שרון טייכר וערן זרחוביץ'
הכי מצחיקים ברדיו. שרון טייכר וערן זרחוביץ' | צילום: גלית רוזן

אם אתם מזהים מיד את הקטע הבא, אתם יכולים להתקדם פסקה אחת הלאה: אין ספק שאתם מאזינים שרופים של "חותרים למגע", התוכנית הכי מצחיקה ברדיו בימים אלה. כל השאר – נסו לנחש למה מתכוון רזי ברקאי בציטוט שלפניכם:

רזי: "באיזו יד את מדברת בטלפון איתי?"
מאזינה: "ביד שמאל".
רזי: "אז קחי את יד ימין שלך ותתכופפי, ותאספי את מה שאת רואה ותגידי לי אם זה מתקווצ'ץ' ביד או זה ככה מתקשה לאיזה סוג של כדור גולף קטן". 

כעת,  פסלו את האסוציאציה הראשונה שעלתה לכם בראש. נכון, זה נשמע קצת סוטה, אבל ברקאי מתכוון כאן בסך הכל לברר עם מאזינה אם ירד שלג ליד הבית שלה. הקטע הזה, שנלקח מתכניתו "מה בוער" ומושמע בלופ ב"חותרים למגע", מצחיק את מאזיני התוכנית כבר שלוש שנים ברציפות, ועוד ידו נטויה.

בשקט בשקט בנו להם שרון טייכר, 42, וערן זרחוביץ', 38, צמד היוצרים והמגישים – קהל מעריצים אדוק שמדקלם את הפאנצ'ים בעל פה ומנהל איתם דיאלוג צמוד בדף הפייסבוק של התוכנית. מדובר בתופעה, אם לא בתרבות שלמה שהתפתחה סביב גלריית הדמויות המבריקה שיצרו השניים – תמצית מזוקקת ומוקצנת של הישראליות, מהסוג שכולכם חלקתם איתן רכבת או נאלצתם לשוחח איתן בטלפון, וקיבל ייצוג גם בסדרה "הפרלמנט" שזרחוביץ' הוא בין כותביה. 

למשל, הזמרת אילנה – זמרת קאברים של שיר אחד, שמגישה מדי שבוע ביצוע לייב ללהיטה הגדול "ריח ונטה". הפזמון האלמותי עוסק בסירוק תלתלים ועשיית צרכים בחלון פתוח, ומבוצע בהתכוונות של גמר כוכב נולד, מצחיקה עד דמעות. לצדה מככב רזי ברקאי ­­–  החיקוי המפורסם של זרחוביץ', שהגיע עד לארץ נהדרת אבל  לבלב כאן בתוכנית, בדמות שמציקה תדיר לכתב הפוליטי אטילה שומפלבי, כמעט מאוהבת בו ומפציעה במערכונים מבריקים. 

חוץ מהחיקוי של רזי, גם האורגינל זוכה להשתלב בתוכנית בסדרה אינסופית של פליטות פה וליפסוסים מוקלטים. ואיך אפשר בלי דני סביצ'ה – קומיקאי כושל שמפזר בדיחות על אשתו הי-פ-ה-פ-י-ה ולא מתעייף מליחצן את עצמו. בין המערכונים מנהלים המגישים שיחות סלון על סוגיות אקטואליות ועניינים מחייהם האישיים, כאילו אירחו את המאזינים אצלם בבית על בירה ופיצוחים.

טייכר וזרחובית בתחנת הרדיו
בדרך לרדיו עוצרים בחומוס | צילום: גלית רוזן

שניים זה תמיד יחד

הזוגיות הרדיופונית של טייכר וזרחוביץ' התחילה לפני 12 שנה בגלי צה"ל. ב-2005 הם הגישו את "ציפורי לילה מנקרות" בין שתיים לארבע לפנות בוקר, משם המשיכו לתוכנית יומית ברדיו תל אביב, ואחרי הפסקת רענון של שנה חזרו לגלי צה"ל עם "חותרים למגע", שמשודרת כבר שלוש שנים בשעות השנ"צ של ימי חמישי בין 14:00-16:00 ומתקרבת לחגיגות תוכנית המאה שלה.

באולפן, עם שובם מהחומוס המסורתי שהם מקפידים לאכול לפני כל תוכנית, הם זוכים לליווי צמוד של העורך שאולי מלמד (שגם אחראי לחיקוי המעולה של שדרן גל"צ ערן סבאג בתוכנית) והמפיקה שיר רוזן – שהמאזינים מכירים אותם כ"גוזלי ו"טוויטי". מדובר בשושלת מכובדת של בעלי כנף: שאולי נחפף לתפקיד על ידי בחורה שכונתה "ציפור" וכך זכה מיד לשם "גוזלי", ו"טוויטי" קיבלה את שלה לפי אותו היגיון, על תקן בתו של הגוזל.

הדבקתם כינויים  לכל הצוות – טוויטי וגוזלי, הטכנאי אסף סיטון שנותן את הטון. איך אתם קוראים אחד לשני?
זרחוביץ': "כל הסמסים בינינו זה 'פוצון', 'פוצפוצון', 'אני יוצא אליך, פוצי', ובטלפון אנחנו תמיד עונים 'הלללואו!' כמו עו"ד בן יעקב (עוד דמות בתכנית עם משפטים קבועים: 'כן, הלללואו', 'אני מרגיש מרומה', ו'אני עו"ד – ונוטריון!', א"ר).
טייכר: "לאחרונה זה קורה לא רק עם ערן".
זרחוביץ': "נכון, גם כשהצוות מתקשר זה ככה. זה נדבק”. 

שרון טייכר בשחור לבן
"ספר המערכונים זה הפרומטר שלנו" | צילום: גלית רוזן
זה לא המשפט היחיד שנדבק למערכת "חותרים למגע", ונדמה שלבניין גל"צ כולו. “אתה מרעיל לי את סביבת העבודה", "אני מרגיש מרומה", "אני בטיליפון!" – הם רק חלק מהרפליקות שנזרקות לחלל חדר המערכת הצנוע – שלושה שולחנות צפופים, כסאות וספה צרה. כמעט מפתיע לגלות שכל הזרימה הקלילה והקצבית שבה מתנהלת התוכנית היא פרי תסרוט קפדני. 

"יש לנו ספר", אומר טייכר ושולף חבילת דפים עבה, עליה מודפס הטקסט לכל המערכונים שיבוצעו היום, "שמונה מערכונים כתובים מראש עד המילה האחרונה".
זרחוביץ': "הכל כתוב חוץ משיחות הביניים בינינו. זה התסריט, הפרומפטר שלנו".

הכתיבה נפרשת על שבוע שלם. הם כותבים הכל יחד, שני מערכונים ביום, ובבוקר השידור מתייצבים בתחנה כבר בתשע וחצי. למעשה הם מבלים כל כך הרבה זמן ביחד, שבשתיים משלוש השיחות שקדמו לראיון הם היו אחד ליד השני. 

רגע, אתם נפגשים כל יום לעבוד על התוכנית?
טייכר: "כן, כן, כן, כן”.
זרחוביץ': "בחודש וחצי האחרונים אנחנו טיפל'ה יותר פנויים אז אנחנו כותבים ממש כל יום. כשאנחנו יותר עסוקים אנחנו כותבים כמעט כל יום ונפגשים בערב". 

אז נפגשים, מתיישבים ואומרים... מה?
טייכר: "שואלים ממה מתחילים הפעם".
זרחוביץ': "אנחנו בוחרים דמות אחת. פשוט מתיישבים, מתגברים קצת על הייאוש ועל הפחד -"
טייכר: "ולאחרונה למדנו לעשות גם סמול טוק, שזה מאוד עוזר. לא להתחיל מיד לכתוב. בתקופה ששידרנו במקום אחר זה לא היה ככה. היה דד ליין כל יום". 

מקום אחר זה רדיו תל אביב? זו מילה שלא אומרים פה? "The Other Place” בשבילכם?
טייכר: "שם היה יותר מתוח. היה צריך לבוא ולדפוק 6 קטעים ביום, מה שאנחנו עושים היום בשלושה ימים".
זרחוביץ': "לא שזה רגוע יותר כשאנחנו ביום שני בשש בערב אחרי יום עבודה ונפגשים לכתוב".
טייכר: "זה לא מייאש פחות".
זרחוביץ': "אז הקטע הראשון שאנחנו כותבים כל יום הוא הכי קשה".
טייכר: "ואחר כך זה כבר מתנקז לבד תוך כדי כתיבה”. 

ערן זרחוביץ' בשחור לבן
"הקטע הראשון שאנחנו כותבים כל יום הוא תמיד הכי קשה" | צילום: גלית רוזן

כל אחד כותב את הדמויות שלו?
ביחד: "הכל ביחד, הכל ביחד".
זרחוביץ': "לעיתים נדירות כתבנו לחוד, אבל זה מורגש לי ואני מאמין שזה מורגש גם בחוץ. זה חייב להיות ביחד. אנחנו בונים את הקול הזה ביחד”. 

איך אתם מוצאים דמות?
טייכר: "זה הכי פלצני להגיד אבל זה פשוט... קורה".
זרחוביץ': "גם הילודה לא כזו גבוהה. יש לנו המון ילדים ותיקים, כמו עו"ד בן יעקב, שמלווים אותנו כבר שנים". 

אז הנה, עו"ד אלי בן יעקב (ונוטריון!), איך הוא הגיע לחיים?
זרחוביץ': "עליו קצת קשה לנו לספר".
טייכר: "כי ההשראה לדמות באה ממקום טרגי. זה עורך דין שטיפל בדברים לא נעימים. מאוד לא נעימים".
זרחוביץ': "ראינו אותו בסרט תעודה –"
טייכר: "ששודר ביום הזיכרון!"
זרחוביץ': "והתאהבנו בו, ומאז הוא לא נמאס עלינו. יש דמויות שנולדות מהדמיון או ממשהו שמצחיק את שנינו, יש כאלה שמבוססות על טלוויזיה ומעט על אקטואליה". 

דני סביצ'ה?
זרחוביץ' (מגחך): "סביצה הוא מיקס של סטדנאפיסטים עם דגש על אחד. אנחנו לא יכולים להגיד שמות”.
טייכר: "ואין שום רמז".
זרחוביץ': "כן, שום רמז בשם או בסגנון או בקול שלו... אבל אני סומך עלייך שאת עיתונאית טובה ושאת תגלי”.

גיגול מהיר העלה ממרתפי היוטיוב את הקומיקאי דני רכס, שפרט לשם פרטי חולק עם סביצ'ה סגנון, קול והומור מאוד ייחודיים. נקווה שכיוונתי לדעת גדולים, אבל בואו נעבור לכוכבת הגדולה של התוכנית: הזמרת אילנה. "אני יודע לעשות דמות נשית אחת, גג שתיים אם מחשיבים את גילה אלמגור", אומר זרחוביץ', "אז אילנה היא גלגול של כל מיני דמויות שהיו לנו”.

טייכר: "היא התחילה מ'מלי הקוגרית' (דמות מהגלגול הקודם של התכנית ברדיו תל אביב, א"ר)".

זרחוביץ': "שכל הזמן חושדת שבעלה רוצה להתגרש ואוכלת לו את הראש (נכנס לדמות): 'אתה רוצה לפרק את המשפחה? אתה רוצה לפרק את המשפחה? משפחה לא מפרקים! זה לא מכונת כביסה!'. כאן עשינו ממנה זמרת קאברים של שיר שאנחנו מאוד אוהבים, 'ריח ונטה'". 

אתה מבצע אותו כל תוכנית, ולא כולם יודעים שהוא מבוסס על שיר אמיתי, "ריח מנטה"  של מרגלית צנעני.
זרחוביץ': "אז עשינו עם השיר חסד, המון נחשפו אליו. זה שיר מאוד יפה וזה נוצר ככה: הייתי בבית ועשיתי כלים, תוך כדי שמעתי בטלוויזיה את השיר 'ריח מנטה' והוא עצבן אותי. אז תוך כדי התעצבנות שרתי במקום 'מסתכלת בחלון פתוח' את המילים 'מחרבנת בחלון פתוח' - וזהו. סיפרתי לטייכר והלכנו על זה”.
טייכר: "בשנייה שמספרים לי משהו – זה קורה”.
זרחוביץ': "וזה גם לא נמאס לנו".
טייכר: "כמעט שלוש שנים שזה כבר לא נמאס לנו!”.
זרחוביץ': "אבל זה שיר באמת מאוד יפה”.
טייכר: "ולא רק! וגם קיבלנו בוכטות רציניות מחברה שמייצרת ונטות!”. 

הייתה דמות שהתלבטתם עליה?
זרחוביץ': "אתמול היו לנו כמה דילמות ובסוף ירדנו מהן (פונה לטייכר): אתה רוצה להגיד?”
טייכר: "כן, רצינו לעשות חיקוי לטקסט של טהוניה ואיתי מהאח הגדול".
זרחוביץ': "ואז חשבנו, איך עושים את איתי?”.
טייכר: "חלק מהעניין הוא הגמגום, אבל פחדנו שזה ייתפס כאילו אנחנו צוחקים על עצם הגמגום, וזה לא היה זה. היה סיכוי שהבדיחה לא תובן נכון".
זרחוביץ': "אז ירדנו מזה". 

הקורבנות משתפים פעולה 

עשרים דקות לפני תחילת השידור מחליטים טייכר וזרחוביץ' על סדר המערכונים שישודרו,  ועושים חזרת קריאה טלפונית עם ליאת הר-לב, שמגלמת בתוכנית דמויות נשיות הזויות שהשניים כותבים עבורה: פעם בחורה שמחפשת שידוך בתוכנית רדיו ומעלים לה תמיד את אותם בחורים על הקו; פעם טלפנית שמדקלמת ניוזלטר לשירות שלא הזמנת ופעם מנהלת חנות חיות שמשאירה הודעות הזויות במשיבון.

הצמד נראה רגוע להפליא. בשונה מטלוויזיה, כאן אין התערבות של עורך, אין מי שלוחש באוזן, משגיח על זמנים או מעביר ביקורת בזמן השידור – זה רק הם והמאזינים, בסיוע המפיקים. רק עם תום השידור נפרצת הפוזה השלווה והשניים מתמוטטים.
טייכר: "האמת היא שאני מת מארבע ודקה קבוע. בשידור אני בטראנס ואחריו לא זוכר כלום ממה שהיה".
זרחוביץ': "גם אני".

טייכר וזרחוביץ' מאחורי הסורגים
"הכל חייב להיות ביחד. אנחנו בונים את הקול שלנו יחד"

השידור מתחיל. טייכר מתפעל את האפקטים הקוליים במערכונים (פרט לשיחות הטלפון עם זרחוביץ', שמושגות באמצעות שפופרת מיוחדת), בוחר את השירים ואחראי על המיקסים של קטעי רזי ברקאי לתוך השירים. זרחוביץ', שאחראי לחלק גדול מהחיקויים, בודק בסמארטפון את דף הפייסבוק של התוכנית. לאורך כל השידור השניים מגיבים לגולשים,  שחלקם צופים בתכנית באינטרנט ועוקבים אחרי המתרחש באולפן. 

מעלים על הקו את ליאת הר-לב (לה הודבק הכינוי "ליזי") – הפעם היא טלפנית בחנות פרחים, שלוקחת מזרחוביץ' הזמנה ליום האהבה ומעקמת את הפרצוף מהבחירה שלו, ובעיקר מהברכה שביקש לצרף. המערכון, שלוכד בשלמות את הסיטואציה המוכרת שבה אנחנו חולקים את המילים הכי פרטיות שלנו עם טלפן זר, מבוסס על חוויה אישית של זרחוביץ' באותו שבוע. 

המערכונים  של הר-לב, כמו של  שאר הדמויות, נעשים בשידור חי ובטייק אחד. בעוד המאזינים בבית שומעים את הדמויות, בקונטרול זוכים לראות איך טייכר וזרחוביץ' לובשים את הדמות, פיזית ממש: הקול משתנה, שפת הגוף מתעוותת והטקסט מלווה בתנועות ידיים, שמבהירות שהם תחת כישופה המוחלט של הדמות. הפידבק היחיד שיש להם על מידת ההצלחה הוא החלון הקטן לקונטרול, שם יושב הצוות. זרחוביץ' מגניב מבט מדי פאנץ', כדי לבדוק איזו בדיחה עבדה ואיזו הותירה פנים חתומות. חיוך קטן עולה על פניו עם כל פרץ צחוק שמתגלגל בקונטרול. 

החדר הזה מושך אליו חיילים נרגשים מרחבי הבניין, שממתינים לשני רגעי השיא: הביצוע השבועי של זרחוביץ לריח ונטה ושיר הטאקו, שמפיל את הנוכחים על הרצפה בצחוק גדול.

את השיר הזה, שביצעה באייטיז הזמרת חני יופה, הדביק אחד המאזינים בדף הפייסבוק של התוכנית ומאז הוא הפך לקאלט וזוכה לשירה סוחפת של כל הנוכחים. שיר תמים, שנכתב במקור על כלבה, אבל מקבל קונוטציות אחרות לגמרי כששומעים רק את הפזמון: “היא לא נותנת את הטאקו שלה, את הטאקו שלה, את הטאקו שלה... אל תנסה, אל תיגע לה". יופה לא נעלבה, להפך – היא שלחה להם את השיר באיכות טובה יותר, אחרי ששמעה שהם משדרים אותו מהיוטיוב. 

רזי ברקאי
"הם עלו על כל הג'סטות שלי. לצערי הם פוגעים בול"
גם רזי ברקאי משתדל לקחת בקלות את הקרקס שהשניים עושים מדמותו. הקטע שהובא בתחילת הכתבה מצטרף לציטוטים כמו "איזו פליטה יצאה לי", "וואו", "ידידיי", "תגיד, זו הפעם הראשונה שיוצא לך להיתקל בכוס... אה, בסוג כזה של סירוב פוליטי?" ו"אוי, המבטא האנגלוסכסי הזה", שהוקלטו מתוכניתו, הוצאו מהקשרם וקיבלו קונוטציה מינית למהדרין. "זה נורא מצחיק ומשעשע, הם עלו בדיוק על הלפסוסים שלי ועל הג'סטות ומהבחינה הזו, לצערי, הם פוגעים בול", אומר ברקאי. "אני בטוח שיש להם מרגלים שמקשיבים לנפילות שלי בשידור. אני מאזין לתוכנית שלהם מדי פעם, ואם לא, דואגים כבר לעדכן אותי". 

אז מה, יש לכם מרגלים?
טייכר: "הרבה פעמים זה מגיע דרך הפייסבוק”.
זרחוביץ': "כותבים לנו 'היום היה אצל רזי בשעה השנייה, בדקה ה-14, בראיון עם ההוא'. לא הכל נכנס כמובן ויש סלקציה קשה של מה ראוי. יש רף גבוה–נמוך".
טייכר: "הרף הנמוך הכי גבוה שיש!” 

אתם פוגשים אותו פה בתחנה?
טייכר: "לא, אבל הוא אירח אותנו בפורים בתכנית שלו!" 

עזבו רגע את הפרסונה התקשורתית בה הוא צריך להעמיד פנים שהוא נורא אוהב את זה.
טייכר: "לא, לא, לא. אני מאמין לו. הוא באמת מפרגן לזה".
זרחוביץ': "הוא מבין שאין בזה רוע. זה מצחיק אותנו, אני חושב שזה נעשה יחסית בחן והוא סבבה עם זה לגמרי. לגמרי. לגמרי". 

"אותי זה מצחיק", מאשר רזי, "וזה מה שמעצבן אותי בכל העניין הזה – שהם באמת מצחיקים. הקילומטראז' שהם עושים על הגב שלי עושה להם אחלה רייטינג, וגם לי, אבל יום הנקם והשילם עוד יגיע".

עובדים על הזוגיות 

משדרים בתחנה
מחכים לנפילות של רזי ברקאי. צוות השידור של התכנית | צילום: גלית רוזן
אז הנה גילוי: ברקאי הוא לא רק הלחם והחמאה של התכנית, הוא גם ההשראה לחיבור הראשוני בין הצמד. "שנינו עבדנו בפורטל האינטרנט 'נטקינג", נזכר טייכר. "אני תרגמתי כתבות בידור די גרוע", ממשיך זרחוביץ'. "הייתי אחרי לימודי התקשורת שלי, וטייכר עשה שם בעצם את האח הגדול הראשון. קראו לזה anyone home?”

טייכר: "כן, זה הזכיר את “האח הגדול”. מצלמות, וילה, אנשים. זה היה בשנת 2000, כמה חודשים לפני שהאח הגדול עלה בפעם הראשונה בהולנד. בקיצור, לאיזה סרטון אנימציה שעשיתי הייתי צריך קריינות בקולו של רזי ברקאי. תכננתי לקריין את זה לבד – כבר התחלתי להקליט ואז צץ הראש של ערן מאחד הקיוביקלז ואמר 'מה, אתה עושה רזי? גם אני יודע!'. הוא  הדגים חיקוי ומיד נדלקתי ונתתי לו להקליט. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו”.

זרחוביץ': "נשארנו חברים מאז הפגישה ההיא, ואז, טייכר הגיש את 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל, ולנו הצטברו הרבה שיחות סלון וכיוונים".
טייכר: "וכשחיים אתגר פרש מ'ציפורי לילה' שאלו אותי מה אני רוצה לעשות, ורציתי את זרחוביץ'. שאלו אותי:'את מי??', היה דין ודברים, אבל לי היה הכי טבעי שאת הצחוקים שעושים בבית נביא לשעות האלה".
זרחוביץ': "והשאר היסטוריה". 

טייכר וזרחוביץ' חותרים למגע
"הבנו שאם לא נעשה הפסקה אחד מהשני, נפסיד אותנו" | צילום: גלית רוזן

היו לכם גם משברי זוגיות?
זרחוביץ': "בסוף התוכנית היומית ברדיו תל אביב היינו מיואשים. אמרנו שחייבים לעצור את זה כאן לפני שזה יגיע למקום לא טוב".
טייכר: "בואי נגיד שהמילה 'די' נאמרה שם לא מעט. התעייפנו". 

אז ב-2009 פרשתם עייפים מרדיו תל אביב, ושנה אחר כך התחלתם לשדר בגלי צה"ל. מה השתנה?
זרחוביץ': אנחנו כבר לא עושים ארבע תכניות בנות שעתיים כל יום, כל שבוע. התוכנית ההיא לא הייתה מתוכננת נכון, זה היה מאוד תובעני ושוחק".
טייכר: "שנתיים וחצי ברצף! יום יום!"
טייכר: "התחלנו להתעייף גם אחד מהשני".
זרחוביץ': "אתה פשוט לא רוצה לראות את הבן אדם עד למחרת. הבנו שאם לא יהיה שם סטופ, אנחנו נפסיד אותנו". 

אז ויתרתם למען האהבה?
טייכר: "זו הדרך הרומנטית להגיד את זה, אבל זה מאוד נכון”.
זרחוביץ': "מה שהתחיל את הכל זה שאנחנו חברים ומצחיקים אחד את השני. אם זה היה נגמר, הכל היה נגמר". 

13 שנים ביחד לא הולך ברגל.
זרחוביץ' (נכנס לדמות): "תראי, כשהכרתי אותו היה לי שיער כמו שלו".
טייכר: "ואני הייתי ככה רזה", הוא מדגים בידיו.
טייכר: "אני הכי אוהב שערן מתפקע מצחוק בתוכנית ולא מצליח לשלוט בעצמו בתוך מערכון. זה אומר לי שזה עובד”.
זרחוביץ': "לי זה אומר חוסר ריכוז". 

באיזה שלב קלטתם שמדובר בקאלט?
טייכר: "במשדר הסיום אצל האקסית (רדיו תל אביב, א"ר), שהיה במועדון השבלול בנמל.  פחדנו שיבואו עשרה אנשים וזו תהיה התרסקות. כשראינו שאנשים מדקלמים, ושחלק נשארו בחוץ כי לא היה מקום, אמרתי לעצמי, 'רגע. וואו'”. 

איך אתם מקבלים את גילויי האהדה של המעריצים?
זרחוביץ': "זו לא תכנית טלוויזיה שחשופים אליה הרבה אנשים, אז זה מפתיע וזה כיף. מאוד”.
טייכר: "והם גם נורא מנומסים. ומחמיאים על דברים נורא קונקרטיים. ושומעים, ויודעים ושולטים בפאנצ'ים לפעמים טיפה יותר ממני. עוד לא גנבו לי תחתונים מהחבל, אנחנו חווים את האהבה ולא הערצה". 

נראה שאתם מאוד נגישים לקהל ולצוות שלכם, יחסית לטאלנטים.
זרחוביץ': "את שואלת למה אנחנו לא נפוחים? אנחנו קרובים לגיל 40, ואתה כבר מפנים שכל הדבר הזה נמשך בדיוק כמה שניות, אז איכשהו תנסה להישאר בן אדם, כי זה נגמר".
טייכר: "הקריאות ברחוב זה אישור לא למי שאתה, אלא לדברים שעשית היום. ומותר לאנשים גם להגיד 'בואנה, אני לא אוהב'”

יצא לכם?
שניהם: "בטח, ברור”.
זרחוביץ': "לא היה מקרים שרצו להרוג אותנו כי הייתה לנו חרא של תוכנית, אבל יש טוקבקים, וחלק מהבגרות זה להבין שלא כולם יאהבו אותך. קצת יכירו אותך, חלק מהקצת הזה יאהב אותך וחלק מהקצת לא יסבול אותך". 

>> לכל כתבות המגזין