בבניין מספר 138, כמעט בסוף רחוב אלנבי, עומדות שתי חנויות זו לצד זו זה שנים רבות. האחת היא בית מרקחת, השנייה – חנות קסמים. בבית המרקחת שוררים סדר וניקיון מופתיים. המדפים ותכולת המגירות מסודרים בקפידה, והבעלים, נועה גרינברג, לבושה מדי רוקחים לבנים. בחנות השנייה, "מרכז הקסמים", מפוזרים 2,500 קסמים על המדפים בכאוס גדול וצבעוני. הבעלים, דיקו (מרדכי זוהר) המיתולוגי עטור התלתלים, שעומד עכשיו מאחורי הדלפק בטישירט שחורה עם איור זאב ומדגים לנער חרדי קסם עם קלפים, יודע בדיוק היכן כל דבר נמצא. הוא מולך בממלכתו יותר מ-40 שנה. את כל הקסמים שלו, כך הוא מספר, המציא בחלומות.
בשנות ה-80, כשדיקו פתח את חנות הקסמים שהייתה גם בית ספר לקוסמים, הייתה גרינברג נערה שנהגה להסתובב כאן לצד הוריה. אמה, שרה מל, הייתה הרוקחת העברייה הראשונה.
"הייתה כאן מסעדה בשם 'מפגש אלנבי', אולי השווארמייה הראשונה בארץ", נזכרת גרינברג. "בימי חמישי ושישי היו מופיעים בה הזמרים הבוכים, ובהם אבי ביטר. מעל המסעדה היה בית זונות. בקומה מעל – מהמרים כבדים. כילדה הייתי אוכלת במסעדה עם האנשים האלה".
"היו כאן חלפני דולרים, עבריינים שראיתי במו עיניי איך הם מרמים זקנים, משוחררים מהצבא שמביאים להם את כל החסכונות שלהם ובתמורה מקבלים כסף מזויף", נזכר גם דיקו בפסיפס האנושי. "השוטר מספר אחת, קרמשניט, שהיה יושב כאן במסעדה, ניקה את המקום מזונות ועבריינים, אבל בשנות ה-90, אחרי שהרסו את התחנה המרכזית, הנרקומנים התחילו לזרום לכאן ומאז לא הפסיקו".
יעקב ברזילי, חנות המצלמות באלנבי 7: "בחלק הזה של הרחוב היו הרבה נשים בזנות, אבל עם העלייה של שנות ה-90 הדברים השתנו. הזונות התמסדו, עברו לעבוד בדירות, ופה נהיה סדר"
בדצמבר שעבר, במסגרת העבודות על הרכבת הקלה, נחסם המקטע הראשון של הרחוב מקינג ג'ורג' עד כיכר הכנסת, והיום הוא חפור וחסום לתנועה, מעלה בזיכרון, כמתבקש, את "תעלת בלאומילך", סרטו של אפרים קישון המתאר חפירת תעלה בלתי מתוכננת שהולכת ומתפשטת ומשגעת את התושבים ברחוב שהיה באותה העת, בשנות ה-60, הרחוב הראשי של תל אביב.
הלילה, בין חמישי לשישי, ייסגר המקטע משוק הכרמל עד מונטיפיורי. בדצמבר ייסגר המקטע ממונטיפיורי ועד רחוב העלייה. הרחוב, הסובל כבר שנים מהזנחה ומהידלדלות בעוברים ושבים, בקונים ובתיירים, ילך ויתרוקן. ארבע שנים וחצי הוא צפוי להיות סגור לתנועה, חוץ מאופניים, ובסופן יהפוך למדרחוב. תשתיות הביוב ברחוב יחודשו, מערכת המים תטופל, קווי חשמל יונחו מתחת לאדמה, והקו הסגול שבמרכזו יסיע, על פי ההערכות, כרבע מיליון איש ביממה.
חנויות רבות נסגרו כאן. הן עומדות מרוקנות מהתוכן האלנביי שלהן – חליפות ושמלות פאייטים, ספרים ישנים וחדשים, תכשיטי כסף ואבנים, בגדים זולים מסין – ולא ברור מתי יגיעו שוכרים חדשים. כבר עכשיו הוסטו קווי אוטובוס רבים לרחובות היוצאים מאלנבי, הסטה שגרמה לעומסי תנועה קשים והכניסה את הרחוב לתרדמת.
ומעצמה עולה השאלה המדאיגה – לאן ילכו כל הטיפוסים המשונים שבהם ידוע אלנבי, הרחוב שהליכה בו, בייחוד בשעות הערב המוקדמות או בימי שישי, מזכירה לעתים טריפ משובח. לאן ילך הסטנדאפיסט שמקריא את החומר שלו לשני הומלסים קבועים בכיכר שבכניסה לשוק הכרמל? לאן ילכו שני ההומלסים? היכן תערוך את הקניות שלה האישה עם השיער הסגול, שמלת הפאייטים והתיק בצורת אננס? והיכן עוד אפגוש את הגבר הגבוה בחליפת הטורקיז האלגנטית שבצווארונו סיכה משובצת אבני חן? איפה אוכל להיבהל מבובת חלון ראווה של ילד קטן חמור סבר הלבוש בחליפה וניצב בין שמלות ערב משוגעות ומנצנצות. האם אי-פעם אדמיין שוב אירוע מלא בנשים לבושות בשמלות האלה?
"מהו רחוב אלנבי בשבילך?", אני שואלת מוכרת דוברת רוסית בחנות תכשיטים בת 50 שנה. המוכרת, לבושה בכל גוני הכחול ועל אצבעותיה טבעות משובצות אבנים כחולות, עוצמת את עיניה המאופרות צלליות כחולות-ירוקות, מרימה בתיאטרליות את יד ימין ואומרת: "אלנבי זה הרחוב הכי יפה בארץ, כי יש פה מקום לכולם ואף אחד לא מוזר מדי".
הליכה שמלווה בעקצוץ נוסטלגי
הרחוב ההיסטורי שנסלל ב-1911 הוא אחד הרחובות הראשונים של תל אביב, ועד 1918 הוא נקרא בכלל "דרך הים". הסיבה ששמו הוחלף הייתה התחרותיות של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, עם יפו, שהייתה אז עיר נפרדת. "עם תום מלחמת העולם הראשונה, הגנרל אדמונד אלנבי התכוון לבקר בארץ ישראל, ודיזנגוף, שהיה מניאק לא קטן, שמע שהוא מתכנן לבקר ביפו. אז הוא החליט להפוך את העולם כדי שאלנבי יגיע לתל אביב, והחליט לשנות את שם הרחוב ולחנוך אותו בטקס רב-משתתפים שאליו הוזמן הגנרל, ואכן כך היה", אומר אילן שחורי, היסטוריון וחוקר תולדות תל אביב.
בבניין מספר 138 עומדת חנות הקסמים של דיקו (מרדכי זוהר) המיתולוגי, עטור התלתלים, שמולך בממלכתו יותר מ-40 שנה. את כל הקסמים שלו, כך הוא מספר, המציא בחלומות
בשנות ה-20 הפך אלנבי להיות הרחוב הכי יפה, הכי רחב והכי חשוב בתל אביב, האדריכלים החשובים ביותר בנו בו בתים, כל העסקים הגדולים כמו בנקים, בורסה, ההסתדרות וגם בית הכנסת הגדול התמקמו בו. "הבעיה התחילה כשבתל אביב התיישבו עולים חדשים ומספר התושבים גדל במהירות", אומר שחורי. "הגיעו לא מעט סוחרים מפולין, ולא היו להם הרבה מקומות לפתוח חנויות, אז הם הלכו למבנים רחבים באלנבי, סגרו חצי מחדר המדרגות ושם הקימו דוכנים קטנים. גורם נוסף ומשמעותי שדרדר את הרחוב הוא האוטובוסים. משנות ה-50 עד שנות ה-80 אלנבי התמלא באוטובוסים, וככל שהעיר התפתחה ויותר רחובות נסגרו לעבודות, היה הכי קל לנתב את כל האוטובוסים לרחוב מרכזי, וכך מרחוב שקט ויפה הוא הפך להיות תחנה מרכזית, ועל זה תוסיפי את הפיח והעשן שנדבקו לבניינים היפים. אלנבי הפך לסלאמס, עם סמים וזנות בחצרות. ראש עיר נורמלי היה הופך אותו למדרחוב בלי תחבורה ציבורית כבר לפני 20 שנה".
אירועים רבים קרו ברחוב ההיסטורי במהלך השנים. באלנבי פינת רוטשילד הוכרזה מדינת ישראל, וכל החגיגות הגדולות סביב האירוע נחגגו ברחוב. הוא הוסט באופן חריג כדי להוביל אותו היישר לים, למסעדה המפוארת שנקראה "קזינו גלי אביב" (לא נערכו בהם הימורים, זה פשוט היה שמה); היא שכנה במבנה יוצא דופן שקרס בסופו של דבר כי לא עמד ברוחות הים ופגעיו. היום במקומו עומד בית האופרה.
הוא ידע פיגועים קשים וחיי לילה משגשגים, ועבור רבים מאיתנו ההליכה בו מלווה בעקצוץ נוסטלגי. רוחות הרפאים של מקומות המתקשרים אצלנו לתל אביב שהייתה ואיננה עוד, לעצמנו כפי שהיינו ואיננו עוד, קמות לנגד עינינו, ואנחנו מזהים שם בפנים את עצמנו בגרסה הצעירה יותר. עבור חלקנו יהיה זה מועדון אלנבי 58, שעל חורבותיו נבנה עכשיו בניין חדש שיהיה מלון בוטיק או בניין מגורים יוקרתי, עבור אחרים זה המעבר התת-קרקעי של כיכר מגן דוד, המסריח משתן ומלא בדרי רחוב, שבו גם התקיימו מסיבות אנדרגראונד של מוזיקה אלקטרונית. מקומות כמו קולנוע מוגרבי, קפה ביאליק, מסעדת סטפן בראון או חנויות ספרים של הוצאות שמזמן אינן הם נקודות הציון על ציר הזמן של חיינו כפי כשהיו בשיאם. היו כאן מסעדות שהגישו אוכל רוסי או אתיופי, היה כאן מועדון אלנבי 40 הידוע לשמצה, שאליו היו באים שבורי גוש דן לרקוד. היום כשמציצים פנימה מאחד הפתחים שלו, אפשר למצוא נרקומן ישן על כיסא רעוע בתוך ההריסות.
מבחינת רבים מבעלי העסקים כאן – כמעט אף אחד מהם אינו תושב תל אביב, הם באים מבת ים, חולון, ראשון לציון – אלנבי מעולם לא היה נקודה על ציר זמן, אלא הציר עצמו. וסיפורו של הרחוב תמיד משתלב בסיפורם האישי.
הדאונטאון של תל אביב
משנת 1972 יושב יעקב ברזילי בחנות המצלמות שלו באלנבי 7, לא רחוק מהים. כמו רבים מבעלי עסקים אחרים ברחוב, גם הוא שוכר את חנותו בדמי מפתח, וכמו רבים אחרים, גם הוא ממשיך להגיע כי הוא לא רוצה לשבת בבית. הוא עלה ארצה מעיראק, בצבא היה מכונאי מטוסי קרב, שם למד גם את המכניקה של הצילום. פעם היו לו שש חנויות, היום נותרה החנות הזאת, שבעבר הייתה חנות רהיטים גדולה והיום היא מלאת אבק, כמויות אדירות של מצלמות וציוד וטלפון אחד שלא מפסיק לצלצל. בניגוד לחנויות רבות שעומדות ריקות, בחנות של ברזילי תמיד יש מישהו. פעם זאת אישה צעירה עם מצלמה שנהרסה – "אלה דברים עדינים", הוא נוזף בה ומבטיח לתקן; פעם זה גבר שמחפש את הדגם שיש לו מילדות, כי "אהבה ראשונה לא מחליפים", וברזילי מבטיח שימצא כזה בשבילו.
בשנות ה-20 הפך אלנבי לרחוב הכי יפה, הכי רחב והכי חשוב בתל אביב. האדריכלים החשובים ביותר בנו בו בתים, ההסתדרות וגם בית הכנסת הגדול התמקמו בו
"לפני שנים החלק הזה של הרחוב היה תוסס וגועש ולא במובן החיובי", נזכר ברזילי, "זה היה הדאונטאון של תל אביב, והיו כאן הרבה נשים שעבדו בזנות והיה כאן סחר בסמים. באיזשהו שלב זה כל כך הפריע לי שברחתי מכאן. אבל עם העלייה של שנות ה-90 הדברים השתנו. הזונות התמסדו, עזבו את הרחוב ועברו לעבוד בדירות ובבורסה, ונהיה פה סדר. מאז שהרחוב נסגר לתנועה העסקים סובלים מירידה משמעותית בהכנסות, אבל עליי זה פחות משפיע, כי אני מומחה ואנשים יודעים עליי ובאים במיוחד. אני לא צריך לעבוד יותר, אבל אם אפסיק – אמות".
אם בשנות ה-20 היו אלה סוחרים עולים מפולין שפתחו חנויות ברחוב, בסוף שנות ה-70 הגיע גל של עולים מאיראן. "בשנת 1979 היית יכולה לראות הרבה פרסים הולכים על אלנבי, כל אלה שברחו מאיראן בעקבות המהפכה והשתלטות ח'ומייני. הם כולם חיפשו לקנות חנויות וגם אני הייתי ביניהם", אומר יעקב שאלתיאלי (75), זה 44 שנים הבעלים של מעדניית לארו באלנבי 37. החנות עצמה קיימת יותר ממאה שנה, ובעבר הייתה שייכת לעולה מבולגריה ומכאן שמה. "כשקרתה המהפכה הייתי נשוי עם תינוק בן חצי שנה. רציתי לברוח מאיראן, המשפחה שלי עלתה לישראל כמה שנים קודם לכן ואני ביקרתי כאן פעמיים. אשתי לא רצתה. היא והמשפחה שלה לא הבינו אז את גודל העניין. שכנעתי אותה לבוא לראות כתיירת קודם, אבל כשהגענו לארץ, בני דודים שלי ששמעו על התוכנית לחזור לאיראן אמרו שאני משוגע, שאסור לי לחזור, וסיפרו שברחוב אלנבי יש הרבה חנויות שאפשר לשכור. ככה מצאתי את החנות הזאת. שילמתי חצי, ועוד חצי הייתי צריך להשלים תוך חודש. חזרתי לאיראן, מכרתי הכל מהר, אמא של אשתי בכתה, איך אני מוכר בזול כל כך ועוד ליהודים, היא חשבה שהכל יהיה בסדר באיראן, וחזרתי לארץ. מאז אני כאן.
"המכירות אצלי פחתו ב- 25% מאז שסגרו את הרחוב. אצל אחרים זה ירד ב-60%–70%, וכולם בוכים. אבל לי אין כוונות לסגור כי אני לא רוצה לשבת בבית. אלנבי הוא רחוב מאוד מוזר ומאוד מגוון, הלקוחות שלי הם צעירים וצעירים פחות שכילדים היו באים לכאן עם ההורים שלהם. אני חובש כיפה, אדם מאמין, ולפעמים נכנס לכאן אדם דתי ותוהה איך זה שאני מוכר יין לא כשר ומסנן שזה לא יפה, ואני אומר לו, אבל האוכלוסייה שלי צריכה את זה ושכל אחד יחיה לפי דרכו. אני חושב שזה גם מה שמאפיין את אלנבי".
תמיד היה כאן משהו רקוב
אני אוהבת את אלנבי. הוא מזכיר לי את אמא שלי. היא עבדה כאן בחנות של אבני חן ולעתים, אחרי העבודה שלה, נהגנו לשבת בבית הקפה בתה וגריגה, כמעט בסוף הרחוב. הומלסית קבועה הייתה מקללת את היושבים, אחרת מכרה ציורים זעירים על חתיכות נייר. היינו נכנסות לחנויות הספרים ברוסית, לחנות הפרחים. לפעמים כשאני עוברת כאן באוטובוס נדמה לי שאני רואה אותה צועדת בהליכתה הנמרצת ובשערה הכסוף. היא אהבה את אלנבי, כי היא אהבה כל מה שמעניין. אז מה אם הוא גם מטונף.
קובי קמין, הבעלים של חנות הספרים "קדמת עדן": "עדיין נשארו כאן כמה חנויות ספרים, אבל הרוב נסגרו. והיו כאן מכל הסוגים, חנויות משובחות לצד ספרות זולה ופורנו"
"יש משהו מאוד יפה באלנבי, הבתים מאוד יפים, אלא שאתה לא רואה את זה, גם בגלל הפיח של האוטובוסים וגם כי היה ברחוב הזה תמיד משהו רקוב", אומר רועי חן (43), סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון גשר, המתגורר ברחוב ביאליק קרוב לפינת אלנבי זה 18 שנה ועובר בו פעמים רבות מדי יום. "למשל, לא רחוק מהבית שלי שנים היה מועדון חשפנות ומאוד לא אהבתי לעבור שם, לראות את הגברים המכוערים עומדים בכניסה מחכים לדחוף שטרות לנערות מנוצלות. הרחוב הזה אומלל לכל אורכו וזה מעניין, כי כל השכנים שלו טובים יותר ממנו, ביאליק, טשרניחובסקי, מונטיפיורי, נחלת בנימין, ואתה שואל את עצמך – איך זה שאלנבי נשאר מסריח?".
מה עם טיפוסי אלנבי?
"אני לא חושב שיש 'אלנביסטים', אני חושב שאנחנו מתאלנבים כשאנחנו נכנסים לרחוב, מחליפים זהות. יש משהו נכלולי ברחוב הזה ולא פלא שבסופו עומדת חנות קסמים, כי הרחוב הזה הוא תרמית, הוא רחוב התיאטרון. אני מת עליו. יכול להיות שאחרי שהעבודות יסתיימו הוא ישנה את פניו ויאבד מהססגוניות שלו, כמו שקורה בכל ערי העולם, כי גם ככה נהיה פה יקר מוות. המלון אסמבלז' הוא דוגמה טובה לכך (מלון בוטיק באלנבי 48, בבניין לשימור מחמיר שנבנה בתחילת המאה ה-20 כחלק מהעיר הלבנה – י"פ). זהו אחד המבנים הכי מרתקים באלנבי, שיפצו אותו מיליון שנה. בבניין אחר פתחו את חומוס 'מגן דוד', וכשהקורונה פרצה כל ההומלסים הגיעו וישנו שם בחצר, בכניסה, במרפסת. זה אחד הדברים שמאפיינים את אלנבי – יש בו בתים שמבפנים הם כמו פריז, אבל בחוץ תמיד יש את אלנבי. רחוב שמעורר חשד".
מה למשל חשוד בו?
"זוכרת שהיה מעבר תת-קרקעי בין קינג ג'ורג' לאלנבי, כיכר מגן דוד? על מה מעבר תת-קרקעי, על כביש של שני נתיבים? מה קרה עם מעבר חציה? למה חפרתם שם? החשדנות עולה".
הצלם זוכה פרס ישראל אלכס ליבק, יליד תל אביב הידוע בתיעוד העיר ואנשיה, מזכיר את המעבר התת-קרקעי של כיכר מגן דוד כבר בתחילת השיחה, כשאני שואלת אותו על מקומו של אלנבי בחייו. "כשהייתי נער בן 14, ההורים שלי לא הרשו לי ללבוש ג'ינס", הוא מספר, "כי זה רוקנרול ורוקנרול זה חיפושיות הקצב וזה לא סוציאליזם. בכל זאת היה לי ג'ינס, והייתי הולך עם שקית עם הג'ינס בתוכה וגם נעלי שפיצים, יורד למעבר התת-קרקעי ושם מחליף אותם, מחביא את הבגדים איפשהו ויוצא לבלות. לפני החזרה הביתה בלילה הייתי עובר שם שוב. זה רחוב שאהבתי כל חיי, שתמיד משך אותי אליו. היה בו משהו מקאברי, סוריאליסטי, סינמה-נוארי".
הוא תמיד היה כזה?
"אצלי בראש כן, אולי כי אנחנו תמיד מתאימים את המציאות לראש שלנו. את אחד הצילומים הראשונים שלי בגיל 15 צילמתי באלנבי. זה היה פורטרט של טיפוס שנראה משונה, כמובן. זה רחוב שמשתנה בין יום ללילה. ביום הייתי עוזר לאמא שלי לסחוב סלים משוק הכרמל, בלילה הוא היה מפחיד, משהו בתאורה שלו, בטיפוסים שהסתובבו שם, הפך אותו לאפל. אני זוכר שיום אחד מישהו חשף את עצמו לפניי. מצד שני אלנבי מתחיל בים, ופעם איפה שהיום עומד בניין האופרה היו שרידים של קזינו, ואני זוכר את עצמי עם אחת הנערות הראשונות שיצאתי איתן עומדים בתוך השרידים האלה בשקיעה, מחזיקים ידיים".
יוצא לך להסתובב בו היום?
"יוצא לי, ובחלק שבו הוא חפור אני מרגיש שאני מסתובב באמצע ניתוח לב פתוח. הרבה פעמים אני חוזר עם גדעון לוי ממערכת עיתון 'הארץ' באוטובוס ואנחנו נוסעים על אלנבי, שנראה כאילו כולו מט ליפול עם כל הטיפוסים שמסתובבים שם והמגוון האנושי, ואנחנו תמיד בהתפעלות ממה שרואים. הוא אומנם השתנה, אבל הוא עדיין אטרקטיבי מאוד לצילום".
אלכס ליבק, הצלם זוכה פרס ישראל: "אלנבי זה רחוב שמשתנה בין יום ללילה. ביום הייתי עוזר לאמא שלי לסחוב שם סלים משוק הכרמל, בלילה הוא היה מפחיד"
אני הולכת אחרי שני כלבי תחש מלאי חשיבות עצמית, מחוברים לאישה לבושה ברישול שסוחבת עגלת קניות. היא מדברת לאחד מהם: "קדימה, הרצל, תשתין כבר", אבל הכלבים ממשיכים בהליכתם הגאה, חולפים על פני חנויות עמוסות סחורה צבעונית והומלס מחטט בפח, לא מתעניינים בסביבתם. שני לורדים בריטים לא קשורים ללבנט המטונף הזה. מתישהו כשהרחוב ישתנה (ויתייקר) הוא יתאים להם יותר, אבל כנראה פחות לבעלים שלהם שמדברת עכשיו לעצמה.
"אני תומכת מאוד ברכבת הקלה, כי ברגע שאת מעבירה רכבת קלה ברחוב היסטורי מוזנח, את חייבת לטפל גם בכל המרחב הציבורי שלו, להחליף תשתיות ואריחים, כמו שקרה ברחוב יפו בירושלים. אלנבי כרגע מוזנח מאוד, אבל הוא יכול להיות הרחוב הכי יפה בעיר", אומרת נעמה ריבה, כתבת "הארץ" לענייני אדריכלות, עירוניות ועיצוב. "דבר נוסף חשוב הוא שהרחוב יהיה נגיש לבעלי מוגבלויות ולמשפחות עם עגלות ובאופן כללי יהיה הרבה יותר נוח. זה גם יעלה את חשיבות התחבורה הציבורית בעיר כי היא תקבל נראות ולא תיקבר מתחת לאדמה".
אבל לאן ילכו האלנביסטים?
"אני לא יודעת, וזאת נקודה חשובה. הרשויות בישראל לא יודעת לעשות שימור חברתי. הבעיה בתל אביב בשימור העיר היא שזה לא שימור אלא פחלוץ – כשלוקחים בניין עם כל הערכים האדריכליים, ההיסטוריים והאנושיים שלו והופכים אותו לפוחלץ של דיסנילנד, הופכים בניין היסטורי יפה לבניין מגורי יוקרה או למלון בוטיק והוא מאבד את כל מה שהוא ספג מעל מאה שנה. זה נכון שהרכבת הקלה תשפר את פני הרחוב, אבל זה גם יוצר ג'נטריפיקציה קיצונית".
רחוב הספרים של המדינה
הכל מעניין באלנבי, לא רק ההיסטוריה של הרחוב, אלא האנשים עצמם והסיפורים המפתיעים שמאחוריהם. כנראה רק באלנבי אפשר להיכנס לחנות לבני נשים ולשמוע מהבעלים איך כמעט התנקשו בחייו כי התבלבלו בינו לבין מישהו אחר.
זה סיפורו של יואב, בעל "סלון רוזמרי" באלנבי 81. החנות מלאה בחזיות, ביריות, גרבונים וכותנות לילה. המזגן לא עובד וחום כבד שורר בה, ובתוך החום הזה יושב יואב כבר 32 שנה. פעם היו איתו בחנות עוד שלוש עובדות, היום הוא לבד. להיות גבר יחיד בחנות לבני נשים זה לא קל, אבל, הוא אומר, ממילא אין הרבה קונות.
הלילה (בין חמישי לשישי) ייסגר המקטע משוק הכרמל עד מונטיפיורי. בדצמבר ייסגר המקטע ממונטיפיורי ועד העלייה. הרחוב, שכבר סובל מהזנחה ומהידלדלות בקונים ובתיירים, ילך ויתרוקן
בשנת 2007 יצא יואב מביתו עם אשתו, בדרך לעוד יום עבודה. שנייה אחרי שהתיישבו באוטו הופיע מולו איש רכוב על אופנוע וירה בו שני כדורים. אחד מהם יושב בריאה שלו עד היום. "אשתי רדפה אחריו, תפסה אותו, ואני שוכב מדמם באוטו ורואה את זה וחושב שאני כבר גמור, אבל עכשיו הוא יהרוג גם אותה ומה יהיה עם הילדים", הוא מספר. "זזתי בתוך האוטו, הוא ראה אותי, רץ אליי, נעמד מולי, ירה בי שלושה כדורים. שניים ברגל אחד בדלת. אשתי קפצה עליו, הפילה אותו מהאופנוע, הוא ירה לכיוונה באוויר ונמלט. אחר כך תפסו אותו והיה סיפור שלם".
שנה לאחר מכן הותקף יואב בחנות. "עוד הייתי עם מקל", הוא אומר, "השודד הפיל אותי לרצפה, הכניס לי מכות עם אגרופן לראש. אני חייב לסגור, אבל אני לא רוצה לשבת בבית, כי אני חושב על כל מה שקרה בחיי בעקבות האירועים האלה".
קובי קמין, הבעלים של חנות הספרים "קדמת עדן" שבאלנבי 93 (וגם סופר מדע בדיוני), רואה את הרחוב משנה את פניו ואינו מודאג. הוא לא טיפוס נוסטלגי, הוא תמיד בעד שינוי. הוא נדד לכאן מדיזנגוף לפני יותר מעשור, ומכיר את הרחוב ואת ההיסטוריה שלו מנקודת מבטו של מוכר הספרים. "כמו ששוק לוינסקי הוא שוק התבלינים, כך אלנבי היה רחוב הספרים של המדינה", הוא אומר, "ב-10–15 השנים האחרונות עשרות חנויות נסגרו. גם כי אנשים קוראים פחות, גם כי יש את סטימצקי וגם כי אלנבי ירד מגדולתו ופחות נכנסים. עדיין נשארו כמה חנויות חשובות כמו הלפר ספרים, אבל הרוב נסגרו והיו כאן מכל הסוגים, חנויות משובחות לצד חנויות ספרות זולה ופורנו".
בימי הקורונה התחיל קמין לכתוב בפייסבוק דיאלוגים המשקפים את סוגי הלקוחות הנכנסים לחנות, ובסופם את רובם הוא שולח לסניף סטימצקי הקרוב. "אנחנו ידועים כאנשים לא נעימים, כל אחד מאיתנו נהיה מיזנתרופ", הוא מעיד, "הסיבה העיקרית שבגללה אני מגרש אנשים מהחנות היא חוסר נימוס, כשהם אומרים לי 'כמה תעשה בשבילי?' אנשים מרגישים שפה זה מקום להתמקח". וכמו כדי להמחיש את דבריו, נכנס בחור לחנות ומבקש את 'הבושם', ספר שעלילתו מתרחשת בפריז המזוהמת שבה הביוב זורם ברחובות. קמין מחפש את הספר, מוצא אותו וממליץ עליו בחום. הבחור מציע לשלם תמורתו חצי מהמחיר שקמין נוקב, וקמין נפרד ממנו לשלום. מיד אחריו נכנס דר רחוב צעיר ומבקש ללטף את משי, החתולה של קמין. קמין מאפשר לו.
ברחוב הקשה הזה, שטרגדיות אנושיות זרוקות בו או מתהלכות בו, תמיד יש גם מן הרוך. אני לא יודעת מה תהיה רוחו כשיתרוקן מהמגוון האנושי הזה, יתייפה ויתברגן, והאוויר בו יהיה נקי יותר
"תמיד היו כאן טיפוסים מטורללים על כל הראש, כי כל רחוב ארוך יש לו את המטורללים שלו. עד לא מזמן הייתה פה אחת ששרה אופרה בקולי קולות. היא נעלמה. לפני שנים הייתה את האישה המבוגרת שהסתובבה עם שמלת כלה מזוהמת וזר פרחים נבול וחיפשה את החתן שלה. מאחורי כל אחד ואחת כאלה יש דרמה וטרגדיה. אין מה לעשות. אנחנו עוזרים לחלקם, יש פה עסקים שמאכילים נרקומנים".
אחד הדברים המדהימים באלנבי הוא ההבנה הברורה עד כמה ייחודיים ושונים בני האדם. כל אחד והפנים שלו, ההליכה והבגדים, האופן שבו הוא מדבר ושפת גופו. ההבנה הזאת גורמת להביט על המין האנושי בחמלה ובחיבה, לכן ברחוב הקשה הזה, המטונף, שטרגדיות אנושיות זרוקות בו או מתהלכות בו, תמיד יש גם מן הרוך. אני לא יודעת מה תהיה רוחו של אלנבי כשיתרוקן מהמגוון האנושי הזה, יתייפה ויתברגן והאוויר בו יהיה נקי יותר.
לקראת סוף הביקור בחנות הקסמים נכנסת עולה חדשה מרוסיה, אולגה שמה. היא מעולם לא הייתה כאן קודם, חתול סיני המנופף בידו הזהובה בחלון הראווה (לא רחוק מגיליוטינה ובה ראש כרות מדמם) משך את תשומת לבה. דיקו מוכר לה אותו ב-30 שקל במקום 50, אבל אולגה לא עוזבת, היא בוחנת את הפריטים המשונים, מצביעה ושואלת עליהם. דיקו מראה לה קסמים, היא צוחקת. "עשית מצב רוח חבל על הזמן. אני לגור פה", היא אומרת לפני שהיא עוזבת ומבטיחה לחזור.