בצהרי יום חורפי לפני שלושה שבועות, בגלריה קטנה בקצה הארץ, הושקה תערוכת יחיד ראשונה של אומנית בעלת שם. זה נשמע כמו אוקסימורון, אבל זה לא; את השם קנתה האומנית בתחום אחר – משחק. השם, אגב, הוא עניין בפני עצמו: היא נולדה כרוית רוזן, הפכה לטינקרבל, ובשנים האחרונות קיפדה את הסיפא ונותרה רק טינקר ("בסוף זה יהיה טי", היא צוחקת). עם ה"בל" או בלעדיו, גם יותר מעשור ומחצה מאז נגוזה מהמסך כמעט כליל, וגם 250 קילומטרים (מחציתם מדבריים על סף שוממים) מהעיר שהכתירה אותה למלכה, אירוע של טינקר עדיין מעורר עניין בקרב כל מי שגדל בשנים הרלוונטיות, אלו שבהן טינקרבל הייתה האיט-גירל עוד בטרם אומץ המושג בישראל. במובן מסוים, זו רק הוכחה לכך שהיא עדיין איט-גירל. טינקרבל הייתה הנערה הנכונה של הרגע, טינקר מצליחה לשמור על עצמה כאישה הנכונה לכל עת.
את אירוע הפתיחה הפיק אייל שיראי – במאי ומפיק בעברו, בן זוגה ואבי ילדיה של טינקר, מי שייסד ומנהל איתה את פסטיבל הקולנוע הייחודי "סרטים בערבה" וסלע יציב שקושר את הנפש החופשייה אל הקרקע ("בתכלס מתאפשר לי להיות ככה כי הוא מתפקד"). הלוקיישן המרוחק התמלא במבקרים – ילדים והורים, צעירים ומבוגרים, מקומיים ועירוניים – שגדשו את גלריית עשוש בכפר האומנים של צוקים, את בית הקפה הצמוד ואת הרחבה שמחוצה לו; ריף כהן ולהקתה סיפקו להם מקצב שהלם את הדופק המדברי. על חלק מהעבודות שבאולם הקטן כבר אפשר היה לזהות את המדבקות הצבעוניות שמכריזות – בצניעות אך בגאווה – על מכירה. אבל נדמה שמכירת עבודות היא לא העניין עבור טינקר, גם לא הפרסום שמלווה את התערוכה, ואפילו לא ההכרה הפומבית בה כאומנית. "המשימה שלי עכשיו, אחרי התערוכה הזאת, היא לעבוד", היא אומרת למחרת בריאיון שמתקיים בסטודיו שבכפר האומנים, "לא עוד פעם להתעסק באיך זה נראה ומה אני משיגה".
זו עוד נקודה מעניינת במהלך החיים שלך. בעולם המשחק כיוונת במוצהר להישגים, להצלחה – לפרס אופיר, לפסטיבל קאן, להוליווד. עברת לעולם האומנות, וכאן את באה לכאורה בלי שאיפות כאלו.
טינקר מקשיבה לדברים ודמעות עולות בעיניה. כעבור רגעים אחדים היא מסבירה את ההתרגשות שאחזה בה; היא מספרת שלא ישנה כל הלילה, וכעת מצאה את התשובה שחיפשה. "אני מרגישה שבזמן המשחק ממש לא הייתה לי כוונה להגיע לאוסקר הישראלי", היא אומרת, "אבל כשזה קרה חוויתי דיסוננס כזה גדול. הלכתי לפסיכולוג, התחלתי טיפול. מצד אחד הרגשתי ביטחון, שאני שחקנית טובה. מצד שני חשבתי: למה שאני אקבל את הפרס הזה? ועכשיו, כשאתה אומר את זה, אני חושבת: זה קשור בהכרה. כמה אני מסוגלת לקבל את ההכרה, את האהבה, או למה אני מדלגת על זה. למה שלא אשתמש בזה כחומר מזין. ועכשיו ההצלחה שלי היא לא אם אעבוד בעוד מקומות. אני פה, אני עובדת, הכל בסדר. וככה זה היה גם במשחק, רק שלא ידעתי את זה. עבדתי כל הזמן בסרטים ורציתי להגיע למקומות. אבל לא צריך לרצות כלום".
את לא כמו כולם
החיוך לא מש משפתיה של טינקר לאורך כל אירוע הפתיחה. היא לובשת מעין טוניקה רחבה בצבעי אדום-כחול מעל סוודר – בלי הופעה מסנוורת, בלי תכשיטים מצועצעים, בלי עבודה ארוכה ומוקפדת על איפור-שיער. יש בה חן פשוט וטבעי, כאילו היא כבר נטמעה באופי היחף של הערבה. היא מתרגשת למראה פרצופים מוכרים, אוספת מחמאות בנימוס ושמחה לסגת לשורות האחוריות של הקהל כשריף כהן מופיעה ("אני לא יכולה להכיל את זה", היא מסבירה למחרת, "אז כשריף הופיעה היה לי נורא נעים כי לא מדובר בי"). יש עדיין רוח תזזית באומנות שלה, אבל ההתנהלות נראית מיושבת ושלווה יותר. כמו המדבר העצום והשקט שמתפרש סביב פנינת האומנים הצבעונית של צוקים, גם בה יש משהו נינוח בצהרי אותו יום. עד לפני 15 שנים, "נינוח" היה התואר האחרון שאפשר היה להצמיד לחטיף האנרגיה השינקינאי טינקרבל. אבל טינקרבל היא היום טינקר, וקצב הלב שלה הסתנכרן במידה רבה עם זה של הישימון. הנערה שרצתה לטרוף את העולם הפכה לאישה שדוגלת ב"לא לרצות כלום".
כבר 14 שנים וחצי עברו מאז שטינקר שחררה את הרצון שלה לחופשי. ב-2007 – כשהיא בת 30, בשיאה כשחקנית, עם ארבע מועמדויות לפרס אופיר (עוד בטרם קיבל את שמו), זכייה אחת, הליכה (ברגליים יחפות) על השטיח של פסטיבל קאן ופגישות בהוליווד – החליטה ביחד עם שיראי לעצור הכל ולהעתיק את החיים למדבר. עצירה מקרית בצוקים – אז כפר אומנים בחיתוליו בחלקה הדרומי של הערבה התיכונה והיום יישוב הולך ומתפתח של יוצרים, של מתבודדים ושל בעלי ממון – הביאה אותם תחילה לשכור במקום בית לסופי שבוע, ואחרי שנה להקים בית קטן בערבה ולגדל בו את בניהם זוהר ומיכאל (השלישי, שחר, נולד בצוקים). "לא הייתי מחוברת למדבר בכלל", אומרת טינקר. "הרגשתי מנותקת, לא הבנתי מה אני עושה פה. תן לפגוש אנשים, לשתות קפה, תרבות – לא היה פה כלום. כלום, כלום. זה היה כמו גמילה מהמקום המוחצן שהייתי בו, כמו ניקוי רעלים מאוד מאוד ארוך. סגפנות אמיתית. הגעתי לפה אחרי האוסקר הישראלי, אחרי שבעצם הופעתי בעשרים אחוז מהסרטים שצילמו בארץ. עברתי פה תקופות לא פשוטות".
טינקר לא הגיעה לצוקים רק אחרי מועמדות רביעית לפרס אופיר (עבור "בקרוב יקרה לך משהו טוב" שביים שיראי), אלא גם לאחר מפח נפש, החמצה שוברת לב. ב-2005 ויתרה על תפקיד ראשי ב"אזור חופשי" של עמוס גיתאי לאחר שמאסה בסרט ובתהליכי העבודה של הבמאי, שנוהג לצלם בלי תסריט מגובש. כבדיחה, הבטיחה טינקר לגיתאי שהוא לא יתקשה למצוא מחליפה, בין אם תהיה זו חנה רובינא או חנה לסלאו. גיתאי הלך עם לסלאו – וזו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. "זה היה נראה כמו משהו שאני לא מאמינה שאני עושה, כאילו אני עוקרת את השורש שלי מהאדמה", היא אומרת, "אבל זה היה הידרו, לא באדמה".
ככה ראית את זה גם אז?
"לא. זה חלק מהגמילה הקשה. אבל 'אזור חופשי' זה להיות באמת באזור חופשי. היום יותר קל לי כי אני פה במדבר, אני לא במערבולת של העיר. הכל פה מרגיע ומתבשל ואני יכולה לראות את הדברים יותר בבירור".
ומה את רואה?
"בחיים לא חשבתי שאגיע למצב שאני לא ארצה להיות במקום של בן אדם שנחשב מצליח מאוד. בחיים לא. הייתי בפגישות בלוס אנג'לס – לא 'אזור חופשי', הייתי קרובה להוליווד. ומשהו בי לא נתן לזה לקרות. והיום אני מוקירה תודה, כי להיות מולטי-מפורסמת זה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי. הכי גרוע".
למה?
"תחשוב מה זה אומר להיות בן אדם סופר-סופר-מפורסם".
כבר היית מפורסמת מאוד.
"הייתי מפורסמת בישראל, אבל זה לא אותו דבר. פרשתי לפני שהגעתי לרמה כזאת שאתה כבר יותר מדי מצליח ואז קשה לך לוותר על זה. אני הבנתי קצת לפני כן. היום אני לא יכולה להבין למה שארצה להיות במקום שאנשים יסתכלו עליי ככה, באיזו יראת כבוד מוגזמת. והדבר השני זה שאתה כל הזמן מתעסק באיך אתה נראה וכל הזמן צריך להזין את המפלצת של המותג, הקריירה, הכל. וגם למה להיות כמו כולם? אתה גם לא מי שאתה ואתה גם לא בולט".
אבל נהנית מהפרסום. יש קטע שלך מ"בוקר טוב ישראל" שבו את אומרת: "רק תשומת לב, תאהבו אותי, כיף להיות מפורסם".
"זאת הייתה האמת, ברור. מאוד נהניתי, היה לי כיף".
אין דברים שאת מתחרטת עליהם?
"יש אולי דברים שאני מתחרטת ואומרת 'אלוהים, סתם השלכתי את עצמי'. דברים שעשיתי בשביל פרסום פרופר וגרמו לי לרגשות אשם. זה הזיופים. כשמתקשר אלייך פפראצי ואומר 'אני רוצה לקבוע איתך שתלכי במלצ'ט', ואני אומרת 'כן, מעולה'. ואני מתלבשת והולכת, וכבר בדרך אני חושבת 'מה, אני הולכת להצטלם לפפראצי שכאילו רואים אותי הולכת לקניות עם סלסלה?'".
אבל הפרסום שירת אותך כשחקנית.
"אני כבר לא מאמינה בזה. זו האשליה שהיום קל לי לא לאחוז בה, להגיד 'את זה אני לא עושה'. האנרגיות שבפנים עובדות הרבה יותר חזק מהזיוף".
הצורך להיות מפורסמת ומוכרת לא נשאר?
"תמיד נשאר. גם פה, שיש מעט אנשים שמכירים אותי. משהו באינטנסיביות ובחשיפה אז יצר לזה טעם תפל. אולי הייתי צריכה למצוא משהו יותר אישי. כשחקנית את מביאה את כל כולך – אבל את בסרט של מישהו אחר".
ובאומנות שלך את היוצרת.
"כן, זה השלד שלי. האומנות שלי הרבה יותר חשופה מכל הופעה".
יותר חשופה מלחשוף את גופך במועדון תל-אביבי?
"זה לא היה ככה".
קראו לי "מלכת חיי הלילה". הרגשתי שזה מסוכן
השם רוית רוזן הוא היום בעיקר פרט היסטורי בתעודת הזהות וחומר לחידוני טריוויה. זה השם שתחתיו נולדה בחיפה לליאורה (סוכנת ביטוח) ולירון (מנכ"ל חברת פולירון לשעבר). הוריה התגרשו כשהייתה בת ארבע, והיא גדלה עם אימה ובבית סבה וסבתה, אך נותרה בקשר טוב עם אביה.
על קריירת המשחק התכווננה בגיל צעיר. "מגיל ארבע אני יודעת שאני רוצה להיות שחקנית. אני זוכרת שבכיתה ה', באמצע שיעור, נכנסו שני אנשים, אמרו 'שלום, אנחנו הולכים לעשות סרט קולנוע לערוץ שתיים הניסיוני על רולטת כביש ואנחנו מחפשים שחקנים'. לא ידעתי בכלל מה זה, אבל קמתי ונעמדתי לידם. אף אחד לא קרא לך, לא אמרו לך שאת נבחרת. אבל זה מה שהיה צריך לקרות".
קיבלת את התפקיד?
"כן, תפקיד ראשי".
זה בעצם התפקיד הראשון שלך.
"כן. אבל ישר התבאסתי שהתפקיד לא יותר גדול".
את האופן שבו היא מעוררת עניין ותשומת לב סביבה חשה כבר כנערה. "הרגשתי כמו מגנט. בחיפה לא היה כלום בחוץ, רחובות ריקים, ואני הולכת כמו איזה מערבולת של סופר-אנרגיה שממגנטת אליה דברים". היא למדה בתיכון ויצ"ו בעיר, מקום שהיא מגדירה היום כתחנה משמעותית בחייה "כי הרגשתי פתאום שמקבלים אותי. המורה הייתה קוראת לי 'רוית, בואי לפה' ואני לא עונה לה. 'סליחה, אני מדברת אלייך'. 'קוראים לי טינקרבל'. והמורה זרמה עם זה: 'אוקיי, אז בואי תתעופפי לך קצת בחוץ, תירגעי ותחזרי'. או שהייתי מגישה מבחנים שלמים בכתב ראי, והמורים קראו את זה".
תיכון ויצ"ו היה, לדבריה, "חגיגה שלמה. היו שם אנשים שלמדו אמנות, מוזיקה, תיאטרון, צילום. הייתי מבריזה משיעורי מתמטיקה ואנגלית ונכנסת לשיעורי תולדות האמנות. זה היה בניין שלם שמציע לבן אדם כמוני את כל הדברים שהסקרנות שלי רוצה. למדתי תיאטרון, שיחקתי בסרטי סטודנטים מגיל 15. היה לי ברור שאני הולכת להיות שחקנית".
וברור שצריך לעבור בשביל זה לתל אביב.
"לא. חשבתי ניו יורק, אבל נעצרתי בתל אביב. התמכרתי לפרסום".
בדרך לתל אביב חיכתה לשכת הגיוס, אבל טינקר החליטה לדלג על התחנה. "זה לא היה מאיזה עיקרון, פשוט הגעתי ולא הבנתי על מה מדובר. אמרו לי 'תיאטרון צה"ל', אמרתי 'לא תיאטרון, אני רוצה ריאליזם – להיות מרגלת'".
ברצינות?
"כן. אז שיחררו אותי כדי שלא אזיק לצבא. היה עודף של בנות באותה תקופה. אני לא יודעת אם זאת לא חוויה שהייתי רוצה לעבור. אבל אולי מזל שלא נהייתי מרגלת".
במקום לטהרן הגיעה טינקר בגיל 18 לתל אביב. "כולם חשבו שאני בת 14 כי נראיתי כזאת ילדותית", היא אומרת. "גרתי עם חמישה שותפים בדירת שניים וחצי חדרים שנראתה כמו מחסן ברחוב החלוצים. ביני לבין השותף בחדר הפריד רק פסנתר. עוד לא היה מגניב לגור בדרום תל אביב, זה היה סלאמס, רק ריחות של תבלינים".
הפריצה הייתה מטאורית – אבל אקראית. "יצאתי למסיבה – הראשונה שהייתי בה בתל אביב. צילמו אותי, ויום למחרת זה בעיתון עם הכותרת 'מלכת חיי הלילה של תל אביב'. הסתכלתי על זה כמו על התגשמות של רצון, שיבינו שאני פה. אבל בעת ובעונה אחת הבנתי שאני יכולה להגיע למקום שאין ממנו חזרה. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה מסוכן ושאני צריכה לשים לב. אבל דילגתי מעל זה, כי מאוד רציתי את זה כאמצעי להגיע למשחק".
איבגי בחיים לא עשה לי כלום. אולי הוא פחד
טינקר נשאבה מיד למחזור הדם התל-אביבי של דבוקת אנשי תרבות ואנשי לילה שזורמת מבילוי בבר אחד למסיבה במועדון אחר. היא גילמה ייצוג אופייני וייחודי בה בעת של הביטוי המאוס "אושיה תל-אביבית": תופעה תרבותית מקומית, מחוברת לכל האנשים הנכונים אבל גם עצמאית, נון-קונפורמיסטית ופרובוקטיבית. היא שוטטה בעיר בקומבינזונים, נופפה בשרביט פיות ולא פעם הביכה במכוון זרים ועוברי אורח כשפשטה מולם בגדים. הצורך שלה באהבה נראה אובססיבי – וקל לניצול זדוני. "התפקיד שלי זה שיאהבו אותי, רק אותי, שלא יאהבו אף אחת אחרת", אמרה למקומון "זמן תל אביב". "התבאסתי כי קיטלגו אותי כמשהו תפל", היא אומרת היום על הסיקור התקשורתי. "הם לא קלטו את הקטע – שכל דבר משמש כלי ביטוי. כל בגד, כל נעל, כל התנהגות. זה היה כלי הביטוי שלי".
אלה לא היו פרובוקציות?
"היה בזה גם אלמנט כזה, כן. אבל למה בן אדם עושה פרובוקציה?".
כדי שישימו לב אליו?
"נכון, אבל גם כי יש משהו בעוצמות של דברים שאתה מרגיש. זה לא היה רק פרובוקציה, זה היה כמו תיאטרון רחוב, כמו מופע. לא יכולתי לחיות אחרת, ועצם זה שהייתי חשופה לתקשורת הביא אותי לדרגת חשיפה מאוד גבוהה".
טינקרבל קפצה ראש לביצה התל-אביבית והתחילה מיד לשחות. ההיכרות עם הברנז'ה סידרה לה הזדמנות עליה זינקה עם כל הכריזמה שיש לה – תפקיד אורח בלתי נשכח ב"פלורנטין" של איתן פוקס ואודי זמברג, הדרמה הטלוויזיונית המדוברת של התקופה. היא הופיעה בסדרה בתפקיד עצמה – "פיה גמדה ונודניקית עם פה יותר גדול משלי", כפי שמכנה אותה כתבת הרכילות גלי (דנה מודן). המשפט הסטניסלבסקאי "אין תפקידים קטנים" כמו נכתב על התפקיד הזה; לטינקרבל היה זמן מסך קצוב, אבל זה היה מספיק עבורה כדי לבזוק את הקסם החד-פעמי שלה – שילוב של חינניות, ילדותיות, מסתורין, פראיות, זחיחות ופגיעות. התפקיד הזה הפיל בפניה את חומות התעשייה, אבל גם קיבע את דמותה בתודעת הקהל. "הייתה לי שם עוגמת נפש", היא אומרת. "איך שהדברים התגלגלו, ברגע האחרון אתה צריך לומר משהו וזה לא מה שהיה כתוב בתסריט. לא רציתי להופיע בתור עצמי. אתה לומד עם הגיל למצוא את הגבולות שלך, על מה אני אומר כן ועל מה לא. אלה שיעורים מאוד חשובים".
ובאותה תקופה עדיין לא למדת אותם?
"לא. בת כמה הייתי, 20? נפגעתי מזה גם כי זה נעשה בצורה שטחית וגם כי זה לא באמת אני".
טינקרבל נפגעה, אבל עולם הבידור נפל שדוד לרגליה. היא קטפה תפקיד אחרי תפקיד: "מרחב ירקון", "הפוך", "זינזאנה", "20 פלוס", "זבנג". צלמת האופנה תמר קרוון שידכה אותה לצחי גראד, שליהק אותה לתפקיד הראשי בסרטו הראשון כבמאי, "'ג'ירפות". עוד לפני שהסרט הגיע לבתי הקולנוע, טינקרבל כבר הצטלמה בתפקידים ראשיים בשני סרטים נוספים – "משהו טוטאלי" של גור בנטביץ' ו"ההסדר" של יוסף סידר – וזכתה למועמדות כפולה לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר. "ההסדר" הקנה לה גם את הפסלון. שנה לאחר מכן זכתה במועמדות שלישית עבור "ג'ירפות". היא שיחקה לצד אסי דיין ב"זמזום", לוהקה על ידו ל"הבשורה על פי אלוהים" וכיכבה ב"דירה 5C" של רפאל נדג'ארי שהשתתף בפסטיבל קאן. במקביל הופיעה בתפקידי אורח בסדרות "בקצב הקצב", "הילדים מגבעת נפוליאון" ו"בסימן ונוס".
היית שחקנית צעירה ומצליחה בתקופה שקדמה ל-MeToo. החשיפות של השנים האחרונות הציפו בך חוויות שעברת?
"התעשייה הייתה ממש שונה. היה ברור שכשאתה מגיע לתעשיית הבידור אתה מגיע לסדום ועמורה. אבל אני חושבת שקצת ניצלתי מזה, כי אני דמות מאוד נועזת וחזקה בנראות שלה. הייתה לי איזו התנשאות שאולי הגנה עליי. לא חוויתי שהתקרבו אליי ועשו לי דברים כאלה".
וראית שעושים דברים כאלה לשחקניות אחרות?
"אני זוכרת שהגעתי לסט על חוף הים, מלא בנות, כולן בביקיני. זה היה ממש בהתחלה, הייתי בת 18 וקצת, בתפקיד של ביט (תפקיד קטן וכמעט חסר טקסט – נ"ש). ואני רואה את המפיקים מתחילים לגעת בבנות. אמרתי מה זה ביט, אפילו לא מרגישים שאני פה. התלבשתי ופשוט ברחתי להם".
שיחקת עם משה איבגי שהורשע בהטרדות ובמעשים מגונים.
"איבגי בחיים לא ניסה לעשות לי כלום. אולי הוא פחד ממני".
ראית שהוא עשה משהו לנשים אחרות?
"לא. כנראה זה גם נעשה בצורה אחרת".
בעלת הנסים
את הפרק האינטנסיבי של המשחק בחייה סגרה טינקר ב-2006, עם "בקרוב יקרה לך משהו טוב" והמועמדות הרביעית לפרס אופיר. שנה לאחר מכן הגיעה עם שיראי למדבר, ומאז היא בעיקר מציירת – בכל מקום, על כל משטח ובכל אמצעי. היא מציירת על דפי נייר, על לוחות עץ, על ניירות זכוכית; בפחם, בגואש, בדיו אקרילי; בצבע אחד, במניפת צבעים, בשחור-לבן. הסטודיו שלה גדוש באיורים וברישומים, מחומת האבן שבחוץ ועד לקורות הדלתות. אפילו על הקקטוסים בכניסה היא משרבטת. העומס החושי עצום ומסחרר, ואי אפשר שלא לזהות בו את אותה רוח תזזית של טינקרבל הצעירה, זו שידעה להטביע חותם בכל מקום שבו עברה.
צילום: עידן ברזני (מתוך התערוכה)
את האיורים המוכרים הראשונים שלה פרסמה בטור ייחודי שכתבה למוסף התרבות של "מעריב". זה היה עיסוק אגבי, אבל דודו גבע המנוח דחף אותה להתמסר אליו. "הוא עשה לי שטיפת מוח. אמרתי לו 'דודו, אני לא רוצה להיות חוצפנית אבל אתה מצייר ברווזים, מה אתה אומר לי שאני אומנית?'. הוא צחק והתחיל לתת לי תרגילים, 'תרשמי את מה שאת רואה'. גרתי אז בהוד השרון בקרוואן מבודד ואמרתי 'לא' לכל מיני תפקידים. אמרו לי 'זה לא ריאליטי, זה דוקו. זה לא טֶלֶנֶבֶיילֶה, זה דרמת מקור'. ואז אני מקבלת את התסריט וזה ריאליטי וטלנביילה, מה אתם מספרים לי שלא. הייתי מבסוטה כי הייתי בכלל בציור, לא שמתי לב שהזמן עובר. כשהגעתי לדודו הוא אומר: 'את מבינה שאת יודעת לרשום?'. הוא התחיל לחשוף אותי לפרויקטים, לתערוכות קבוצתיות. נכנסתי לטריפ. אבל פתאום לא היה לי כסף, כי אמרתי 'לא' לתפקידים. ואז בעלת הבית המתוקה שלי הציעה שאתן להם כמה עבודות תמורת שכר הדירה, שזה היה כמו נס".
אז היום אפשר לומר שדודו גבע צדק?
"הוא היה כמו נקודת מפגש של אור. אני לא יודעת אם אנשים כבר מתייחסים ככה אחד לשני. הוא פשוט לא הרפה ממני. הוא אמר לי: 'אני לא חושב שאת לא שחקנית טובה, אבל אני חושב שאת צריכה לפרוש מהמשחק לגמרי'. לא יכולתי לחשוב על זה אפילו. אבל זה כבר קרה, כבר התחיל תהליך ופשוט לא שמתי לב. הוא אמר: 'היד שלך צריכה כל הזמן לצייר ואת לא צריכה לחשוב אם זה טוב או לא'. לא זכרתי שהוא אמר לי את זה, ורק אחרי הרבה מאוד שנים, כשנכנסתי לכאן, יישמתי את זה".
גם כשהגיעה לסטודיו נדרש לה זמן כדי להבין מה היא עושה שם. "יום אחד שכבתי על הרצפה – היה חם ולא היה מזגן. פתאום נפתחת הדלת, נכנסת חבורה של משקיעים מאמריקה. הם התחילו לקנות תמונות בסכומים... גם זה היה כמו נס. ואמרתי 'וואלה, אני בעצם מבינה שאני לא מבינה כלום. נכנסתי לכאן כמו רבי עקיבא, כדי ללמוד – ללמוד את השפה שלי".
שני עשורים של ציור אינטנסיבי – מהוד השרון דרך ברצלונה ועד ניו יורק – התקבצו תחת האוצר אורן פישר לכדי תערוכת היחיד הראשונה שלה, "תורפות", שמוצגת בגלריה בצוקים עד סוף מאי. השם הוא משחק במילים מהסוג שחביב על טינקר; הוא יוצר ריבוי למילה תורפה ומסמן את העיסוק בחולשות, אבל גם מכליא את הצירוף תור-פות – עידן הנשיות.
צילום: עידן ברזני (מתוך התערוכה)
קשה שלא להתבונן בעבודות של טינקר מבעד לפילטר הדימוי של טינקרבל. הקו הרישומי הדק והרציף נראה כהמשכה הגרפי של אותה פיה חופשייה ואימפולסיבית. דמות האישה – שלעתים מוצגת במפורש כפורטרט עצמי – עשויה להתפרש כהפיכה של טינקר מאובייקט למבטם של אחרים לאובייקט ההתבוננות שלה בעצמה, אקט של החזרת שליטה (מוטיב דומיננטי ביצירתה). הקו הנמשך לאיברי המין הנשיים מציע דרך חדשה לעיסוק במיניות שסבבה את הסיקור שלה ככוכבת צעירה. ריבוי הטקסטים בתערוכה הוא כמו השמעת קול חדש עבור מי שהתפרסמה במדיומים ויזואליים. כתב המראה – אותה מיומנות שטינקר שכללה מאז הייתה ילדה ("אני כותבת מהר, בשתי הידיים, בו זמנית, גם באנגלית וגם בעברית") – מסמן השתקפות, כמו הדימוי מול המציאות. ולא סתם דימוי, אלא דימוי קשה לפענוח, כמעט צופן. כמעט כל עבודה יכולה להיקרא כדיאלוג בין טינקר לבין הדמות שהייתה.
"זה בדיוק זה", אומרת טינקר, "רק שאני לא מתייחסת בכלל לדמות שהייתה. אולי לדמות שהייתה בילדות, אולי לדמות בכל מיני מצבים. אבל כרגע אני לא מודעת, אני נותנת לזה לעלות מהתת-מודע ולפרום את התסבוכות, שלא יהיה שם בלגן, כדי לא להגיע לטרנספורמציה של הפרעת נפש. הרבה אנשים אמרו 'יש לך פה עבודות כמו של קוסאמה'. עוד לא הספקתי להיות בתערוכה, אני אלך. אבל ראיתי את התמונות ואני אומרת: את מגזימה, חברה שלי. אני מבינה שזה משקף את מה שאת מרגישה ומה זה להיות במחלת נפש. אבל אני מתעסקת בדיוק בהפוך – בלרפא".
צילום: ראובן קפוצ'ינסקי (מתוך התערוכה "תורפות")
יש עוד דימוי שחוזר בעבודות: הבית. אחרי 14 שנים בצוקים, את עדיין לא מרגישה שמצאת פה בית?
"זו שאלה טובה. אני מרגישה שיש לי בית, המשפחה שלי היא בית מאוד רציני ומשמעותי. אבל הכרת התודה בבית שקיים מלווה בכאב, שבעצם אתה מרגיש זר לכל. כאילו אני צריכה להגדיל את הסיבים שמרכיבים אותי כדי להגיע למצב שאני מרגיש באמת אהובה".
את אדם שקיבל אהבה עצומה מגיל צעיר.
"כולם נותנים לי המון אהבה, אבל זו היכולת שלי להכיל את זה. זה כמו מגנט – החיכוכים יוצרים חשמל, אבל אם אין לך את היכולת להכיל אז זה לא יכול להתקיים".
צילום: עידן ברזני (מתוך התערוכה)
מאז שעברה לצוקים היא ממעטת לשחק. לפני שנתיים שיתפה שוב פעולה עם בנטביץ' ב"קצפת ודובדבנים" בתפקיד הכמו-אוטוביוגרפי של אשת מפיק שפרשה ממשחק. "אנחנו עושים פה סרטים, וכשאני רואה מצלמה אני עוד פעם הילדה שרוצה לשחק. אם יש צלם טוב, סט טוב, תסריט טוב, אז כן, אני רוצה לקפוץ למים. וכשאני קופצת אני לא זוכרת בכלל מי אני, רק רוצה שזה יימשך".
מגיעות הצעות?
"אולי, אני כבר לא כל כך רואה".
ומה עם דברים אחרים? ריאליטי? קאמבק ב"רוקדים עם כוכבים"?
"זה נראה מגניב, אני אוהבת לרקוד, אבל אני בחיים לא אכנס לדבר הזה. כל התרבות הזאת ממש לא מכבדת את האנשים. זה ג'אנק פוד לחלוטין".
הציעו לך פעם לעשות משהו בסגנון "מחוברים".
"'מחוברים' זאת אולי אחלה סדרה, אבל אני בנויה בצורה כזאת שאם אני עושה כזה דבר הוא עד הסוף. יש לזה מחיר מאוד יקר. אנשים לא מבינים אותו".
צילום: ראובן קפוצ'ינסקי (מתוך התערוכה "תורפות")