יוסי עוזרד
יוסי עוזרד. החליף את הטלוויזיה בספרים | צילום: יולי שילוח
 "אני חושב שסיימתי את הספר", יוסי אמר לי יום אחד. "נשאר לי רק לעשות הגהות. תקראי ותגידי לי מה דעתך". זה קרה ארבעה חודשים אחרי שהסתגר לראשונה בחדר העבודה שלנו, והאיש בן ה-64 לו אני נשואה יותר מ-13 שנים היה נראה מרוצה. במהלך החודשים ההם נטש את העולם שבחוץ לטובת הקלדה סוערת של עשרות אלפי מילים לתוך המחשב, כמעט בלי הפוגה. היומיום המוכר שלו, כבעלים של "יסמין TV" – קבוצת תקשורת הכוללת שורת חברות, ביניהן חברת ההפקה שלנו "יולי אוגוסט", התחלף באחת בשגרה מאומצת של כתיבה, רחוק מאוד ממה שהתרגל אליו. מי שגדל בגלי צה"ל, עבר לערוץ הספורט ולחברת החדשות ובהמשך צבר ניסיון מרשים בחברת הכבלים, ב-HOT ואז בהפקה של מגוון יצירות ("פלפלים צהובים", "לעוף על המיליון", "אננדה", "ביקור התזמורת" ועוד), סחר בתחום הרפואה ואפילו ערוץ טלוויזיה ייעודי לכלבים (dogtv) – התמסר כל כולו לחלום הכתיבה הישן ולא היה מוכן לנוח עד שהמשימה תושלם.

באותו יום כשקרא לי, היה בטוח שהחלק הקשה מאחוריו. כיום, שש שנים לאחר מכן, הוא וגם אני יודעים שזו רק הייתה ההתחלה: מחומרי הגלם של הדראפט הראשון נשאר מעט יחסית, ואליהם נוספו סיפורים וגיבורי משנה, אירועים היסטוריים שהתערבבו בחוויה האישית והרגשית. יוסי עשה להטוטים, צייר מציאות במילים, שלף שפנים מהכובע. הוא כתב (ואני מצדי קראתי) עשרות דראפטים נוספים של סיפור שהלך והתהווה והתרחב וקיבל צורה, ריח, צבע וקול.  בכל הזמן הזה נפעמתי מהיכולת שלו להתעמת עם הקושי ולהתעקש, להתייאש ומיד להתמלא אמונה מחדש – וידעתי שבקצה הדרך תיוולד יצירה ייחודית שרק הוא יכול לספר. ובאמת, לבסוף העמיד יוסי את "קיבוץ ברלין" (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר) – ספר מהסוג שלופת את הקורא מהרגע הראשון ולא משחרר אותו עד העמוד האחרון. כעת אנחנו יושבים בחצר ביתנו, כשהרך הנולד מונח על השולחן לפנינו, מתווסף לששת הילדים שלנו – שניים שלי מנישואיי הראשונים, וארבעה שלו – ומנסים להתרגל לסטטוס החדש: אני בתפקיד המראיינת מתפנה לשאול את בן זוגי האהוב כמה שאלות. נאחל לשנינו בהצלחה.

לעצור בתחנות שאיש לא עוצר בהן

"קיבוץ ברלין", רומן הביכורים של יוסי, מנסה לשרטט את תמצית הישראליות לאורך שנות קיומה של המדינה. הוא מביא את סיפורו של אורי דולב, בן קיבוץ בגליל העליון, מלח הארץ, והמסע שהוא עובר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, אשר השאירה צלקות בנפשו, מתחיל אורי לעבוד בגלי צה"ל, אך הקריירה שלו נקטעת בעקבות הסתבכות בפרשה ביטחונית עלומה. כתוצאה מהטלטלה אותה הוא מחליט לעזוב את ישראל ועובר להתגורר בברלין, מקום הולדתם של הוריו, מייסדי הקיבוץ. מכאן העלילה רק מעמיקה, והקורא יוצא עם לא מעט תובנות על החיים בארץ – מהרעיון הקיבוצי והישראלים שהגיעו מגרמניה כדי להקים קיבוץ, דרך הלינה המשותפת, הטראומה של מלחמת יום כיפור ובסופו של דבר – הירידה מהארץ.

יוסי עוזרד
יוסי עוזרד ורעייתו, חלום של שנים
טוב, בוא נתחיל בלעשות לך קצת נחת. איזו שאלה היית מת שישאלו אותך בראיון על הספר ועוד לא שאלו?
יוסי: "אני מניח שזה 'למה כתבת ספר ולא בחרת לעשות סרט, שזה תחום שאתה עוסק בו כבר שנים?'".

אוקיי. יוסי, למה כתבת ספר ולא בחרת לעשות סרט, שזה תחום שאתה עוסק בו כבר שנים?
"משום שהמדיום הקולנועי מורכב, יקר ונשען על שיתוף פעולה של עשרות אנשי מקצוע. כתבתי סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, עלילה שנעה אחורה וקדימה בזמן, אירועים בברלין בשנות ה-30 המאוחרות לצד הווי הקיבוץ בראשיתו ותיאורים של מלחמת יום כיפור. את בעצמך מפיקה שנים רבות, לא צריך להסביר לך שתסריט כזה דורש תקציב של מיליונים רבים. בכתיבה ספרותית אתה עם עצמך, לבד, מוחק וכותב מחדש. זה מדיום שאישית לי מתאים יותר".

עכשיו תורי: אני חולקת אתך את החיים ובשבילי אתה קודם כל איש משפחה. איך אתה מסביר את זה שלגיבור הספר שלך, אורי דולב, אין משפחה, לא אישה ולא ילדים?
"הכנסת אותי לפינה. כתבתי ספר על חזון גדול וכוונות טובות שמתנפצות על סלע המציאות, ספר על בדידות גדולה. חשבתי שיש עוצמה גדולה יותר להתמודדות הפנימית של הגיבור אורי כאיש מצליח שאחרי הכל נשאר לבד. הוספת משפחה לחייו הייתה מסיטה את הספר ממסלולו. האמת, יכול להיות שוויתרתי על משפחה בספר משום שמשפחתי בחיים האמתיים חשובה לי כל כך".

יוסי עוזרד
עטיפת הספר "קיבוץ ברלין"
הגיבור שלך, כמוך, נולד עם קום המדינה, הוא בן קיבוץ בגליל העליון ואתה נולדת וגדלת בקיבוץ "להבות הבשן". עד כמה הביוגרפיה שלו מקבילה לזו שלך?
"נולדתי בסמוך ללידת המדינה ולכן יש בינינו דמיון ביוגרפי. גם בחיי ובחיי המדינה יש המון תחנות משותפות. בספר בחרתי להתמקד במספר תחנות שבדרך כלל האוטובוס לא עצר בהן. אם תרצי, נסעתי באוטובוס 'המאסף' ולא ב'ישיר'".

הבן שלי, גל, כינה אותך פעם "פורסט גאמפ הישראלי", אחד שנכח כמעט בכל צומת משמעותית בתולדות המדינה. מה לדעתך היה האירוע המכונן שהשפיע עליך יותר מכל?
"ללא ספק מלחמת יום כיפור. הייתי בן 25, קצין ומילואימניק, והמלחמה הזו טלטלה את כל הערכים שצמחתי עליהם. יצאתי ממנה אדם אחר. בפעם הראשונה התחלתי להטיל ספק בכל אמירה ובכל מעשה של הדרג המפקד והדרג השלטוני. בשלב מסוים במלחמה הפסקנו להקשיב לקולות שבאו מלמעלה ופעלנו כפי שמצאנו לנחוץ. אמרת פורסט גאמפ? אני זוכר שיצא לי להאזין במכשיר הקשר לשיחה בין האלוף אריאל שרון למפקד חזית הדרום חיים בר-לב. התנהל ביניהם ויכוח קטנוני ועקיצות הדדיות בזמן שחיילים נהרגו. הבנתי שאנחנו לבד בחולות סיני, שההנהגה הצבאית והמדינית קורסת. למזלי, מפקד הסיירת שלי, יהודה אולמן, תפקד מדהים. בזכותו אף אחד אצלנו לא נהרג, אבל על זה לא מקבלים צל"ש. תחטטי היטב בהיסטוריה, תגלי שמאחורי כל צל"ש מסתתרת פאשלה איומה".

אופטימי, לא עיוור

לאורך כתיבת הספר, יוסי שיתף אותי לא מעט באירועים קשים, אולי אפילו טראומתיים, מתקופת הילדות שלו ושנותיו בצבא. אלה היו דברים שהוא לא דיבר עליהם בעבר, וכשאנחנו יושבים עכשיו אנחנו מבינים יחד שהכתיבה הייתה עבורו סוג של תהליך עיבוד וריפוי. צלקות עבר שהגיע הזמן לפתוח ולתת להן להגליד כמו שצריך.

יוסי עוזרד
איש משפחה הכותב על גיבור ללא משפחה
"כשיצאתי לדרך לא חשבתי על זה כעל ריפוי, אבל במהלך הכתיבה חלומות ביעותים מהעבר שחשבתי שנפטרתי מהם חזרו אליי בעוצמה רבה. כנראה שהתמודדתי עם זיכרון העבר וניסיתי גם להבין היום דברים שלא הבנתי אז", הוא אומר. "הצורך לכתוב התחיל אצלי כבר לפני עשרות בשנים, אבל תמיד היה משהו חשוב שדחק את הכתיבה הצידה. היום, אחרי תהליך הכתיבה, אני יודע שבשפת הדיבור שבה אפיינתי את גיבורי הספר, למשל, יתכן בהחלט שגם עשיתי מין ריסטארט לתובנות הפרטיות שלי. התהליך כולו חידד בי חושים שנשכחו, ואני לא יודע אם זה ריפוי – אבל הכתיבה הייתה עבורי בהחלט כמו טיפול שורש על מהות החיים, והעלתה בי שאלות כמו 'מה אתה רוצה מעצמך כשתהיה כבר זקן'".

נו, אז מה אתה רוצה מעצמך כשתהיה זקן?
"תראי, אי אפשר לעצור את הזמן. אני רק מאחל לעצמי שאוכל להמשיך לחיות את חיי היפים כפי שהם היום".

ובינתיים, אני חייבת לשאול אותך על משהו שלא ברור לי. "קיבוץ ברלין" הוא ספר מלא עצבות עם מעט רגעי חמלה והרבה בדידות וצער. ואילו אתה, יוסי, אחד האנשים הכי אופטימיים ושמחים שאני מכירה. איך מאיש כל כך שמח נולד ספר כל כך נוגה?
"דווקא חמלה יש הרבה בספר. תשמעי, בחיים אני אופטימי ורואה תמיד את חצי הכוס המלאה. אגב, הזוגיות איתך היא הדבר הטוב ביותר שנפל בחלקי. ובכל זאת, אין זה אומר שאני לא רואה את המציאות: אני אופטימי אבל לא עיוור. רוב האנשים סביבי עצובים, מאוכזבים, מוטרדים מכל שטות ולא נותנים לעצמם מנוחה. זה כנראה טבע האדם. אני בחרתי להתמקד בטוב, כי ככה הרבה יותר קל בחיים, אבל כאן הייתה לי הזדמנות לנסות משהו שונה. פעם מישהו אמר שהוא מוכן לשלם מיליון דולר כדי להיות דקה במוחו של אדם אחר. ניסיתי את התרגיל הזה בספר וזה מה שיצא".

דבר נוסף שנמצא בספר הוא הרבה מאוד פרטים. הרי לך יש זיכרון יוצא דופן, ואתה זוכר פרטי טריוויה לא הגיוניים כמו מי הגיע למקום רביעי בשחיית גב באולימפיאדת מונטריאול. הספר שואב השראה מהארכיון הפרטי שמאופסן בראשך וזה חלק מכוחו – מלאכת הסיפור שלך מתובלת באינסוף פרטים קטנים שמציירים תמונה תלת ממדית מרהיבה ומרגשת.
"נו, אז מה השאלה?".

מה זה משנה? הרי אתה בכל מקרה תגיד מה שאתה רוצה להגיד בלי קשר למה שאשאל.
"בגלי צה"ל הבנתי שאם יש לך זיכרון טוב אתה בעמדת יתרון. המוח האנושי הוא מחשב על, את אומרת מילה ומיד נשלף זיכרון כלשהו. למדתי לעשות שימוש בפלא הזה – לחבר מהר את הפרטים הקטנים וליצור מהשילוב מבט רענן ואחר, לחדד את היכולת האסוציאטיבית כדי לתת משמעות חדשה. מצד שני, אני חלש מאד במתמטיקה. עד היום אני לא מסוגל לפתור בעיות תנועה".

מה חבר הילדות יגיד על הספר?

בשלב מסוים בתהליך הכתיבה, יוסי חשב לקרוא לספר "מה יגידו" – שם שחושף את ההוויה הקיבוצית, בה כל אחד מעורב בחיים הפרטיים של שכנו. כשאני שואלת אותו האם היה לו חשש מה יגידו החברים בקיבוץ שיקראו את הספר ויפגשו בתיאורים הלא פשוטים ובדמויות מוכרות, הוא מבהיר לי שכבר מזמן השתחרר מהכבלים ההם.

יוסי עוזרד
פורסט גאמפ הישראלי
"אנחנו גדלנו בקיבוץ על 'מה יגידו', חיינו עמוק בתוך חברה סגורה וביקורתית", הוא אומר. "למזלי, ידידי הסופר אגור שיף הצליח לגרום לי להשתחרר מהחשש. הוא אמר לי 'תכתוב מה שמתחשק לך. אל תיתן דין וחשבון. רק תספר'. עצה נפלאה. לגבי אמי, ידעתי שיהיה לה מאד קשה עם הספר, אבל היא אישה חכמה וסמכתי עליה שתבין שהלכתי עם האמת שלי".

מי ישב לך על הכתף כשכתבת את הספר? דעתו של מי הכי הייתה חשובה לך?
"יש לי חבר ילדות מבריק ומשכמו ומעלה, ואפשר לומר שמבלי שידע הוא זה שישב לי על הכתף. שמעתי אותו מקטר, רוטן, מתעצבן – והקשבתי לו. הזיכרון שלו טוב משלי ויכולת התבוננות שלו היא בלתי נתפסת. דעתו על הספר חשובה לי מאד. אני עדיין מחכה בחשש לתגובתו".

מרגע שפרסמת ספר, הרווחת את הזכות לסבול מקנאת סופרים. ספר לי על ספר אחד שהשאיר בך חותם עמוק, כזה שהיית רוצה להיות חתום עליו.
"יש ספרים רבים. 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, 'עבר הווה עתיד' של יוג'ין יונסקו ו'מיכאל קולאס' של היינריך פון קלייסט".

ולסיום, משהו אחר. יש בספר נוכחות עצומה של עולם הטבע והצומח על כל סוגיו וגווניו. לציפורים נתת בו תפקיד מרכזי. מאיפה כל זה בא?
"מכך שהיינו באמת ילדי השמש, ילדי הטבע. הלכנו יחפים כמעט כל השנה, כל יום טיילנו בשדות ובגבעות מסביב לקיבוץ. כל עונה בשנה קיבלה משמעות בשטח, וזה היה חלק מהחיים להכיר ולדעת את כל סוגי הצמחים ומיני החיות הקטנות. התקבצו אצלנו אין ספור של מיני ציפורים, תלוי לפי עונת השנה, וזה היה תמיד תענוג גדול. האם ראית פעם להקת סנוניות או זרזירים במעופם? תאמיני לי, זה הבלט היפה ביותר ביקום".

ליסה שילוח-עוזרד היא מנכ"ל "יולי-אוגוסט הפקות"