לעומר ריבק, "אסטמה" בשבילכם, ברור מה הייתה נקודת השיא בהצלחה של שלישיית "ערוץ הכיבוד" בשנה האחרונה, בה הוא חבר לצד רותם קפלינסקי ודור מוסקל. "סטטיק ובן אל הזמינו אותנו להופיע איתם", הוא נזכר בהתרגשות, "הם היו הכי חמודים. עלינו לבמה אחרי שהם כבר הטריפו את הקהל, ומישהי מהקהל באה לדור וצועקת לו 'מי אתה?! מי אתה?!'. אינסוף אמהות וילדות צורחות, ואף אחד לא זיהה אותנו, לאף אחד לא היה אכפת".
אבל יש גם אנשים שכן מזהים, לא? מעריצים?
קפלינסקי: "זה מעניין. אנחנו מגיעים להופעה ואנחנו הולכים בין טינאייג'רים, ואף אחד לא מזהה אותנו - הכל סבבה. ואז אחרי שאנחנו עושים את השני שירים שלנו - טירוף, לא יכולים לרדת מהבמה. כאילו משהו בזה שהיית על הבמה מדליק אותם, מזכיר להם שאתה משהו שצריך להצטלם איתו. יש פער ממש גדול בין הלפני לאחרי ברמת הזיהוי. אנחנו לא יודעים לשיר אבל מופיעים טוב, ככה זה כשיש לך רק שני שירים. שומרים על אנרגיות".
ראיתי שפגשתם גם את הנשיא.
ריבק: "כן, צילמנו איתו מערכון. פעם הופענו גם באירוע של יתומי צה"ל וישבו שם בקהל ריבלין, ליברמן, הרמטכ"ל, המפכ"ל אלשיך ועוזריהם. שרנו את 'ככה זה אצלנו' וליברמן יצא באמצע, כנראה הוא יותר טיפוס של סטטיק ובן אל. המפכ"ל לא הבין בכלל מה הוא רואה. אבל בבית של שקד פררה ב'עור ברווז' ריבלין כבר כיבד אותנו והצטרף".
בדיוק לפני שנה השלישיה הוציאה את "עור ברווז", פרודיה מהוקצעת על גל הפופ החדש שהתחיל לשטוף את הארץ באותה תקופה. קפלינסקי בתפקיד שקד פררה, ריבק הוא אסטמה, ומוסקל הוא הזמיר בעל השם המושלם לידוי. מקורות ההשראה מגוונים: אסתטיקה של איב אנד ליר, שמות כמו של סטטיק ובן אל, וייב רגאטון כמו של גל מלכה וחרוזים מטופשים א-לה אליעד. את כל זה השלושה עירבבו עם הנונסנס שהוא סימן ההיכר שלהם ועם מוזיקה של מיכאל כהן, שזכה לכינוי "מנטוס", הג'ורדי שלהם. השיר הפך ללהיט עם מעל 2.5 מיליון צפיות ביוטיוב. חצי מהאינטרנט הריע לפרודיה המדויקת, החצי השני ניגן את השיר בלי הפסקה - יחד עם הלהיטים עליהם הוא התבסס. עכשיו הם עובדים על שיר חדש, רק שהפעם לצד פייסבוק, הוא ישודר גם באחת התכניות הכי פופולריות בישראל. בחודשים האחרונים הם עובדים על מערכונים לקראת העונה החדשה של ארץ נהדרת (שני, 21:30 בערוץ 2), בה הם ישתתפו לראשונה כאורחים קבועים - בדומה לרועי כפרי וליוצרי האנימציה "ניר וגלי" בעונות קודמות.
הקליפ ל"עור ברווז" מרגיש כל כך אמיתי, והשיר כזה להיט, שהרבה אנשים פספסו את הבדיחה.
מוסקל: "היה הרבה בלבול, אבל אני חושב שזה התאזן עם הזמן. מאוד קשה להבין ברשת מי קולט את הבדיחה ומי לא, אבל אנחנו תמיד נעים סביב האמצע הזה".
ריבק: "זה גם לא לגמרי פרודיה כי זה בסוף שיר, וזה שיר שהושמע ברדיו ואנשים נהנים ממנו כשיר ולא כפרודיה. זה התחיל כהסתלבטות על הז'אנר הזה, אבל בסוף זה מה שאנחנו אוהבים. לפני כמה זמן חיפשנו מוזיקה לאיזה מערכון וקלטנו שכל הפלייליסטים שלנו מלאים באיב אנד ליר ונועה קירל. זה מה ששמענו בשנה שעברה. יש לנו המון כבוד אליהם ולמוזיקה שלהם. זה לא פרודיה עם בוז, אלה דמויות שאנחנו אוהבים, וגם מפחדים מהם".
קפלינסקי: "יש אנשים שרוצים לשמוע את המוזיקה הזאת אבל זה נתפס כחרא, וזה שזו בדיחה עוזר להם לשמוע את זה".
מוסקל: "הרבה זמן רצינו לעשות שיר, לעומר הייתה אובססיה באותה תקופה לאיב אנד ליר, סטטיק ובן אל, וכל הגל הזה, שהיה בדיוק רגע לפני התפוצצות. ואז הדמויות האלה נולדו. יש בהן גם המון מאנשים שגדלנו איתם, שכנים שלנו או אחים של חברים. וגם הרבה מאיך שאנחנו היינו כבני נוער. גם אנחנו עישנו נרגילה כשהיינו בתיכון".
בשיר השני שלכם, "ככה זה אצלנו" (רה פפה פפה פה), הכרנו גם את כל החבורה. חבר'ה מההרחבה והכל.
ריבק: "כן, אנחנו מנסים כל הזמן להמשיך לבנות את העולם שסביבם".
מוסקל: "מה שמגניב בדמויות האלה של עור ברווז, זה כל הלוק. הלכנו ועשינו תספורות שלא תואמות למי שאנחנו ולגיל שלנו. אני זוכר שנכנסתי עם המגן דוד המחומצן על הראש למונית עם נהג ערבי. נורא התלהבתי מזה שהוא מצד אחד העלה מישהו שנראה כמו חבר ב'לה פמיליה', מצד שני הוא מקבל בן אדם נחמד".
קפלינסקי: "אם אתה בנאדם שלבוש יחסית סולידי, כמונו, אבל אתה בא עם תספורת מטורפת וגלאח בגבה - אתה מקבל בנאדם שאנשים לא ממש מצליחים לקלוט מי הוא. זו תחושה נורא טובה: אתה סבבה, אתה נחמד, אתה מנומס - אבל אתה עם התספורת הזאת. לדעתי הדרך לתיקון עולם היא להסתפר כמו האחר".
"איב אנד ליר מפחידים אותנו יותר מנערי גבעות"
במקביל להרכב המוזיקלי, הם המשיכו ליצור מערכונים – גם באינטרנט וגם בתכניות בת של ארץ נהדרת כמו תכנית קיציס ו-עוד כותרות. שם הם משחקים עם כל מה שיש לאקטואליה להציע: אייל גולן ורוסלנה, ביבי, מיכל צפיר ונערי תג מחיר. הסרטון בו הם גילמו נערי גבעות לצד נערים אמיתיים שחשודים במעשים מחרידים שוחרר לרשת ימים ספורים אחרי רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא, והפך ללהיט. בראיונות המקוריים הנערים האמיתיים מספרים בחיוך משיחי על חקירות השב"כ ועל שאיפותיהם להמשיך ולפעול להקמתם של מדינה יהודית ובית המקדש – ובמערכונים מוסקל וריבק מגלמים גרסאות רק טיפה יותר הזויות שלהם, ומשלבים הברקות נונסנס כמו נער הגבעות אַקְנֶה מחוות טמפורה ו"חשד להטמנת לבנת פורן".
"רצינו לעשות משהו על מתנחלים", מספר ריבק. "מצאנו את הקטע הזה ולא ידענו כל כך מה לעשות איתו, לא היה לנו רעיון. התחלנו לצלם בפלאפון ולא ידענו מה להגיד, אז ברחנו לשטויות שלנו, של חוות טמפורה וכל זה".
זה עובד טוב עם חומר הגלם הכל כך קיצוני הזה.
קפלינסקי: "מה שמגניב בסרטון הזה זה שהוא נתן פרצופים ל'תג מחיר' הזה. כשדיברו על זה בתקשורת זה היה שם קוד, לא היו שם דמויות, והסרטון הזה מראה אותם. מראה את זה שהם רק ילדים, חלקם מוזרים וכאלה שנראים נוחים להשפעה. זה מסוכן".
ריבק: "אחד מהם הצית את כנסיית הלחם והדגים, אחר חשוד ברצח בדומא. חלקם בכלא עכשיו".
זה לא מפחיד להתעסק בחומרים כאלה? גם שם היו אנשים שפספסו את הבדיחה.
מוסקל: "אנחנו לא מפחדים להתעסק בכלום, בעיקר כשהאמירה שלנו היא לא איזו אמירה סאטירית שאומרת מה אנחנו חושבים. אני חושב שאנחנו באמת על התפר, מצד אחד אנחנו לא עושים הומור אסקפיסטי שמתרחק מהדברים שקורים פה, ומצד שני אנחנו לא מנסים להביא איזו דעה פוליטית. אנחנו שוחים באקטואליה ויש לנו דעות ברורות - לאו דווקא ימין ולאו דווקא שמאל - אבל זה לא הדבר המרכזי ביצירה בשבילנו. גם בסרטון של 'תג מחיר', העניין הוא קודם כל להראות אותם, ושזה יהיה מצחיק".
ריבק: "הכי חשוב שזה יהיה מצחיק".
מוסקל: "איב אנד ליר מפחידים אותנו יותר".
במקום השם איתי - ישמין, במקום רוית - הרקדה
אחרי רגע של שתיקה, קפלינסקי מתחיל לספר סיפור. "אתמול איזה חבר סיפר לי שאמא שלו עובדת באתרים ארכיאולוגיים", הוא אומר. "היא מאיירת ממצאים, חרסים וכאלה. מתברר שהקטע הוא שאתה יכול לצלם את החרס, אבל משהו באיור מעביר בצורה טובה יותר את הניואנסים לארכיאולוגים אחרים. כל ממצא - יש מישהו שמאייר אותו". כולנו שותקים, מנסים לעצור את הצחוק שעולה מהרצינות המוזרה שבה הוא שלף את הסיפור הזה. מוסקל מתקשה במיוחד, ואני רואה את גל הבדיחות הלא רצוני שוטף לו את המוח. "זהו אז סתם חשבתי על זה בהקשר של פרודיה", קפלינסקי מסביר. "זה כאילו שדווקא כשאתה מראה משהו דרך נקודת מבט ספציפית, זה הופך ליותר ברור. במקום לצלם את הממצאים הם מאיירים אותם, אתה מבין? זה קטע". מוסקל לא מצליח להתאפק וזורק "אבל זה אוף דה רקורד!".
למרות שהוא ממעט לשחק במערכונים שלהם, קפלינסקי מתגלה במפגש כדברן של השלישיה. בעוד מוסקל וריבק מחלקים את זמנם בין נסיונות להצחיק לבין תשובות קולעות - הוא צולל מדי פעם לסיפורים ארוכים ויושב במשבצת "העמוק". לא סתם הם מכנים אותו "החקלאי": הוא לא מתמצא בנבכי התרבות הפופולרית כמו דור ועומר ואפילו אין לו חשבון פייסבוק. מוסקל וריבק גרים בתל אביב, בעוד הוא פרש לפני כמה שנים עם בת זוגו הספרדיה אדריאנה לבית עם גינה מחוץ לעיר. הם הכירו בטיול בהודו לפני כעשור. "תכתוב שהזוגיות שלי חפה מכל רבב", הוא אומר.
היא מבינה את הבדיחות שלכם?
"היא לא יודעת עברית. לפני כמה ימים היא אמרה לי 'אל תהיה בלחץ, ממה שאני ראיתי, בארץ נהדרת לא הכל גולד'. והיא לא מבינה עברית, כן? אבל זה היה כדי לנחם אותי. בשיר החדש עשינו לה מחווה והכנסנו כמה מילים בספרדית. כיף שהיא מאוד לא קשורה לכל… זה".
גם מוסקל וריבק נמצאים בזוגיות, ריבק במערכת יחסים ארוכה עם בת זוג שהכיר בסם שפיגל, בית הספר לקולנוע בירושלים. "הכי חשוב שתכתוב נעה בלי ו'", הוא מדייק, וקפלינסקי מוסיף: "אצלי תכתוב אדריאנה בלי אזרחות. תכתוב קשיים קשים עם משרד הפנים".
קפלינסקי (31) נולד בירושלים לאבא אדריכל ואמא שעובדת בבית אבות. באותו זמן ריבק (31) גדל בחיפה לאבא מהנדס ואמא מורה. הם הכירו כשלמדו בשפיגל. קפלינסקי ביים דרמות קשוחות במסלול ההפקה, בעוד שריבק למד תסריטאות וכתב תסריט לפיצ'ר שנזנח בינתיים, "קומדיה אפלה" לדבריו. מוסקל (28), החבר המוחצן ביותר בשלישיה וזה שמשמש לרוב כשחקן הראשי במערכונים שלהם, גדל ביבנה, גם הוא לאמא מורה. אביו היה אלוף משנה בצה"ל ונפטר כשדור היה בן 7. מוסקל החל את דרכו בגל"צ, שם כתב והגיש תכנית קומית בשם "פק"ל לילה". מאוחר יותר עבר לשנה וחצי לניו יורק כדי לעבוד דווקא במשלחת של משרד הביטחון. שם התחיל לנסות את ההומור שלו בפייסבוק. "סטטוסים משנות ה-90", "פוסטים מזויפים", הטרלות של אנשי ציבור שהגיעו לכותרות והשירים של "חבצלת האדמונית" שמגוללים סיפורים על גילוי עריות, הם טעימה מייצגת מהדברים שיצר ברשת.
כשחזר, מוסקל התחיל לימודי קולנוע באוניברסיטת ת"א, אבל פרש אחרי חודש כשקיבל הצעה לעבוד ב"ארץ נהדרת" כאחראי על עמוד הפייסבוק של התכנית. במשרדי קשת הוא פגש את ריבק, שעבד גם הוא במחלקת המדיה החברתית של הזכיינית. כשקפלינסקי הגיע למקום כדי לעבוד כעורך וידאו ב-2014, הם התחילו ליצור כשלישיה. "ערוץ הכיבוד" נולד. "באופן טבעי לא הייתי מגיע לדברים שאנחנו עושים", אומר קפלינסקי, שלא מדבר את השפה הנונסנסית שזורמת לריבק ומוסקל מהפה. "אבל אני לומד מהם. אם יעצרו לי את האינפוזיה של ההצחקות מהם אני לא אוכל לעשות משהו כמו 'ערוץ הכיבוד', אני אעשה דברים יותר דרמטיים. אני צריך אותם, אני לא כותב מצחיק באופן טבעי".
מוסקל וריבק בראש די דומה, כל הזמן מוכנים לפאנץ' הבא. גם פיזית הדמיון לא קטן. כשאני מעלה את העניין, הם מיד מסכימים. "אני אוהב את זה שאנחנו דומים", אומר דור, "ככה כשאני עושה דמות וזה יוצא לא מצחיק אני אומר לכולם שזה עומר".
ריבק: "לרותם יש ראש מבריק והוא יודע לעשות דברים שאנחנו לא. הוא חושב אחרת מאיתנו. אם זה היה רק אני ודור זה היה יוצא מפגר מדי. רק משחקי מילים, במקום השם איתי - ישמין, ובמקום רוית - הרקדה. זה מה שאנחנו יודעים לעשות, להמציא שמות. רותם מביא מוח".
מאיפה הגיעו השמות? מה זה לידוי?
מוסקל: "אני לא יודע מאיפה זה בא. זה סתם, שטויות".
קפלינסקי: "בהתחלה בכלל קראו ללידוי שניצ-אל".
יש ביניכם חלוקת תפקידים?
מוסקל: "כולם עושים הכל".
קפלינסקי: "אני פחות משחק וקצת פחות כותב".
הייתם מצחיקים כילדים?
ריבק: "הייתי עושה שטויות, כן. ילד מפגר. למדתי במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות בחיפה, לא הייתי תלמיד טוב, אבל הייתי מצחיק. לא מצחיק בקטע של 'זה מה שהציל אותי מלקבל מכות', כי למדתי בתיכון לאמנויות ואין שם מכות. כל התיכון הייתי מוקף באנשים מאוד מצחיקים, ומה שהבדיל אותי מהם זה שלהם גם היו ציונים טובים, ולי לא. בצבא, בצופים ובתיכון הייתי כותב את כל הטקסים ומשתתף בהם. השמחים כלומר, לא יום השואה ואחיו".
קפלינסקי: "אני חושב שכן הייתי מצחיק אבל אני לא בטוח שבקטע טוב. עברתי בכיתה ט' מירושלים לכפר ויתקין, אז אני חושב שהייתי קצת במצב הישרדותי. אולי ירדתי על אנשים כדי להצחיק. אבל כשלמדתי בסם שפיגל אף פעם לא כתבתי דברים מצחיקים והסרט האחרון שעשיתי היה דרמה הארדקור ("הקו של גרייס", דרמה בת כחצי שעה על עובדת זרה בחקלאות בערבה)".
ריבק: "היתה לי להקת רוקנרול בחיפה, 'יוני עטר והפזמונים'. היו לנו שירים שהיו פרודיה על שירי אהבה וחיזור מהסיקסטיז. הימרנו בענק על מייספייס, העלינו את כל השירים שלנו לאתר, ושם הם קבורים עד עצם היום הזה".
מה ההומור שגדלתם עליו?
מוסקל: "לכל אחד מאיתנו יש השפעות שונות. אני מאוד אהבתי את 'שידורי המהפכה' של אסי וגורי, את 'ניצה ולחם' (רועי כפרי וניב מג'ר). וכשהייתי ילד מאוד אהבתי את הסרט 'כבלים', היה לי אותו מוקלט".
ריבק: "כשגיליתי את 'ניצה ולחם' זה היה הרגשה של 'וואו, יש אנשים שיש להם את אותו הומור מפגר כמונו', ושאלתי את עצמי איפה הם היו עד עכשיו. אני הייתי הולך להופעות של 'פלטפוס' בהתחלה, כשהם עוד צילמו במקלט. גם גדלנו על 'ארץ נהדרת', אמנם לא היינו ילדים כשזה התחיל, אבל זה קיים מספיק זמן כדי שזה ישפיע עלינו".
מוסקל: "גם סטנדאפיסטים כמו שחר חסון ושלום אסייג, שהיום נראים רחוקים מאיתנו, מאוד אהבתי. הייתי מגיע להופעות במיוחד מיבנה".
מזדהים עם ערכי המותג: אוהבים חטיפים
אחרי הפריצה הם עזבו את עבודות העריכה למיניהן והצטרפו למערכת ארץ נהדרת פול טיים, כשבצד הם כותבים גם לתכניות כמו טייכר וזרחוביץ'. יחד עם ההופעות, האירועים והכיבודים השלישיה קיבלה כצפוי גם הצעות לפרסומות. אחרי אודי כגן לסלקום-tv, רועי כפרי למילקי ותום יער לבזק - הם קיבלו פרסומת לביסלי. ריבק מגלם בה את תימור קולאז' - מפיק מוזיקלי יומרני שמחבר קטעי וידאו מרחבי הרשת בדומה לקותימן. השלושה מגלמים כמובן גם את כל הנגנים והזמרים המרכיבים את הקטע - כשמוסקל גונב את ההצגה בתור הילד דביר גנץ וקפלינסקי מפציע כנגן קסילופון אימו. "התחילו להגיע הרבה הצעות לפרסומות ובהתחלה לא רצינו לצלול לדבר הזה", אומר מוסקל. "ואז היה לנו את הרעיון הזה של קותימאן, ושילבנו את זה עם פרודיה על הפרסומת של הצלם עידו איז'ק".
מה היה שונה בפרסומת הזו? מה גרם לכם להגיד כן?
קפלינסקי: "הגיע בריף שהדליק אותנו. ראינו שאנחנו יכולים לעשות משהו מוזיקלי וכיפי".
ריבק: "הם זרמו איתנו. אני הרגשתי שיש להם את הדרישות שלהם אבל שהם נותנים לנו לעשות את זה בדרך שלנו. זה הרגיש נוח. וגם אנחנו מזדהים עם ערכי המותג, כי אנחנו אוהבים חטיפים".
התלבטתם אם לשקול את זה בכלל?
קפלינסקי: "אני חושב שכולם מתמודדים עם אותו אתגר בבחירה הזו של האם לעשות פרסומת. זה ברור שהמשאבים הגדולים שם, ויש בזה משהו מגניב מבחינה יצירתית שאפשר לעשות דברים כמו להעיף דמות באויר ולשבור קירות".
ריבק: "אלה תנאים של הפקה שאתה לא יכול להגיע אליהם עם חברים בבית. אבל בסוף יש לך מס לשלם: להראות את המוצר. אנחנו לא רק פרזנטור שבא למכור, יש לנו מחויבות לאופי ולשפה שלנו ולאנשים שאוהבים אותנו".
היו ביניכם חילוקי דעות?
"ברור שהיו התלבטויות, עד הפרסומת היינו יחסית גרילה ולא התקרבנו לדברים האלה. מאוד היה חשוב לנו לאורך כל התהליך להיות כמה שיותר מעורבים בכל הפרטים, וכמה שפחות יתערבו לנו, לשמחתי משרד הפרסום ואסם זרמו איתנו. היו בינינו דיונים, אבל בדינמיקה של שלושה אנשים צריך לזרום עם רעיונות גם אם אתה לא שלם איתם במאה אחוז, ולשמחתי ברוב המקרים היינו תמימי דעים. אני שמח עם מה שיצא ושכולם מבסוטים".
קפלינסקי: "לדעתי הפלוס המרכזי בלעשות דברים כאלה זה הגישה שזה נותן לנו לפאות".
מוסקל: "זה כיף, אבל אני אוהב גם את הקסם של לאלתר בעצמנו את השטויות שלנו עם בגדים שמצאנו בבית ושטויות על הראש".
ריבק: "נגיד הקליפ של 'עור ברווז' נעשה באווירה של שיר חבר'ה שעושים ג'סטות. מהמפיק המוזיקלי דרך ההפקה והכוריאוגרפיה והכל - כולם נרתמו לזה. זה באמת היה היום הכי כיפי בחיים שלנו. לשתות ערק מ-7 בבוקר ולשיר שטויות בבית ינאי".
קפלינסקי: "בסוף כן שמנו 150 שקל כדי שיביאו טומקאר. הילדים היו החלק הכי יקר בקליפ".
הקליפ של "ככה זה אצלנו" כבר היה הפקה יותר רצינית.
קפלינסקי: "כן. הבאנו ספונסר קטן (מותג העוגיות "מרבה" המכונה "עוגיות 37%"), אבל באמת היה חשוב לנו שזה לא ישתלט על הקליפ, שזה לא יהפוך לפרסומת לעוגיות".
זה אפשר לכם גם לשכור וילה לצילומים. איך זה היה?
קפלינסקי: "צילמנו ב-ט' באב, ובעל הבית של הווילה אמר לי שאין מצב שהקליפ יעבור את המיליון צפיות - כי מי שעובד ב-ט' באב אין לו ברכה. אז שאלתי אותו למה הוא משכיר את המקום ביום הזה. הוא גמגם ואמר, 'אני משכיר, זה משהו אחר'". בסוף הם חצו את המיליון.
אחרי כמה ניסיונות עקרים שלי לקבל מידע על השיר החדש ועל התכנונים שלהם לארץ נהדרת, ריבק זורק לי עצם ומגלה על אורח מיוחד. "יש לי חבר ילדות טוב", הוא מספר. "איתי זבולון, הוא גם מצחיקן". זבולון הפך לסנסציה לפני כמה שנים עם סרטונים כמו "יניר האחמ"ש" (עליו חתום גם ריבק ככותב), "ווהן" ו"כוכבנית".
אומייגאד! תגיד לו שהקהל צמא.
ריבק: "תגיד לקהל שהוא יכול להירגע, הוא השתתף בשלושה מערכונים שצילמנו עכשיו".
איך ההרגשה בעבודה על דברים ל"ארץ"? זה יותר מלחיץ מלעשות דברים עצמאיים?
קפלינסקי: "כן, זה מלחיץ. אני חושב שמבחינה מקצועית אנחנו מנסים לשמר את הדברים הטובים בצורה שבה אנחנו עושים דברים, שיטת עבודה שהיא קצת גרילה. אנחנו מנסים להביא את זה לדברים שהם יותר מופקים וגדולים, וזה קשה כי אנחנו גם רוצים להתפתח. כלומר זה לא רק המיינסטרים והמשאבים שמבלבלים אותנו, זו גם העובדה שאנחנו רוצים לעשות דברים קצת יותר מתוחכמים. לפעמים אנחנו מצליחים, ולפעמים אנחנו מנסים ומאבדים משהו מהראשוניות. אני חושב שזה המתח הגדול שלנו עכשיו. אני מרגיש שנונסנס זה משהו שאצלם ככותבים הוא אינסטינקטיבי, הוא הדבר שמצחיק אותנו מהבטן. וכשזה הופך להיות העבודה שלך דברים נהיים יותר תהליכיים ופחות אינסטינקטיביים. קשה ליצור משהו טוב שבוע אחרי שבוע".
מוסקל: "זה לחץ שאנחנו מכירים מהעונות הקודמות שהיינו במערכת של 'ארץ'. ברור שעכשיו, כשאנחנו צריכים לעשות משהו מהתחלה ועד הסוף, זה יותר מלחיץ".
קפלינסקי: "נגיד הכותבים, הם כותבים ומעבירים את זה הלאה ויכולים לעבור לדבר הבא. אנחנו עושים את הכל מהכתיבה דרך ההפקה והעריכה. אז אנחנו כל הזמן במה שעכשיו, וקשה לעבוד על הדברים הבאים במקביל".
ריבק: "זה ממלא לנו את הימים בעבודה שאנחנו אוהבים ובאנשים שאנחנו אוהבים ובסוף אני די גאה בדברים שאנחנו עושים".
העונה החדשה של ארץ נהדרת תעלה ביום ב' הקרוב, 21:30, בקשת.
צילום: יונתן בלום | סטיילינג: דן רודיטי | איפור ושיער: מיכל ארן | בגדים CASTRO, ואוסף פרטי.
התמונות צולמו בבר הטאפלה, שלמה המלך 2 תל אביב.