כבר 15 שנים שתומר הימן מצליח להיות חביב הקהל. 15 שנים חלפו מאז שהימן הפך את סרטו הראשון "תומר והשרוטים״ ללהיט סינמטקי קטן, ונראה שמעמדו מאז רק משתדרג: ״מיסטר גאגא״, סרטו הקודם, הביא לבתי הקולנוע 80,000 צופים (יותר מרוב הסרטים הישראליים העלילתיים של 2015) וכעת יוצא בדרכו אל פסטיבל הוט-דוקס בטורונטו - אולי הבכיר בפסטיבלים לקולנוע תיעודי בעולם. ובעוד זה הולך, זה בא: "מי יאהב אותי עכשיו", סרטו החדש של תומר הימן (עם אחיו ברק), מופץ עכשיו בבתי הקולנוע אחרי שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין לפני חודשיים.
אני חייב לתת להימנים קרדיט על ההישג הכי גדול שלהם בתחום התיעודי בישראל: ההפצה. מאז ״תומר והשרוטים״ הם עושים למפיצים הישראליים בית ספר. הלוואי והבמאים העלילתיים היו לומדים את הטכניקות שלהם להביא קהל וליצור עניין סביב סרטים שנחשבים לרוב כ״לא מסחריים״. ובכן - הם מסחריים מאוד, אם רק יודעים לטפל בהם כראוי. ההימנים עושים לקולנוע הישראלי בית ספר.
גבר במלכודת
אבל ״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא סרט שמגלם בצורה ברורה מאוד את כל מה שאני מחבב ולא מחבב בסרטיו של תומר הימן. נתחיל במעלות: להימן יש עין מעולה לדמויות. סער מעוז, גיבור הסרט, הוא דוגמה מצוינת למעין אוצר דוקומנטרי. החל בשמו הפייטרי כל כך, נראה כאילו זו דמות שרקח תסריטאי נלהב מדי, שהעמיס על גבו של איש אחד את כל הקונפליקטים של העם היהודי בשנות ה-2000: ישראלי לשעבר שגר בלונדון, הומו מחוץ לארון, חבר במקהלת הגברים ההומואים של לונדון, בן לאב מורעל צבא ולאם דתייה. האבא, קצין צנחנים בדימוס ומנכ"ל אתר גבעת התחמושת, שבור מכך שבנו הבכור לא אימץ את גינוני הגבריות וההרואיזם שניסה להנחיל לו בשעות של שיחות מורשת קרב; האם מוטרדת מכך שהנטייה המינית של בנה עומדת בסתירה לאמונה הדתית שלה.
וכך, סער מעוז נושא על כתפיו את צלב הישראליות: צבא מצד אחד, דת מצד שני, ובאמצע - זהותו הפרטית והאוטונומית של אדם שהמדינה לא מאפשרת לו להיות אינדיבידואל ודורשת ממנו להצטרף למחנה. אז אותו אדם מהגר החוצה, אל מקום שבו הוא אחד כמו כולם. וכאילו לא די בכל זה, סער הוא גם נשא HIV, מה שמכניס לתוך הסיפור גם אלמנטים של דרמה רפואית, ודאגה הורית לבריאותו של הבן לצד החרדה מפני הידבקות.
להומופוביה של משפחת מעוז (כפי שהיא מוצגת בסרט) יש המון תירוצים. האם, למשל, מבכה את גורלו של בנה ואומרת, בצער אמיתי, שהעונש מהתורה על משכב זכר הוא כרת - העונש הכי חמור על חטאים בתורה. היא כנראה טועה (על פי ההלכה), ולא ברור למה, אבל יוצא מכך שהיא דנה את מעוז לחומרה יותר מאשר התורה. ובמקום שהאם תדון את בנה לכף זכות - אנוס, שוגג, תינוק שנשבה, לא משנה מה - היא דווקא מרשיעה אותו. וזה בדיוק הרווח שבתוכו קונפליקט תיאולוגי מתגלם בתור סתם הומופוביה פרטית שלא קשורה לכלום.
אבל אחרי שהתוודענו לדמות ולסיטואציה גדושת הקונפליקטים שלתוכה היא נולדה, מתחיל הסרט עצמו. וכאן, אני מודה, היו לי לא מעט אכזבות מ״מי יאהב אותי עכשיו״. למשל, עניין מקהלת הגייז הלונדונית. חשבתי ש״מי יאהב אותי עכשיו״ הוא סרט תיעודי העוסק בעולם האמנות והמוזיקה, בדומה ל״פרינסס שואו״ או ל״מיסטר גאגא״ - סרט שבו תהליך היצירה הוא עמוד השדרה הדרמטי של הסרט. אבל זה לא קורה. תחתכו מהסרט את כל קטעי המקהלה וכלום לא נפגם בו, למעט ליווי מוזיקלי שהוא לפעמים מוצלח, אבל נמצא בסרט באופן לחלוטין אקראי.
נמס בגשם, נופל בעריכה
אחד הדברים שניכרים בסרט זה הזמן שעבר במהלך הצילומים. מדובר בשנים. הנה עוד כמה ממעלותיו של הימן: הסבלנות והעיקשות למצוא עוד ועוד רגעים, ואז ללכת ולהפוך את אותם שוב ושוב בחדר עריכה, עם עורכים רבים, עד שיימצא המבנה הנכון. כשסרט גומע שנים בחיי הדמויות מתעוררת ציפייה שנחזה בתהליך שינוי של הדמות, ושהזמן יהיה חלק מהסיפור. ב"מי יאהב אותי עכשיו" זה לא קורה. למעט רגעים שבהם הגיבור מתלבט אם לשוב לישראל או לא, הסרט נע באופן סטטי ומונוטוני בין סיטואציות שנראות כמעט כפויות: מפגש עם האם, מפגש עם האב, מפגש עם האחים, ומפגש עם בן זוג לשעבר (שנראה כמו שיחת נפש והופך בפועל, פעמיים, לשיחת קידום עלילה).
ואולי הסיבה לאכזבה ולחיפוש הנואש אחר התפתחות בסרט היא ההבנה המאוחרת שסער מעוז הוא דימוי מצוין, מטאפורה מדויקת, סימבול - אבל הוא דמות בעייתית. הזו דמות שזקוקה נואשות לתסריטאי שיכתוב לה רפליקות וסצנות. מעוז שזקוק לתסריטאי שישים בפיו טיעונים מוחצים להשיב לבני משפחתו – הם פשוט לא מבינים אותו, את בחירותיו ואת מחלתו, והוא לא מצליח לענות להם כמו שצריך. קחו את הסיטואציה הזאת, האנשים האלה, המתחים האלה, תנו אותם לתסריטאי מוכשר, ותקבלו דרמה הרבה יותר סוערת ופולמוסית, וקצת פחות מרומזת. דוגמה מצוינת לכך היא שם הסרט; את המשפט ״מי יאהב אותי עכשיו?״ לא אומר הגיבור. זה הסאבטקסט של הסרט, אבל הדמות הראשית לא מבטאת אותה.
עוד דוגמה אפשר למצוא בראיון שנתן מעוז ל-mako בשבוע שעבר. בראיון הזה למדתי שני דברים שהדהימו אותי. האחד - שיש טענה הגורסת שהשיר ״נמס בגשם״ של יהודה פוליקר ויעקב גלעד נכתב על מעוז. סיפור מדהים. השני - שהוריו של מעוז התגרשו (זה מסביר לא מעט את הדינמיקה המופרדת מאוד שלהם בסרט).
אני קורא את שתי פיסות המידע האלה ותוהה: הרי כרגע ביליתי 90 דקות עם הדמות הזאת, וצעדתי לצידה שנים, אני בקיא בסימפטומים הרפואיים של מחלתה ובתופעות הלוואי של תרופותיה. אבל שני פרטים כאלה, שנראים לי כה משמעותיים, לא נמצאים בסרט? איך זה ייתכן? גם אם אני מבין היטב שסרט תיעודי בוחר מה להכניס ומה להשמיט ושלא הכל יכול להיכנס, אלה בחירות שגורמות לי לחוש שהסרט כל הזמן מונע ממני באמת להבין את אופי הדינמיקה המשפחתית או לפצח עד הסוף את דמותו של סער.
וזאת לתעודה
אנחנו חיים בעידן מופלא של קולנוע תיעודי בארץ ובעולם. אני נתקל שוב ושוב בסרטי תעודה מהנים ומסעירים שמשלבים בין בנייה דרמטית מדויקת למסרים חברתיים מתקדמים. הקולנוע התיעודי באמריקה בשנים האחרונות, למשל, הוא זה שבו מלאכת המבנה הדרמטי מצליחה להגיע למימוש מושלם בחדרי עריכה ולגרום לכך שכל סרט מתחיל באופן אחד, אבל בכל 20 דקות מתחוללת בו נקודת מפנה משמעותית – כזו שאם היא לא הייתה אמיתית, לא היינו מאמינים לה. בישראל, סרטים כמו ״פרינסס שואו״ ו״הצלמניה״ (שהופק על ידי ברק הימן) עשו את זה היטב.
בהשוואה לקולנוע הזה, "מי יאהב אותי עכשיו" הוא סרט מיושן שמציע התבוננות חיצונית, כמעט אימפרסיוניסטית, על דמות שלא ממש מתפתחת בסצנות שלא מעט מהן נראות כמעט מלאכותיות. יש כאן איש מרתק, רעיון מעורר השראה, מסר חיוני, ופרדוקס אנושי שככל הנראה יכול להתקיים רק בישראל. חומרי הגלם שם, אבל נדמה לי שהם לא עורבבו כראוי.