להילי ילון יש כרטיס בכיוון אחד לאמריקה. בעוד חודש היא תנחת בניו יורק, בעוד שלושה חודשים כבר תטייל בדרכים - ואחר כך? מי יודע. בינתיים, מי שרוצה להפרד מוזמן לבקתה של הילי ובן זוגה על חוף הים במכמורת, תחנת מעבר בין חיים תל אביביים להגשמת החלום. כדי להגיע אליה צריך לעבור כביש עפר וקצת קוצים, אבל בסוף מחכה שקיעה ששווה הרבה. "עברנו לכאן עם כלום, הגענו עם שתי גיטרות, הצבעים שלי וכמה תיקים. יש צפרדע במקלחת, עורב שבא לאכל פעמיים ביום ואני מתכננת לגלוש ולעשות יוגה עם השכנה", היא מספרת. רק לפני שבועיים חזרה מסיני, עכשיו היא כאן עם הפנים לגלים, ויום אחד הילי תהיה רפי נלסון של הים. "יש לי חלום ליאכטה משלי. שלוש קומות, בראשונה תהיה תערוכת ציורים, בשנייה להקה שעושה הופעות ובקומה השלישית מסעדה. את יודעת מה? זה הפרויקט הבא".
אבל לפני זה, ניו יורק. בגיל 30, הילי עוזבת את הביצה המקומית והולכת לנסות לעשות את זה בתפוח הגדול - הרפתקה חדשה שבאה על רקע מציאות מורכבת בתחום הקריירה. היא מכבבת בסרט הקיצי שעלה לאקרנים "אני לא מאמין, אני רובוט?!" של צמד היוצרים טל גולדברג וגל זלזניאק, פנטזיה גיקית שמאיימת להפוך להצלחה כיפית במיוחד. ליהוקה של ילון לתפקיד נערת החלומות ב"אני לא מאמין, אני רובוט?!" מתכתב עם השתתפותה בסרטים כמו "אלנבי רומנס" ו"לילה בתל אביב", שביחד מספיקים כדי למתג אותה כנסיכת האינדי של הקולנוע הישראלי, סוג של זואי דשנל מקומית. אבל הזמן הרי נזיל ומשונה בעולם בו היא עובדת - ובמציאות, הסרט צולם לפני שלוש שנים, ומאז הילי בקושי שיחקה. בגיל 19, עם התפקיד הראשון שלה בדרמת הנוער ה"שמינייה", היא התרגלה לסטטוס של שחקנית עסוקה, אלא שבעשור שחלף היא לא הספיקה להחליט האם היא נסיכת ילדים או היפסטרית שנקלעה לגנון בטעות – והתוצאה היא תחושת פספוס מתגברת.
"היו לי שנים מאוד אינטנסיביות בתחילת הדרך. הייתי מסוחררת, מצד אחד עשיתי את השמינייה, מצד שני למדתי בניסן נתיב וגרתי עם רוקיסט וזה נראה לי לא מגניב לעשות סדרת ילדים", היא מספרת. "רציתי להיות כוכבת רוק ולא להתראיין ולא לעשות פרסומות ופסטיגל, ולא להרוויח הרבה כסף. סירבתי לכל מיני הצעות, והיום אני מבינה שיכולתי להיות ממש עשירה. מצד שני, יכולתי גם להיות במשבר זהות גדול".
אולי האליטיזם הרס לך?
"בניסן נתיב, לעשות משהו לא איכותי היה נחשב איום ונורא. אלו היו שנים של מעבר בתעשייה, בין איכות ללא איכות. לא רצו שאנשים יעשו דרמות יומיות, אלא תאטרון וסרטים. ואז בא הריאליטי והציף את הטלוויזיה. היום, כל דבר שהוא אינדי ומיוחד ומוזר אני אעשה בשמחה, זו האמת שלי ואין לי רצון לעשות משהו שאני לא מאה אחוז מאחוריו. אם אני אקבל עוד פרויקטים כאלה אז בטח שאחזור. אני אוהבת את ישראל, אני משחקת בעברית וכותבת בעברית. אבל אני חייבת לנסוע, כדי לפתוח איזו חסימה השראתית אצלי, חייבת משהו חדש".
"ידעתי שיגידו לי שאני משוגעת"
ילון תמיד הגדירה את עצמה כהיפית שנולדה בעשור הלא נכון. שני הוריה בעלי נפש חופשית - אמא קרמיקאית ואבא סוכן נסיעות שחלם להיות שחקן. הם התגרשו כשהייתה קטנה, אמה נישאה בשנית וגידלה אותה עם אביה החורג בקיבוץ שואבה, ואחר כך במרכז תל אביב. "ההורים שלי נשארו בקשר טוב וגם זה מתסבך את הילדים איכשהו. לכולם יש רצון וחלום למסגרת משפחתית של אמא אבא וילדים. אבל המציאות של היום כבר לא כל כך מאפשרת את הדבר הזה".
מי היה המבוגר האחראי בבית?
"אמא שלי היא הכריזמטית, חמת מזג אבל כובשת. היא מהפנטת. אבא שלי חמוד, צ'ארמר של פעם. הוא עדיין יוצא לדייטים, שובב. היא המבוגר האחראי, היפית שהפכה ללא-היפית, וזה קיצוני, כמו לחזור בתשובה. היא עשתה בשבילי הרבה וזה למרות שבגיל ההתבגרות הייתי מרדנית הארדקור. היא אמרה לי שכשאהיה גדולה אגיד לה תודה וזה באמת מה שקורה. הייתי משוגעת ולא הקשבתי לאף אחד".
היא גדלה לתוך הדמות שלה: לימודים בבית הספר היהודי-ערבי, ואז בבית הספר הפתוח, גיחות לסיני, ויתור על צבא. עד שלוהקה ל"שמינייה" כבר הספיקה לברוח לתקופה לאנגליה, שם עשתה תאטרון רחוב, ואחרי כמה סיבובים נחתה ביפו, ביתה עד לא מזמן. זה היה המקום שעזר לה להמציא את עצמה מחדש, בתור המורה הילי. "לפני ארבע שנים הסתובבתי ליד בלומפילד וראיתי שם סטודיו ענק וריק והרוס, ואמרתי שאני אקח את המקום הזה ואני אלמד בו ואעשה הופעות. זה מה שהיה. כדי לעשות את זה, ניתקתי קשר עם כל מי שהכרתי, כולל אמא שלי - לא דיברתי עם אף אחד, לא עניתי לטלפונים, כי ידעתי שכולם יגידו לי שאני משוגעת לקחת מקום כזה ולשלם שכר דירה גבוה ולפתוח עסק בגיל 26. לא רציתי להקשיב לאף אחד, ופשוט התחלתי להעביר סדנאות לנוער. כולם הגיעו אלי מפה לאוזן, לא ילדים ששמעו עלי מהשמינייה, אלא ילדים אמנים שבאים ממגמות או משכונות מצוקה, זה נהיה משהו ממש טוב. לימדתי כלים לחיים שעוזרים גם במשחק. לקחתי את כל הכאבים שהיו לי מבית הספר למשחק, את כל הדברים הכי טובים שלמדתי, והעברתי הלאה. זה לא היה בשביל כסף אף פעם".
לפני כמה חודשים, כשמאחוריה 800 ילדים שלמדו אצלה, הילי החליטה לסגור את הסטודיו ולקנות כרטיס טיסה. "תמיד אמרתי שזה יהיה לארבע שנים, לא יותר. פחדתי להישאר בזה, בתפקד המורה. מה פתאום מורה? אני שחקנית. אני רוצה שיחזור לי הניצוץ בעיניים שראיתי אצל התלמידים שלי".
בניו יורק מתכוונת ילון לשלב בין העולמות: היא כבר קבעה להיפגש עם מכרה ותיקה שעוסקת בעיר באמנות מיצג כדי להפיק איתה יצירה בתחום התיאטרון, וגם סדנאות לנוער ישראלי ופלסטיני באות בחשבון. לנסות להביא את השלום, אבל עם כוס של סטארבקס בהישג יד. "האמת שהרעיון הוא לא לדבר על הקונפליקט, כי אני בעצמי לא יודעת מה הדעות הפוליטיות שלי. אני בעיקר בהלם ממה שקורה במדינה כרגע, ואני לא יודעת איך להתמודד עם המצב. לא החלטתי מה יותר מזעזע, מה שקרה בסוף השבוע האחרון, או התגובות שאני קוראת על האירועים. הייתי צריכה למחוק מפייסבוק אנשים שכתבו שלא היה צריך לקיים מצעד גאווה בירושלים. אני ישר עושה אפנרנד כשאני קוראת דברים רעים וגזעניים. גם בצוק איתן מחקתי הרבה חברים".
את אומרת שאת לא פוליטית, אבל יתייגו אותך עכשיו כאמנית השמאלנית שהחליטה לרדת.
"אי אפשר לפתוח במדינה הזו את הפה, וזה לא משנה לאן הדעות שלי. אני יודעת שצריך לקרב בין פלסטינים ויהודים. היה לי רגע בחיים שהבנתי שזה לא בסדר שאין לי חברים ערבים, ושיניתי את זה, אז לפחות עשיתי משהו. אבל אני באמת לא יודעת פוליטיקה".
"אסור לדבר על גלגלצ"
הסטודיו ביפו הביא לה גם את האהבה – המוזיקאי עמוס פאנק. בעבר כבר ניהלה מערכת יחסים בת 8 שנים עם המוזיקאי עפר קורן, שגם הפיק עבורה את אלבומה הראשון - ואחרי כמה שנות רווקות, הבינה שכנראה יש לה טייפ מועדף. "לפני שנה עמוס הגע להופיע בסטודיו שלי. באתי לעשות לו סאונד ותאורה, ראיתי אותו מופיע, ובזה זה נגמר. הרגשתי שאני בבית", היא צוחקת. "באמת שאני תמיד עם מוזיקאים בסוף, כל פעם נשבעת שלא יהיה יותר מוזיקאי וחוזרת לזה. פעם אחת יצאתי עם הייטקיסט וזה היה נורא, לא החזקנו דקה ביחד".
את מאוד זוגית, בסך הכל.
"כן, אני מאמינה בזוגיות ובמונוגמיה. זוגיות זה זוועה, אבל זה גם הדבר הכי מדהים בעולם. זה להכיל בן אדם בכל מצב, להכיר וליצור חלומות משותפים, להיות סופר סבלני ולדעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. יש שלב מסריח שצריך לעבור יחד, רגעים נוראיים כשמסתכלים לגועל נפש בעיניים. זה על גבול הלא אפשרי, אבל בסוף זה מדהים. אני תמיד מאוהבת, אני גם יכולה להתאהב עכשיו בתמר השכנה שלי כי נעשה יוגה יחד".
שניהם יעשו מוזיקה בניו יורק. עמוס בפולק-רוק, הילי בפופ אלטרנטיבי מתוק. בקרוב יוצא סינגל חדש שלה, "אל תוותר", בהפקת אדם בן אמיתי. בשנים האחרונות הצליחה לעשות לעצמה שם בסצנת האינדי, עם השיר "אהבה רטובה" וכסולנית של הלהקה "אנרגיה חולנית", אבל אין לה ציפיות מהפלייליסטים. "הורדתי את המקום הזה של ליייצר מוזיקה כדי שתצליח. זה לא עובד. הייתי קצת ברדיו בלילה וב-88, והפעם מה שיקרה יקרה".
את לא מצטרפת למחאה של מאיה בוסקילה נגד גלגל"צ?
"מאיה בוסקילה עושה עבודה מצוינת בנושא הזה, אבל מחו על זה גם לפני 4 שנים ו-7 שנים, בכל פעם מישהו אחר משחיר את עצמו ושורף את עצמו ברדיו. כנראה שאסור לדבר על זה. בשבילי מוזיקה היא בריחה, אני מרפה ופשוט עושה כיף. הוצאתי את הסינגל באופן עצמאי, אין לי ציפיות גם מחברות תקליטים".
חשבת לעשות הדסטארט?
"אני לא מסוגלת. מה, אני אמורה לצלם את עצמי? לבקש מאנשים תמיכה? זה הופך להיות מפיקה, משווקת, לא אמנית. אני יכולה לשווק אותך או את החולב עיזים שגר כאן בבקתה לידי כאן, אבל לשווק את עצמי זה לא הדבר שלי. אני רוצה לעשות מוזיקה מהבפנים שלי ולשלוח החוצה ושמי שיאהב ייהנה מזה".
אולי זה פחד מהצלחה?
"מה זה הצלחה? לא גדלתי בבית שמחפש כסף, לא חיפשתי כסף, בכלום. זה לא עניין אותי. כשאין לי מה לאכול אני מוצאת משהו ועובדת. אני לא דואגת, יש לי בטחון שתמיד יהיה לי מה שאני צריכה. בכל מקום שהייתי בעולם, ישר מצאתי מה לעשות, במשחק או במוזיקה".
"אני מנסה להיות נשית"
למרות הגישה האופטימית והגוד וייבז שהיא משתדלת לפזר, ילון מודה שהקריירה הזאת היא לא בדיוק מה שהבטיחו לה. נתנו לה להרגיש שהיא הדבר הגדול הבא, ואז עברו הלאה לשם החם החדש. "תמיד הייתי מאוכזבת מהתעשייה", היא אומרת, "זו תעשייה נהדרת, אבל איפה היא, בעצם? אני לא רואה אותה. כמעט ולא פונים אלי לאודישנים, ואני עוד במצב טוב ביחס לאחרות".
אילו תפקידים פספסת?
"רציתי לעשות את מישהו לרוץ איתו, סוף העולם שמאלה. תפקידים שהגעתי בהם לשלב אחרון באודישנים אבל בסוף לא לוהקתי. לא התבאסתי כי אתה רגיל לזה, בסוף רוצים מישהו אחר, למרות שעשית מאה שלבים. הייתי מתה לעשות משהו כמו אפס ביחסי אנוש, אבל לא יצא. עכשיו יש גם בעיה עם הגיל שלי - אני עוד לא ממש אישה וכבר לא ילדה, ואני בת 30 פור גאד סייקס. אני אשחק אמא? זה לא הגיוני. בחיים אני בכלל טומבוי".
כולן אומרות את זה.
"אני מנסה להיות נשית, פתאום אוהבת לשים לק ודברים כאלה, ויש לי גם שמלות ועקבים וזה כיף, אבל בסוף זה לא מחזיק".
את מרגישה יפה?
"אני שמחה שאת שואלת על זה, כי אני עכשיו מדברת עם כל בנות העולם ואומרת להן שהכי יפות הן הכי מתוסבכות עם איך שהן נראות. אני יודעת שאני צריכה לאהוב את הגוף שלי ואת השינויים שבו, אבל זה קשה. ואני לא שמנה אבל הייתי הכי שמנה בשמינייה, והכי שמנה בניסן נתיב, תמיד הכי שמנה במגזר. תמיד יהיה גם מאבק פנימי, וזה קשה כשאת צריכה לשמש גם דוגמה. הייתי אומרת לתלמידות שלי שזה לא הגיוני שחצי מהמחשבות שלנו יתמקדו באיך אני נראית. זה מנדנד נורא, ולא באמת עוזר בשום דבר".
צילום: רמי זרנגר, סטיילינג: ישראל רחמני, בגדים: MANGO, ALDO, איפור ושיער: שושי אופיר