תראו מה זה עולם קטן: שני סרטים חדשים המופצים בעולם (ובישראל) כמעט במקביל המספרים סיפורים אמיתיים על גנגסטרים ועל האחים שלהם. אח אחד נורמלי (או לפחות שפוי), השני - פסיכופט אלים. ב״אגדת האחים קריי״, שביים בריאן הלגלנד, מגלם טום הארדי את התאומים רג׳י ורוני קריי, שהטילו טרור של פרוטקשן ואלימות על האיסטסייד של לונדון בשנות ה-60. ב״חוקי הפשע״, שביים סקוט קופר, מגלם ג׳וני דפ (עם קרחת ועדשות מגע כחולות) את דמותו של הגנגסטר ווייטי בולג׳ר, שהטיל טרור על הסאות'סייד בבוסטון במהלך שנות ה-70 וה-80, זאת בזמן שאחיו (בגילומו של בנדיקט קמברבאץ׳) כיהן כסנטור בממשל האמריקאי. שני הסרטים, יש לומר, בינוניים ומטה. במקרה ואתם חייבים פיקס של סרטי גנגסטרים - שסובלים בעת האחרונה מירידה נוראית באיכות - ״אגדת האחים קריי״ מעט מוצלח יותר, לא מעט בזכות הפעלול הווירטואוזי של טום הארדי בתפקיד ראשי כפול: אחד בתור גנגסטר שרמנטי ורזה, והשני בתור פסיכופט שמן.

״חוקי הפשע״ הוא אכזבה משמעותית. הדמות האגדית של ווייטי בולג׳ר - אדם כל כך אלים ונטול כל עכבות או פחד, או יחס כלשהו לחוק או למוסכמות - כבר זכה למעין מחווה בסרט ״השתולים״ של מרטין סקורסזי, בדמות שגילם שם ג׳ק ניקולסון. לעשות סרט על איש כזה זה כמו לתעד חבית אבק שריפה. זה חייב להיות נפיץ ומותח. דפ והבמאי סקוט קופר, לעומת זאת, מצליחים למצוץ את לשד החיים מהסיפור ומהדמות. איש אלים בסרט פלגמטי. אחרי סרטו הקודם, ״אחים בדם״, קופר מתחיל להצטייר כבמאי שמחפש דרמות שייקספיריות בתוך המציאות החברתית והכלכלית האמריקאית הריאליסטית, אבל מחמיץ שוב ושוב את לב הדרמה. סרטיו נטולי חיים.

שבוע דופלגנגר

אבל השאלה שעולה שוב ושוב בעת הצפייה בשני הסרטים האלה היא מה הם מנסים לומר. מה היה בסיפור הזה - שכבר סופר בפורמטים קולנועיים אחרים (עלילתיים או תיעודיים) - שמשך את הבמאי אליו. סרטי גנגסטרים הם כמעט תמיד משל חברתי: דרכם של החלשים למרוד בחברה שמבוססת על חוסר צדק כלכלי (״פני צלקת״, ״בוני וקלייד״). לפעמים זו גם הצצה מודרנית אל תקופות קדומות בתולדות האנושות, תקופות של מלכים שאנחנו קוראים עליהם בספרי היסטוריה, כתבי קודש או ספרי פנטזיה, ימי שלטונם של אנשים שהם עצמם היו החוק. ברצותם אנשים נותרו בחיים, וברצותם - מתו, ואף אחד לא יכול היה להגיד להם מה לעשות. בימינו יש שלטון חוק, יש מוסר, יש משטרה, והיחידים שעדיין מסוגלים להתנהג כמו מלכים וקיסרים הם הגנגסטרים וראשי המאפיה שלא סופרים אף אחד (האם זה מקרי ש״הסנדק״ לוקח השראה לא קטנה מתחילת ספר מלכים א׳? האם זה מקרי ש״קיסר קטן״ נקרא בשם זה?).

אבל באופן משונה - משונה בעיקר כי שניהם מגיעים ממש יחד - נדמה שגם ״אגדת האחים קריי״ וגם ״חוקי הפשע״ עוסקים בנושא דומה: מוטיב התאום, או הדופלגנגר. שני הסרטים מספקים הצצה אל נפש האדם ואל הפיצול שעל פי רוב מודחק בה ומתפרץ רק במקרים קיצוניים. הדופלגנגר הוא הכפיל המרושע, הצד האפל בנפש האדם. מ״פאוסט״ ועד ״מועדון קרב״ אוהבת האמנות לעסוק בזה באופן סמלי, לתת פנים ליצרים האלימים והמודחקים. אבל גם הלגלנד וגם קופר מוצאים דמויות אמיתיות מעולם הפשע שהופכות את המטאפורה למציאות: שני אחים הפכים. האחד נורמטיבי, השני - הר געש של אלימות חסרת מעצורים.

אם זה אכן הנושא של הסרטים האלה, הרי ש״אגדת האחים קריי״ הוא באמת המוצלח מביניהם: רג׳י קריי כל הזמן מנסה לשלוט ברוני קריי. העובדה שאותו שחקן מגלם את שניהם רק מעמיקה את התחושה שהבמאי רצה לגרום לנו לחשוב שמדובר במעין פיצול אישיות סמלי, שני חצאים של אותה אישיות, האגו שנלחם באיד (בסיפור הזה אין סופר-אגו). ורג׳י קריי הולך ונכבש בעצמו על ידי אחים האלים והחזק ממנו. הדופלגנגר מנצח.

ב״חוקי הפשע״ נדמה שמשהו השתבש. אתה לא מלהק את בנדיקט קמברבאץ׳ לתפקיד אחיו הנורמטיבי של ג׳וני דפ המופרע רק כדי להתעלם מקיומו ברוב הסרט ולא לעמת ביניהם. יש כאן עלילת משנה שלמה, שמן הסתם צומצמה מאוד ובכך הפכה את הסרט לכרוניקה לאה של מחדלי אכיפת חוק. ווייטי בולג׳ר, גילינו לאחרונה (באמצעות הסרט ובאמצעות סרט תיעודי שהופק לפני כן), שמר על צווארו בזכות העובדה שהיה מלשין על מתחריו ל-FBI. יש כאן כותרת משעשעת, על הגנגסטר הכי אלים שהוא גם משת״פ של רשויות החוק, אבל אני תוהה עד כמה זה באמת יוצא דופן. זה נראה כמעט מתבקש. וכך, המתח והאינטנסיביות הפוטנציאליים של ״חוקי הפשע״ מתמוססים תחת בימוי מוחמץ ומשחק חסר נוכחות.

שתי הערות לסיום

1. מה נעשה עם ג׳וני דפ? האם אחרי 30 שנות קריירה אפשר לסכם שדפ זכאי להרבה מחמאות - בעיקר על חן ושרמנטיות - אבל שהוא לא באמת שחקן טוב במיוחד? דפ לוקה במניירה משונה שבה הוא פשוט לא מסוגל "לשחק״, או לעמוד מול מצלמה, אלא אם הוא מוסתר כולו תחת איפור שמכסה את כל פניו. לכן הוא כל כך אוהב לגלם את ג׳ק ספארו ב״שודדי הקאריביים״, שבסוף הימים יישאר ככל הנראה הדמות היחידה של דפ שתיזכר בתולדות הקולנוע; ולכן החיבור הכה משונה ומטריד שלו עם טים ברטון, שכנראה בעצמו מעדיף ששחקניו ייעלמו מאחורי איפור.

וכך גם ב"חוקי הפשע": דפ מופיע בתפקיד רציני, דרמטי, כבד, מבוסס על דמות אמיתית - חומרים שכריסטיאן בייל היה ממנף למועמדות לאוסקר, אבל דפ כאילו לא טרח להגיע לעבודה ורק שלח את עדשות המגע שלו לצילומים במקומו. יש משהו חיצוני מאוד בעבודתו של דפ כשחקן, אבל זו אפילו לא החיצוניות שלו. הוא כל הזמן רק עסוק בהסתתרות.

2. שמתם לב כמה סרטים שמוקרנים כעת בבתי הקולנוע (בארץ ובאמריקה) שמבוססים על סיפורים שכבר סופרו בסרטי תעודה מהוללים? אני נזכר בזה, כי ״חוקי הפשע״ מספר את הסיפור שסופר לפני כשנה בסרט התעודה המשובח ״ארצות הברית נגד ווייטי בולג׳ר״. וכך גם ״על חבל דק״ מבוסס על ״איש על חבל״ התיעודי, ״אוורסט״ העלילתי מבוסס על ״אוורסט״ התיעודי, ל״סטיב ג׳ובס״ העלילתי קדם ״סטיב ג׳ובס״ התיעודי, ל״התכנית״ העלילתי קדם ״השקר של ארמסטרונג״ התיעודי, ובקרוב יגיע ״סנודן״ העלילתי, בעקבות ״סיטיזן פור״ התיעודי. סרט המבוסס על סרט תיעודי, כנראה, יותר חזק מסתם סרט המבוסס על סיפור אמיתי. זהו סיפור אמיתי שכבר יש לו אסמכתות. ממאפייני עונת האוסקרים, יש להניח.