אף אחד לא באמת רוצה עוד סרט בסדרת ״פארק היורה״. אף אחד לא חיכה לזה. אף אחד לא זקוק לזה. ואת זה אני כותב כמי שחושב שהסרט הראשון בסדרה, שביים סטיבן ספילברג ב-1993, הוא יצירת מופת. 14 שנה חלפו מאז ״פארק היורה 3״, שבעצמו כבר היה גבולי מבחינת ה״בשביל מה זה טוב?״. כך שהצפייה ב״עולם היורה״, הסרט הרביעי בסדרה, צריכה להתגבר על שתי מכשלות גדולות: העובדה שהסרט הראשון, לפני 22 שנה, היה אירוע קולנועי היסטורי, ושכל סרט בסדרה אוטומטית ידורג כנחות ממנו; והעובדה שברור לכל בר דעת ש״עולם היורה״ הוא תוצר תאגידי ציני. אף אחד לא חלם לעשות אותו, לאף אחד הפרויקט הזה לא בער בבטן. הוא נולד מטבלאות האקסל של מערכת השיווק של אולפני יוניברסל שחקרו ומצאו שיש דור חדש של בני 14 שסרטי ״פארק היורה״ נוצרו לפני שהם נולדו ושדינוזאורים עשויים לעניין אותם. לבני ובנות ה-14 האלה ההשקה המחודשת של מותג ״פארק היורה״ אינה רק הכנסות של מאות מיליוני דולרים בקופות, אלא גם בובות, חולצות ומשחקי מחשב. תעשייה שלמה שחוזרת עכשיו לנוע מחדש רק כי זה הגיוני מבחינה כלכלית.

אבל זו הרי הוליווד. הוליווד האמיתית, של קולנוע כתעשייה. לא קולנוע שנולד מתוך חזון אישי, אלא קולנוע שנולד מתוך טבלאות פיסקליות. הגדולה של הוליווד - ו״עולם היורה״ מבטא את הגדולה הזאת - היא לקחת את המשימה שאותה יוזמים אנשי הדירקטוריון, הכספים ובעלי המניות, ולעשות מזה משהו ראוי. שיהיה, לכל הפחות, מהנה, ואולי גם משהו בעל חשיבות. משהו משמעותי. הוליווד נותנת ליוצריה את המנדט להוסיף תבונה לכלכלה. ״עולם היורה״ הוא רגע כזה שבו המכונה ההוליוודית עובדת לא רע בכלל. הסרט שלא היה צריך להיעשות הפך לסרט שהוא - בראש ובראשונה - פשוט בידור משובח.

אין תמונה
נא לא להאכיל את הדינוזאורים

טיול בפארק

אני זוכר את היום הזה, ביוני 1993, כשראיתי לראשונה את ״פארק היורה״ של סטיבן ספילברג. זה היה רגע מדהים לחוות בזמן אמת, לחוש את ההשתאות, לקלוט בו במקום שקפצנו קדימה בהיסטוריה של הקולנוע. הסרט, על פי רב המכר של מייקל קרייטון, התחיל פרק חדש בתולדות הקולנוע, הפרק שבתוכו אנחנו נמצאים עד היום. בני ה-14 לא יבינו זאת, אבל עד ״פארק היורה״, כל מה שנראה על מסך הקולנוע היה צריך לעבור דרך מצלמה. הוא היה צריך להיות דבר מוחשי שניתן לצילום. ״פארק היורה״ היה הסרט הראשון שכל העשייה שלו הייתה מבוססת על החידוש שאיפשר לייצג דמויות וגופים על גבי מחשב, ושהמצלמה - וכל הממד הפיזי של הקולנוע - הולכים בהדרגה לקבל מקום הולך וקטן. ובהערת אגב אזכיר, רק כדי שההיסטוריה תהיה קצת מדויקת, שהיו תהליכים בדרך: ״פירמידת הפחד״ ו״שליחות קטלנית 2" כבר עשו שימוש באפקטים ממוחשבים וסללו את הדרך לדינוזאורים של ״פארק היורה״, שההבדל בינו וביניהם לא היה רק נפח השימוש בטכנולוגיה, אלא העובדה שבלעדיה הסרט לא היה יכול להיות מופק כלל.

כשם שפרופ׳ המונד בסרט היה צריך לברוא את הדינוזאורים באמצעות הטכנולוגיה החדישה ביותר, כך גם ספילברג היה צריך למצוא דרך לברוא מחדש את הדינוזאורים כדי שיוכל לעשות את הסרט. זה לא מקרי, לפיכך, שספילברג בחר בבמאי קולנוע, סר ריצ׳רד אטנבורו, שיגלם את דמותו של פרופ׳ המונד, איש החזון (הבעייתי) מאחורי פארק היורה. הוא ראה בסרט, בנוסף לכל האזהרות שהיו בספרו של קרייטון, גם מאמר על קולנוע, ועל ההנאה מהאשליה, וגם הסכנה ממנה. העובדה שאותו אטנבורו ניצח את ספילברג באוסקר עשר שנים לפני כן, כשזכה על ״גנדי״ (על חשבון ״אי.טי.״), בוודאי שלא הייתה מקרית.

״פארק היורה״ המקורי עסק בחטא ועונשו. בני האדם מעזים להתעסק עם הטבע ומשלמים מחיר על כך - הטבע תוקף וטורף. אחת הדמויות הנפלאות בסרט - המבוסס על תסריט מצוין מאת דיוויד קפ - הייתה דמותו של איאן מלקולם (ג׳ף גולדבלום), מתמטיקאי בין פליאונטולוגים, פילוסוף (יהודי במובהק) בין מדענים. הם חקרו ובדקו בעיניים נוצצות, הוא - בבגדים שחורים ובמבט מודאג - תהה לא האם זה אפשרי, אלא האם זה מוסרי. שיבוט גנטי, ובכלל התעסקות עם התוכנה הגנטית של הקיום, היו בעיניו פשע מוסרי. הסרט הסכים איתו.

שני סרטי ההמשך שמו את כל הדיונים האלה בצד ועסקו בהרפתקאות. ״פארק היורה: העולם האבוד״, שגם אותו ביים ספילברג, הוא סרט חלש מאוד מבחינה עלילתית או תסריטאית, אבל זה אחד הסרטים שבהם ספילברג מלהטט בווירטואזיות קולנועית לשמה, ללא נפח משמעותי. עיקר הסרט היה בכך שהפעם הדינוזאורים מגיעים בסופו של דבר לחופי אמריקה. אם ״פארק היורה״ היה עדכון ל״מלתעות״, ״פארק היורה: העולם האבוד״ היה ה״קינג קונג״ של ספילברג. "פארק היורה 3" הופקד בידי חברם המוכשר של ספילברג וג׳ורג׳ לוקאס, ג׳ו ג׳ונסטון, והוא היה סרט מיותר אך מהנה.

יותר זה יותר

ועכשיו מגיע הסרט הרביעי שהוא יציר כלאיים: גם סרט המשך, וגם איתחול מחדש. סרט המשך, כי הוא מתייחס לעלילות הסרטים הקודמים. איתחול מחודש, כי הוא בעצם מתחיל סיפור חדש, מקום חדש, דמויות חדשות, שאירועי הסרטים הקודמים הם בבחינת שמועה רחוקה עבורם. ולכן, נדמה שבמאי הסרט, קולין טרבורו, מנסה להמשיך את המורשת של ״פארק היורה״ הראשון ולהתעלם משני הסרטים הקודמים. גם הוא רוצה להפוך את סרטו לסרט אקשן ואסונות, אבל כזה שבבסיסו דיון ערכי. העניין הוא שמכיוון שאנחנו בעידן העודפות, ״יותר זה יותר״, הוא לא מסתפק בדילמה מוסרית אחת, אלא מעמיס:

1. שיבוט זה פאסה. הפעם הסוגיה העיקרית נסובה סביב הכלאת מינים. לקחת DNA מחיות שונות ולערבב. הסיבה לכך היא כי הילדים כבר משועממים מדינוזאורים, לכן צריך לייצר עבורם זן חדש של מפלצת שילהיב ויפחיד אותם. הבעיה שהם לא צפו (משום מה): הוא גם יאכל אותם.

2. סוגיית ״מלתעות״. כהומאז׳ לסרטו בן ה-40 של ספילברג, המתפקד כאן כמפיק אחראי (זה שלא מעורב ישירות בפרויקט, אבל מצד שני לא הסכים להתניע אותו עד שנמצא הרעיון שנראה היה לו ראוי מספיק), גם כאן פרנסי פארק השעשועים מסרבים לסגור אותו ברגע שמתחילות הבעיות. תאוות הבצע, והרצון לשדר תחושה של ״הכל בסדר״, משבשת את שיקול דעתם. התוצאות הרסניות.

3. תעשיית הנשק. עלילת משנה מיותרת בסרט עוסקת ברצון של ראשי תאגיד לקחת את טכנולוגיית שיבוט הדינוזאורים כדי לייצר כלי נשק. אתם מבינים לבד לאן זה הולך.

4. גירושין. שני הילדים בסרט בסכנה כי הוריהם מתגרשים והם נשלחו לסוף שבוע אצל הדודה, מנהלת הפארק, והיא לא יודעת איך דואגים לילדים. בהוליווד, העונש על פירוק משפחה אינו מוות, אלא פחד מוות.

בקיצור, טרבורו ושות׳ דחסו לסרט אחד עלילות שהיו מספיקות לארבעה סרטי המשך. זה יוצר גודש, אבל זה גם מותיר את רקמת השרירים של הסרט הדוקה. הסרט נע קדימה, שועט, בועט ומתנשף, כמעט ללא הפוגה.

אין תמונה
"זה מטוס? זה ציפור? לא, זה פטרודקטיל"

קולין מי?

כאן כדאי לשאול "מי זה לעזאזל קולין טרבורו?". אני נזכר דיון דומה-עד-זהה מלפני שנה סביב ״גודזילה״. איכשהו קרה שבשני סרטי אקשן קיציים עצומים ומרובי הרס בחרו האולפנים לשכור במאים אלמוניים שכל הקרדיט הקודם שלהם הוא סרט עצמאי קטן אך מדובר (ב״גודזילה״ זה היה גארת אדוארדס שביים סרט קטן-פצפון בשם ״מפלצות״ ופתאום קיבל פיקוד על סרט ענק). זה כמו שאדם ששט על סירה מקבל פיקוד על הצי השישי. אדוארדס ביים את ״גודזילה״ בהשראתו המובהקת של ספילברג וכהומאז׳ ברור ל״פארק היורה״, עד לרמת השוטים, והפך אותי למי שמצפה בקוצר רוח לסרטו הבא.

הקיץ זה קורה שוב, הפעם עם טרבורו בן ה-38. כל מה שהיה לו לפני כן זה סרט קטן וחביב בשם ״על אחריותכם בלבד״ - סרט מדע בדיוני לואו-פיי, מועט אפקטים, אבל עשיר בפסיכולוגיה. אני לא מבין איך מישהו באולפני יוניברסל ראה את הסרט ההוא וחשב לעצמו ״הוא יהיה מושלם לביים את ׳עולם היורה׳״, אבל כנראה שהוא עשה רושם על המפיקים והציג חזון שגרם להם להאמין בו (וממילא בהוליווד הסמכות האמיתית של הבמאי מוגבלת, ויש מספיק אנשים מעליו ולצידו כדי שהוא לא באמת ילך לאיבוד). גם כאן, כמו עם אדוארדס, טרבורו מנסה להראות שהוא תלמידו של ספילברג, וגם כאן הוא מראה שהוא תלמיד מצוין (אם כי קצת פחות טוב מאדוארדס). ״עולם היורה״, עם כל ההסתייגויות איתן פתחתי, הוא סרט מפתיע בכך שבתוך כל התאגידיות שבו, הוא מצליח להראות גם כישרון, ואפילו קצת תבונה. והוא עושה את זה למרות באגים צפויים בתסריט, ולמרות ארבעת השחקנים המעצבנים בתפקידים הראשיים, אבל זה כבר מילא. זהו בידור.

עוד ב״סינמסקופ״:

לכל כתבות המגזין