יודעים מה הדבר הכי מאכזב ב״סטיב ג׳ובס״? שהסרט המושקע והכה מדובר הזה (דני בויל ביים, ארון סורקין כתב) בסופו של דבר אינו באופן משמעותי טוב יותר מ״ג׳ובס״, הסרט מלפני שנתיים בו גילם אשטון קוצ׳ר את דמותו של סטיב ג׳ובס. כשהסרט הקטן והלא-מאוד מרשים ההוא יצא, ידענו שסורקין (זוכה אוסקר על ״הרשת החברתית״, זוכה אמי על ״הבית הלבן״) מתכנן גרסה משלו לסיפור של ג'ובס. מול הביוגרפיה הקולנועית הסטנדרטית והפלבאית של ״ג׳ובס״ מ-2013 ניצנצה ההבטחה שסורקין ודיוויד פינצ׳ר ישובו לשתף פעולה בגרסה משלהם לסיפור, במה שהיה ללא ספק ממותג על ידי התקשורת כ״הרשת החברתית 2״. גם כריסטיאן בייל הצטרף ולוהק לגלם את ג׳ובס. אבל אז, לפני כשנה, המכונה התחילה לאבד את חלקיה: פינצ׳ר פרש, בייל פרש, ואולפני סוני, שעמדו מאחורי הסרט, זרקו אותו לרחוב. אז הגיע דני בויל (״טריינספוטינג״, ״נער החידות ממומביי״), שהביא את מייקל פסבנדר, ואולפני יוניברסל אימצו את הסרט האסופי אליהם.
מה שקרה ל"סטיב ג'ובס" בחודש האחרון נראה כמו סצנה מתוך הסרט עצמו: אחרי מהלך של יצירת ציפיות, ואחרי אירוע השקה נוצץ בפסטיבל ניו יורק, המוצר הזה נשאר על המדפים. הקהל לא הגיע. הציפיות, הנושא והשמות הקשורים בפרויקט גרמו לי לדמיין לפני מספר חודשים ש״סטיב ג׳ובס״ הוא-הוא המועמד המוביל לזכות השנה באוסקר. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שאין לו סיכוי. במקום לייצר את הגרסה הקולנועית לאייפון - מוצר שיגרום לכולם לעמוד בתור כדי להניח עליו את ידם - סורקין ובויל בנו את המקינטוש הראשון. המון דאווין, אבל בלי לקוחות. מוצר נוצץ ומלא באגים.
- טבלת המבקרים של ישראל: מה חשבו שאר המבקרים על ״סטיב ג׳ובס״?
- האזינו לשיחה על ״סטיב ג׳ובס״ עם קטעים מהפסקול בפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה
סורקין לקח את הביוגרפיה של וולטר אייזקסון וצימצם אותה לשלוש מערכות מובחנות המתרחשות כולן רגע לפני אירוע השקה שבו חושף סטיב ג׳ובס מוצר חדש: מקינטוש ב-1984, מחשב Next ב-1988 ו-iMac ב-1999. ברגעים המתוחים והדחוסים במרכזי הכנסים, רגע לפני כניסת הקהל, כשג׳ובס מנסה לתזמר את כל הצד הטכני ואת כל השואו שמאחורי בניית תדמית המוצר, הוא מתנגש שוב ושוב עם אותן דמויות: בתו ליסה (המגולמת על ידי שלוש שחקניות בגילים שונים); מנכ"ל "אפל" ג׳ון סקאלי (ג'ף דניאלס); סטיב ווזניאק (סת' רוגן), שותפו להקמת אפל, והגאון הטכני מאחורי מוצרי החברה הראשונים; אנדי הרצפלד (מייקל סטולברג), המתכנת שאמור לגרום לכל המכשירים האלה לעבוד, ומי שניסה להיות המצפון של ג׳ובס; ובעיקר ג׳ואנה הופמן (קייט ווינסלט), מנהלת השיווק הנאמנה של ג׳ובס והדמות היחידה בחייו שמסוגלת לסבול את גחמותיו.
לכאורה, מדובר בקונספט מבריק: לצמצם סיפור חיים שלם במשך שלושה ערבים המתפרשים על פני 14 שנים ותוך שימוש בכוח-העל של סורקין, אותו הוא גילה בתיאטרון ושיכלל בטלוויזיה: היכולת שלו לדחוס דרמה שלמה לתוך סיטואציה רצופה אחת. אלא שבפועל זה פשוט לא עובד.
זה לא עובד כי סורקין מספר פחות או יותר את אותו הסיפור בשלוש ואריאציות דומות. זה לא עובד כי סורקין מתמקד בג׳ובס ברגעי הכישלון שלו, מתוך הנחה שצופיו יידעו לזהות את המתח האירוני בכך שכמה שנים אחר כך אותו ג׳ובס יהפוך לאיש הכי מצליח ומשפיע בתרבות הטכנולוגית של העולם, אבל מבלי שהקתרזיס הזה יוענק לנו. ובעיקר, זה לא עובד כי ג׳ובס, מבעד למקלדתו של סורקין, הוא אדם בלתי נסבל, שלבלות שעתיים במחיצתו זה פשוט סיוט.
הביוגרפיה של ג'ובס, האוטוביוגרפיה של סורקין
אני מעריץ את ארון סורקין. כישרון הכתיבה שלו הוא זהב טהור. הדיאלוגים שלו מופתיים בעיניי, וכשהם פוגשים את השחקן הנכון (כמו דניאלס) הם הווירטואוזיות בהתגלמותה. דני בויל הוא מנצח מוכשר, שלוקח את את הפרטיטורה של סורקין ועושה כמיטב יכולתו להוציא ממנה זיקוקין דינור: הלוקיישנים סגורים ודחוסים, מסגרת הזמן מצומצמת, אבל הוא מנסה, ולפעמים מצליח, לתת לסצנות בהן שני אנשים מדברים את הקצב והריגוש של סצנת מרדף. כך שבסופו של דבר, יש המון כישרון ב״סטיב ג׳ובס״ וכמות כמעט אינסופית של פוטנציאל, אבל הוא פשוט לא מגיע למימוש. הסרט הזה רק הולך ונחלש מסצנה לסצנה, ומציג את ג׳ובס כאדם ארור.
האם סורקין מנסה לגנות את ג׳ובס? דומני שלא. נדמה לי שככה נראים ההערצה שלו וכתב ההגנה שלו. מהבחינה הזאת ״סטיב ג׳ובס״ הוא בהחלט המשך ישיר ל״הרשת החברתית״, הסרט על מארק צוקרברג והמצאת פייסבוק. בשני המקרים סורקין נראה מוקסם מדמויות שיש להן לקות חברתית חמורה - אנשים שלא מסוגלים לתפקד בתוך סיטואציה חברתית ונדמה שיש להם אלרגיה לבני אדם ולמערכות יחסים (ואולי ממש נכות רגשית עמוקה). ובכל זאת, שני האנשים האלה - שהכישרון הכי גדול שלהם היה לגרום לאנשים לסלוד מהם ולהתנכר אליהם - יצרו מוצרים טכנולוגיים ששינו את העולם ונכנסו לתוך החיים של (כמעט) כל אדם על פני כדור הארץ (או לפחות על פני חצי הכדור המערבי). סורקין מציג גרסה משלו לחלום האמריקאי: הכישרון חשוב יותר מיחסי האנוש. סורקין עוסק בכל סרטיו וסדרותיו בשליטים טוטאליים שלא מוכנים שמישהו יפריע להם לממש את החזון שלהם.
האם ג׳ובס וצוקרברג שיפרו את העולם או החריבו אותו? האם ג׳ובס וצוקרברג הצליחו להדביק את העולם בווירוס האנטי-סוציאלי שהם לוקים בו ולייצר מוצרים שרק לכאורה מחברים בין בני אדם, אבל בפועל רק מגדילים את הניכור ומנתקים את הקשר הבין-אישי? או שאולי זה הפוך? אולי דווקא שני האנשים הכה-מבודדים האלה הצליחו לייצר תיקון לבעיות של עצמם על ידי בריאת המוצרים שמחברים בין אנשים והופכים את התקשורת לקלה, זמינה וגלובלית יותר מאי פעם?
יש לי תחושה שסורקין מקדם את אופציה ב׳. ויותר מזה: נדמה לי שבאמצעות ג׳ובס וצוקרברג, סורקין מניח את התשתית למה שהוא היה מדמיין בתור האוטוביוגרפיה של עצמו: תסריטאי ומחזאי מבריק וכוחני, שלא מוכן להקשיב לדעתם של אחרים. אם זה המצב, הרי ש״סטיב ג׳ובס״ - כמו ״סטודיו 60״ - ייזכר כמוצר הנפל של סורקין, אבל זה שבתוכו מסתתרים המרכיבים שמכילים את הגאונות שלו. השאלה היא האם סורקין יצליח לייצר את האייפון שלו, או שהוא יישאר האיש שהתמחה בכתיבתם של בני זונות.