוי... אתמול הוא ישב על הגג וחששתי שהוא פשוט יתנדף אל האוויר של גבעתיים וייעלם" (מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", 17.7.2014).

המציאות: בניגוד למה שכתב שריר, הגג של בית הוורד בגבעתיים, גג הבניין של ערוץ 10, אינו ממוקם בקומה ה-16, אלא בקומה ה-24. ואגב, אושרת קוטלר ורביב דרוקר כלל אינם משדרים בימי הלחימה מהגג של בית הוורד, אלא מגג עיריית תל אביב, בניין בן 12 קומות בלבד. לכן אין שחר לחשש כי שי שטרן "יתנדף אל האוויר של גבעתיים". המקסימום שהוא היה יכול (אולי) זה להתנדף לאוויר של תל אביב.

מורן שריר, שתיים וחצי שגיאות בטור אחד?
"זה כל מה שמצאת עליי השבוע?". 

אלונה בר און VS מתי גולן

לא בכל יום סופגים עורכים ו/או כותבים ביקורת פומבית חריפה גם מאחת מבעלי המניות של העיתון שבו הם הם מועסקים וגם ממנכ"ל העיתון לשעבר. זה בדיוק מה שקרה בשבוע החולף ב"גלובס", והכול בגלל מאמר שפורסם בכלל ב"הארץ". איך זה יכול להיות? תשמעו סיפורונצ'יק:

ביום שני שעבר, זמן קצר לאחר שגדעון לוי פרסם ב"הארץ" את מאמרו הנפיץ "הרעים לטיס", פרסם "גלובס" אייטם על הסערה שחולל המאמר, וציטט ממנו חלקים נרחבים. עמי אבן, לשעבר המנכ"ל והאיש החזק ב"גלובס", מיהר להעלות טוקבק זועם. לאחר מכן מחק את תגובתו מהטור והעלה אותה לדף הפייסבוק האישי שלו. "הגבתי באתר 'גלובס' על כך שפרסמו את מאמר השטנה של גדעון לוי על טייסי צה"ל", כתב. "הזדהיתי בשמי וכמנכ"ל 'גלובס' לשעבר. מסתבר שהתגובה עלתה באופן אוטומטי גם לפייסבוק, תוך שהיא מפרסמת שוב את אותה כתבת שטנה ואת פרצופו של הכותב. אז מיד מחקתי. די. ולכן, אני חוזר על התגובה: איך יתכן ש'גלובס', עיתון שאינו פוליטי, מפרסם מאמר שטנה שכזה? בושה!!!".

חלף כמעט שבוע. ביום ראשון האחרון קרא מתי גולן, בעל טור ב"גלובס", לעצור את לוי ואת חנין זועבי עד לסיום המלחמה ואז להחליט אם להעמידם למשפט. למחרת פרסם אבי טמקין ב"גלובס" מאמר תגובה שנשא את הכותרת "כולנו ביציע עם אוהדי בית"ר". במאמרו טען טמקין כי גולן מעודד את המיליציות הימניות הפועלות כדי להשתיק כל דעה שאינה תואמת את קריאתם "מוות לערבים".

בתגובה העלתה אשת העסקים אלונה בר און, בתו של מייסד "גלובס", חיים בר און, ובעלת מניות בעיתון, סטטוס בעד טמקין ונגד גולן. "אבי, תודה שכתבת, שהזכרת לכולנו מה זה אומר להיות עיתונאי", כתבה בר און. "שהסברת שמי שקורא לעצור את גדעון לוי מנסר במו עטו את הגזע עליו הוא יושב, ושורף גם את כל היער, יחד עם ענף העיתונות כולו ויחד עם הדמוקרטיה וחופש הביטוי בישראל. עבורי, זה גם המקום להזכיר את הטור שלך, מתי, בו הבעת הבנה להתקפות האלימות על אנשי התקשורת אבי ניר ושירה מרגלית. לא הטקסט ההוא שלך היה פאר היצירה בעיני, והאמת, גם זה של גדעון לוי על הטייסים אינו מפואר במיוחד. אבל זו עיתונות. זה חופש ביטוי. אלה כללי המשחק. ואם העיתונאים לא מכבדים אותם, למה אנחנו מצפים מהקוראים? אכן, כולנו ביציע אוהדי בית"ר".

מתי גולן סירב להגיב. 

הצעה מגונה (17): לפנק את יוני שטבון

לפני קצת יותר מחודשיים נכתב כאן על מגוון הפינוקים שהעתיר "ישראל היום" על ח"כ יוני שטבון, איש הבית היהודי. שטבון, נזכיר, נהג לאתגר מדי פעם את הסבלנות של יושב ראש מפלגתו, שר הכלכלה נפתלי בנט ו/או של יושבת ראש הסיעה, חברת הכנסת איילת שקד – שניהם, כידוע, חברי כבוד ברשימת אנשי שלומנו של "ידיעות אחרונות" ומי שצידדו בהצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". האם הודות לכאבי הראש שגורם שטבון מדי פעם לבנט ולשקד בחר "ישראל היום" לאמץ גם הוא את הכלל שלפיו אויבו של אויבי הוא ידידי? שטבון, שנדרש בזמנו לשאלה הזו, סבר שלא. "יכול להיות שהיית צודק אם הייתי יוצא נגד חוק 'ישראל היום', אבל זה לא קרה", אמר. "גם אין לי שום ממשק עם 'ישראל היום' או שיחות איתם סביב הדבר הזה".

אלא שבסוף השבוע האחרון התברר שבין אם יש ממשק בין שטבון למערכת "ישראל היום" ובין אם אין כזה, הח"כ הנמרץ ממשיך לככב ברשימת מצ'ופרי רחוב השלושה. ביום שישי הוא פונק בראיון של כפולת עמודים במוסף "ישראל השבוע", שבו פירט בהרחבה יתרה את משנתו בנוגע לתפיסת הביטחון של ישראל בכלל ומבצע "צוק איתן" בפרט. בחמשת השבועות האחרונים זכה שטבון לחמש תמונות ב"ישראל היום". הצעת החוק החשובה והסופר חיונית שלו להפוך את יום ירושלים ליום שבתון לאומי קיבלה בעיתון נפח של יותר מחצי עמוד.

מי נגד מי 92
הראיון עם יוני שטבון ב"ישראל היום". ממשיך לככב ברשימת מצ'ופרי רחוב השלושה
יוני שטבון, זה בקשר לפינוקים ש"ישראל היום" ממשיך להעתיר עליך. למה אתה חושב שזה קורה? ועם ובלי קשר: האם אתה תומך או מתנגד להצעת החוק שנועדה למנוע את חלוקת "ישראל היום" בחינם?
"בשבוע שבו חלק מחבריי הטובים נפצעו ונהרגו בקרבות בעזה, אני מחלק את זמני בין מפגש עם לוחמים בשטחי כינוס והלוויות ובתי אבל לבין ביקורי פצועים בברזילי, סורוקה ותל השומר. חבל מאוד שבזמן שמיטב בנינו מחרפים נפשם בחזית במלחמה למען ביטחון ישראל, יש גורמים הבוחרים לעסוק במלחמות מדומיינות בנושאי שוליים".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

הכול נשאר במשפחה

פגז אחרון התפוצץ ושתק, עטפה הדממה את העמק. בדרום חולון נשמעה עוד אזעקה, ומיד אחריה צלצל הסלולרי שלי. על הקו היה הקונספירטור.

"תגיד לי, הורביץ", הוא שאל בזעם עצור. "זה רק נדמה לי או שרעמי התותחים חנקו את המוזה שלך שמלכתחילה הייתה דלה ורעועה?".

"אני חושב שזה רק צירוף מקרים", עניתי לאחר מחשבה עמוקה.

"מה אתה סח", לעג הקונספירטור. "אז איך זה שלא כתבת מילה אחת על יגאל, שביום שני כיוון עמוק מתחת לחגורה וירד מאוד מאוד נמוך?".

"יגאל שילון?", זקפתי אוזניים. "מה, אתה רוצה להגיד לי שהוא שוב רב עם דן?".

"אתה ממש לא בכיוון, הורביץ", אמר הקונספירטור. "והפעם תשכח מזה שאני אאכיל אותך בכפית. אני מצפה ממך לגלות לבד לאיזה יגאל נמוך אני מתכוון, אני יכול רק לרמוז שהנומך של יגאל עומד לצערי ביחס הפוך ליומרות ההומניות, האליטיסטיות והספרותיות שלו. אני רק מקווה שלא תפרט יותר מדי בניסיון להשיג עוד הפניה צהבהבה וירודה לטור המתדרדר שלך ולגרוף לשווא עשרות אלפי כניסות של גולשים".

"אין לי שום כוונה לתת במה לאייטמים צהובים", אמרתי בהיסוס. "וחוץ מזה, כפי שידוע לך היטב, אחד המאפיינים הבולטים של כל טור תקשורת מקצועי הוא הפניות ענייניות, איכותיות, בטוב טעם וברמה גבוהה".

"רק אמרת רמה גבוהה וכבר נזכרתי ברן", שלף הקונספירטור.

"רן אדליסט?", גיששתי באפלה.

"רן רהב", תיקן אותי הקונספירטור. "אני שולח לך כותרת שהתפרסמה השבוע ב'גלובס', ונראה אם תחשוב שגם כאן יש צירוף מקרים".

מי נגד מי 92
כותרת של "גלובס" על רני רהב. חולל מהומה

"נו, מה הבעיה עם הכותרת הזו?", שאלתי בקוצר רוח קל.

"סבלנות, הורביץ", אמר הקונספירטור. "הבעיה היא שאחרי כמה שעות הכותרת הזו נעלמה. שולח לך עכשיו את הגרסה המכובסת".

מי נגד מי 92
כותרת מכובסת של "גלובס" על רני רהב. עורר דיון

"מה דעתך, הורביץ?", אמר הקונספירטור בסרקזם. "גם זה צירוף מקרים? למה שלא תחקור האם התנהלה אינטרקציה כלשהי בין רני לבין חגי או איתן סביב האייטם הזה?".

"אני משוכנע שלא הייתה שום אינטרקציה", אמרתי בביטול. "אפילו אם רני היה רוצה, הוא לא היה יכול להתקשר השבוע לחגי או איתן כי הוא עסוק עכשיו בהשמדת כוחות האויב".

"אתה רוצה להגיד לי שרני נמצא בעזה?", שאל הקונספירטור בתדהמה.

"לא, אבל הוא קורא להשמדת ערוץ אל ג'זירה", אמרתי בנחת. "ועסוק באיתור מנהרות ואויבים נוספים. אין לי צל של ספק".

"אם כבר הזכרת צל", אמר הקונספירטור. "יכול להיות שבאתר 'וואלה' לא מבדילים בין יואב אליאסי, הצל המקורי, לבין ירון ברלד, שהתחפש לצל?".

"למה אתה שואל?", אמרתי משתעל.

"שולח עוד תמונה", אמר הקונספירטור בלקוניות.

מי נגד מי 92
זה הצל? לא, זה ברלד. אבל קל להתבלבל

"הם באמת מאוד דומים, ברלד והצל", אמרתי. "קל להתבלבל".

"אולי תפסיק עם החריזה הדלוחה הזו שלך, הורביץ?", התרגז הקונספירטור. "למה שלא תכתוב דברים חיוביים לשם שינוי? למשל על הדאגה והמסירות העמוקה של 'ישראל היום', בעיקר בימים קשים אלה, לבני המשפחה שנשארו בעורף?".

"בני משפחות הלוחמים?", שאלתי בעניין.

"גם, אך לא רק", אמר הקונספירטור. "התכוונתי לבני משפחת נתניהו. שולח לך שלושה סקופים חשובים ביותר ש'ישראל היום' הפציץ איתם השבוע, שניים מהם – אחד על שרה ואחד על יאיר – הם מהגיליון של יום שלישי האחרון, ועוד אחד על שרה מהגיליון של יום חמישי".

מי נגד מי 92
"ישראל היום" מפציץ בסקופים. מחכים גם לאייטם על אבנר

"נו, הורביץ?", אמר הקונספירטור. "מה אתה אומר? המסירות הזו של 'ישראל היום' למען המשפחה לא מחממת את הלב? איך אתה מסביר את העובדה ש'הארץ', 'ידיעות' ו'מעריב' לא השכילו לתעד כהלכה את יאיר ושרה?".

"אין לי תשובה מוסמכת", אמרתי, "אבל בנסיבות מסוימות ייתכן שמדובר בצירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה". 

מה באמת קרה במגדלי yoo באמצע האזעקה?

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר