קרמיקה, שמש אסוציאציות לא מעודכנת: פנסיונריות, רימונים, המילה "גלזורה", פטריק סוויזי ודמי מור, בתי קפה בכרכור, מתנת פרידה למורה שאתה שונא, חמסה לקיר, שי פאסיבי-אגרסיבי לחג. 

קרמיקה, המציאות בשטח: שליח וולט בן עשרים ושלוש מדבר בטלפון ואומר "לא אחי, שלישי אני בקדרות. כן אחי, בשביל הנפש". 

כולם בקרמיקה. לומדים, עושים, קונים. אם אתם לא עוקבים אחרי לפחות חשבון קרמיקה אחד באינסטגרם, אתם עושים משהו לא נכון. הרשת מתפקעת מתמונות ספלים יפהפיים בעיצוב נורדי ומסרטוני אובניים מהפנטים, חלקם כוללים חתולים. קרמיקה הפכה למוצר צריכה עדכני וקדרות לפעילות הפנאי המועדפת בתל אביב. כזו שכבר לא שמורה לגיל פרישה, אלא חצתה את הכביש והתיישבה חזק על אנשים שנמצאים על הספקטרום ההיפסטרי. 

לא מדובר בנישה תל אביבית מנותקת. כאילו, לא רק. בשנים האחרונות גם כוכבי הוליווד התמכרו לקרמיקה. סת' רוגן הפך למעצמת קדרות ואפילו מוכר את תוצריו (המכוערים באופן מפלצתי) שכוללים בעיקר כלים מאזורי הוויד וענף העישונים. נעמי ווטס מפגיזה ברילז מבוססי אובניים באינסטגרם. ג'יימס פרנקו בעניין, ברור, הוא חייב להיות חלק מכל טרנד. גם בראד פיט סיפר שהוא מעביר המון שעות בסטודיו הקרמיקה של חברו לאונרדו דיקפריו, ועוד. אולי נדמה לנו שבכל פינה בתל אביב נפתח סטודיו לקרמיקה. אבל זה כלום לעומת מה שהולך בניו יורק, שבה הקרמיקה כבר הוכרזה כיוגה החדשה והשנתיים האחרונות מלאות בכותרות כמו "האומנות האיטית של החימר שמתפוצצת בעולם", "העלייה המטאורית של הקרמיקה" ושאר הכרזות. יש אפילו ריאליטי קרמיקה, "The Great Pottery Throw Down", שמולדתו היא כמובן בריטניה - מדינה ששני תחומי התמחות מרכזיים שלה הם קרמיקה וריאליטי. 

כשאני מחפשת סטודיו קרמיקה להתלמד בו – תשוקה שמקננת בי כבר זמן מה וקיבלה סוף סוף צידוק עיתונאי – אני מקבלת אינספור המלצות. תל אביב, מתברר, מפוצצת במקומות שנפתחו בשנים האחרונות, קיבלו דחיפה עם הקורונה ומאז בקושי עומדים בקצב הנרשמים. אני בוחרת במקום שההמלצה עליו חזרה הכי הרבה פעמים: "מטריאל גירלז" של עדי טל ושי ג'רסי. סטודיו קטן ומשגע ברחוב החשמל שמעביר שיעורי בוקר וערב, כל שיעור שלוש שעות. 

שי ועדי עובדות ויוצרות יחד. את "מטריאל גירלז" הן פתחו לפני שנתיים. הן אמניות קרמיקה שמציגות בתערוכות וב"צבע טרי", שי בוגרת תל חי ועדי מבצלאל. הן מוכרות כלי קרמיקה, מעבירות קורסים למתחילים ולמתקדמים ומאשרות מיד – כן, החוגים מלאים, בוקר וערב, הביקוש גבוה. 

״בשנים האחרונות זה די מקביל ליוגה ופילאטיס", אומרת עדי, "אנשים עובדים הרבה שעות על מחשב ומחפשים את המקום הפיזי, לחזור לגעת ולהרגיש. זה התחיל עוד לפני הקורונה והקורונה נתנה לזה קפיצה, הייתה התנגשות בין מלא שעות בבית לבד על המחשב לבין זה שלא יודעים מה יקרה מחר, אז עכשיו זה הזמן לעשות דברים שאנחנו רוצים". 

לא נעים לי בידיים, לא קלטתי כלום, אני מרגישה מדהים

לשיעור הראשון שלי אני מגיעה בידיעה מוחלטת שאהיה גרועה, בטח לעומת הפנסיונריות שיהיו איתי בחוג ויגיעו עם הרבה יותר ניסיון. ההפתעה הראשונה היא לגלות שאני האדם המבוגר ביותר בחדר. בגיל 41, אני הכי קרובה לפנסיונרית שם. וזהו, אין הפתעה שנייה, אני באמת גרועה. יתר התלמידים באים מאזורי העיצוב הגרפי, יש גם הייטק, הרבה עצמאיים. כל מה שכולל זיקה עיצובית ו/או לו"ז שמאפשר לקחת בוקר חופשי בשבוע בשביל חוג. הקורונה אווררה לנו את שעות העבודה, לפחות למי שבהייטק ועדיין לא חזר לגמרי למשרד. בוקר שכולל פעילות למען עצמנו נראה לנו הגיוני יותר מחמישה בקרים בשבוע בקיוביקל. מעסיקים, תירגעו, אנחנו נחזיר את השעות. איזו פריבילגיה, בטח תנחרו בבוז, אבל לא רק. יש איתנו גם מיילדת אחת שאחרי החוג, שמסתיים בשתיים עשרה, טסה למשמרת בבילינסון שמתחילה באחת.

אנחנו מתחילים בלישה נמרצת של החימר מסביב לשולחן. אני מגלה שצריך ללוש את החימר בערך מאה פעם כדי להיפטר מכל האוויר שבו, מלאכה סבוכה עבור אדם עם פלג גוף עליון רפוס במיוחד. החימר, כך למדתי, הוא יצור מפונק, קפריזי וחסר סבלנות. למרבה הצער גם אני, ושנינו קצרי רוח במיוחד כלפי האובניים – אותו עיגול מסתובב שעליו מכיירים (אלוהים, זאת מילה?) ושכולנו מכירים מ"רוח רפאים" כי אנחנו יצורים עם מאגר רפרנסים דל מאוד. 

כולם מזהירים אותי שזה הרבה פחות קל משזה נראה, אבל אני עדיין מופתעת. ציפיתי שזאת תהיה פעילות מרגיעה, משהו שנותנים לאסירים לעשות כדי להתמודד עם התקפי זעם – אבל כמות המתח שמצטברת לי בגוף משוגעת. לא נעים לי בידיים, לא נעים לי בגוף, אני בסטרס. שי אומרת שזה טבעי, לוקח זמן להרגיש נינוחים על האובניים ומזכירה את "חוק 10,000 השעות", לפיו לוקחת 10,000 שעות להיות ממש טוב במשהו. אני סבבה לגמרי עם להיות בינונית, אבל גם 5,000 שעות אין לי. שי מספרת שהרבה אנשים מגיעים במחשבה שזה עומד להיות קל ושהם הולכים להכין את הכלים המהממים שראו בעיני רוחם ואז גם למכור אותם, מה שהופך את המפגש עם המציאות למתסכל אפילו יותר. טוב, לפחות לי אין את הבעיה הזאת, אעריך כל עציץ מכוער שאצא איתו הביתה. 

שלוש השעות הראשונות עוברות כמו עשר דקות ושום דבר שאני עושה לא מצליח. אני יוצאת משם מכוסה בחימר (יורד בכביסה), בידיעה שלא קלטתי את מרבית ההסברים ובהבנה שלא קורצתי מהחומרים של אמני קרמיקה, אבל זה בכלל לא משנה כי אני מרגישה מדהים. אני לא יודעת אם זה עצם קיומו של חוג או שבחימר יש יסוד נפשי מרפא כלשהו, אבל מיד בא לי לחזור כבר לשיעור הבא. 

אפשר לשחרר

"פעם קרמיקה הייתה יותר קישוטית, היום היא יותר שימושית. אנשים משקיעים סכומים יחסית גבוהים בכלים והכל מתכתב עם מגמות עיצוב עכשוויות", מספרת עירית בירן – הבעלים של nowpottery, סטודיו לקרמיקה שממוקם בשרון ויש לו חשבון אינסטגרם יפהפה שבו אפשר לראות את הקו העיצובי העכשווי של קרמיקה, שבו הכל יותר נקי, פונקציונלי ואלגנטי. לפני שבועיים כתבתי את כתבת החזיות, ולאורה אני רוצה לומר שהקרמיקה הנוכחית אל מול הישנה היא כמו ההבדל בין "ויקטוריה׳ס סיקרט" ל"סקימס". 

בירן החלה לגעת בקרמיקה לפני עשר שנים, ולפני שבע שנים נתנה לזה שם ויצאה לעולם. מאז זה מה שהיא עושה, ובשנים האחרונות העולם החל להסתנכרן איתה. "הביקוש לקרמיקה נמצא בעלייה מתמדת, עם קפיצה גדולה בקורונה. אנשים נמשכים לקרמיקה וגם רוצים לחוות את העשייה, את החומר. מגמה דומה לזו שהתרחשה עם הבישול". במהלך הקורונה העבירה בירן סדנאות חווייתיות ששילבו בין אוכל לקרמיקה.

מה ההסבר שלך לתופעה?
"יש כאן התלכדות של כמה תהליכים. למשל עלייה במודעות לקראפט באופן כללי, וגם השיח החברתי על סלואו לייף ומקומיות. פעם אמרו שקרמיקה זה לזקנות, אבל היום זה טרנדי וערכי ונכון. החיבור של קרמיקה לערכים כמו סלואו ליבינג קשור לייצור מקומי, לחיבור לאנשים שסביבך, לעבודת יד. קרמיקה מכבדת את האנשים שיוצרים את הכלים ואת הקהילה סביבם, במקום לשנע ממפעלים בכל העולם שאין לנו מושג איך הם מתייחסים לאנשים שעובדים בהם". 

סיבה נוספת, לדבריה, פשוטה הרבה יותר – העיסוק באוכל ובאינסטגרם. "הרבה מעצבות אוכל באות ולוקחות ממני כלים, הן כמעט ולא מצלמות על כלים תעשייתיים. אנשים רוצים שהאוכל יראה טוב, דברים צריכים להראות אחרת"

"מגמה נוספת היא שאנשים רוצים יותר חוויות מחפצים. הם מחפשים תוכן, להיפגש, לעשות, לחוות. יש פה תהליך של זמינות – קרמיקה זה לא משהו שאפשר לעשות לבד בבית. הביקוש גורם לכך שנפתחים עוד מקומות ואנשים יכולים לבוא ולעשות בהם, ויותר אנשים יכולים להיכנס לתוך המעגל הזה של קרמיקה".

אצל בירן, החלוקה המגדרית בקרב אנשים שמגיעים לסטודיו עדיין קשיחה למדי: רוב מוחלט לנשים ומדי פעם גבר שבא עם אשתו. גם אצל שי ועדי ב"מטריאל גירלז" יש עדיין רוב נשי, ובערך אחד לחמש הוא אדם מסוג בן.

"בהונגריה למשל זה תחום של גברים, כי הקרמיקה נעשית במפעלים ועובדי מפעלים הם בעיקר גברים", מסביר לי וובה וולף. "בישראל זה היה פעם תחום מאוד נשי, למדתי בבצלאל והייתי עוף מוזר. לאט לאט, בארבע-חמש שנים האחרונות, נהיה יותר גיוון".

וובה הוא אחד מהשותפים בסטודיו הקרמיקה BOYS DO CERAMICS, שמתחזק חשבון אינסטגרם מופרע ומהפנט. פחות אסתטיקה ממכרת של ספלים בצבעים נקיים, יותר בחורים עם קעקועים יוצרים דברים משונים וקוצניים. הסטודיו הזה הוא ככל הנראה הסמל הכי צעיר והיפסטרי של הטרנד, כזה שמסמן אותו סופית כדבר האומנותי והפרוע של הרגע (וכן, המילים האלו נכתבות על ענף הקרמיקה). אם בקדרות עדיין יש את החוקיות, את הגב הזקוף והכלי העגול, "בויז דו סרמיקס" דורשים שחרור גם מאלו.

וובה וולף ואלעד היימן, בוגרי בצלאל שהיו גם שותפים לדירה, הקימו את "בנים עושים קרמיקה" במהלך הקורונה. "קמנו מתוך הצורך של אנשים בחוויה, בערך מוסף", מספר אלעד, שהגיע מתחום הפרסום והמיתוג. "אנחנו קולקטיב, סטודיו של מאה מטר עם שלושה תנורים. רוב הסטודיואים הם ארבעים מטר שנותנים לך אובניים, אבל אנחנו רוצים לחשוף את תושבי תל אביב לקרמיקה מכל הסוגים כי זה עולם ענק".

"כיום הביקוש הוא לא רק לכלי קרמיקה אלא ליצירה", מוסיף וובה, "אנשים רוצים משהו מיוחד. הם לא רוצים כלי מאוד מדויק, אנחנו כבר לא מתלהבים מהיכולת ליצור משהו מדויק. האנושות הצליחה לעשות מדויק, אפשר לשחרר".

השניים התחילו את העבודה המשותפת בקורונה, במרפסת הבית, ומהר מאוד הבינו שהם יצטרכו מקום גדול יותר. כיום וובה מספר שהם בקושי עומדים בביקוש, ושמספר הגברים והנשים די שווה. 

כד קטן

אז אנשים רוצים ליצור, רוצים לגעת בחומר ומחפשים חוויות. הכל נשמע הגיוני. בחווית הבידוד של הקורונה, יש בזה גם תחושה של ביחד. קרמיקה אי אפשר לעשות בבית והסטודיו הוא מקום לפגוש בו עוד אנשים. עדי מ"מטריאל גירלז" מספרת שיש הרבה זרים בסטודיו, מדובר גם באמצעי חיברות עבור עולים ומהגרים. למעשה בזמן שאני שם יש שם שתי בחורות מדנמרק, לשתיהן יש את אותו השם ושתיהן יוצרות דברים שלא הייתי מצליחה להפיק גם אם הייתי גרה בסטודיו.

אחת מהמשתתפות בחוג המתחילים היא מולי גנור, שהיא בעצמה הבעלים של סטודיו לציור על קרמיקה בשם "קליילה", שהגיעה לחוג כדי להתנסות בהכנת הכלים שבהמשך מציירים עליהם. מולי עלתה ארצה מארה"ב ושם, היא מספרת, מדובר בבילוי חברתי די שגור. חברים שלא מתחשק להם עוד ערב של מסעדה או בר, מגיעים לכמה שעות של דיבורים וצביעת כלים. תוסף של עומק ויצירה לחוויה חברתית. "את שמה את הטלפון בצד, יושבת עם חברות על בקבוק יין, זו התנסות כיפית ומשחררת. חיכיתי שנים שיפתחו את זה בארץ וזה לא קרה, אז פתחתי בעצמי". 

"קליילה" נפתח לפני הקורונה ותפס די מהר. "בפברואר לפני הקורונה כבר היינו מלאים, התחלנו עם ערכות יצירה הביתה. אז כשהקורונה פרצה, חודש אחרי, כבר היה לנו את כל המערך הלוגיסטי מוכן. עבדנו בשליחויות ואריזות שישה ימים בשבוע, זה הציל אותנו". 

בטח מגיעות בעיקר נשים.
"לא רק. יש מבוגרים, צעירים, סבתות עם נכדים, נשים וגם חבורות של גברים. שזה די גאוני כי זה לגמרי המקום להכיר בו נשים". 

כמובן שהעציצים והחלות שכולנו עמלנו עליהם במהלך המגפה קשורים גם הם לטרנד. הידיים גילו את המגע, את הפעולה, את היצירה. לך תחזור מכאן להחלקת מסך אקססיבית. וזה די מדהים, כי מה שיוצא מזה הוא מאוד פשוט ועתיק – תחביב. בגדול, כבר אין לנו באמת תחביבים, במובנם המסורתי. תחביב כיום זה פילאטיס, זה משהו שמרזה או מחטב אותי. ממש כמו ש"פינוק" זה משהו שמייפה אותי – טיפול פנים או מני פדי. 

וקדרות, חימר, אין לזה מטרה. כלומר, בהנחה שאתם לא מהאנשים שבטוחים שליין הספלים שלמדתם להכין לפני רגע על האובניים ישבור את השוק בשנייה שהם יפתחו את החנות ההיא באטסי. רוב אנשים הולכים כדי להיות בזון הזה של ידיים ואובניים וחומר, לא לענות לוואטסאפ במשך שלוש שעות, לעשות משהו שהם לא בהכרח טובים בו אבל בא להם בכל זאת. אין בזה אפיק כלכלי, מדובר בהשקעה במשהו שלא יתועל לרווח. ״בסוף זה שלוש שעות של חומר ושל ללטף כלים", אומרת עדי, "זה לא קורה לנו בכלל בחיים. מי שעושה את זה בבוקר, זה פותח לו את כל היום אחרי זה״.  

אז כן, זה מדהים, זה הפינוק האמיתי. לא סתם הוא היה שמור לפנסיונרים – אוכלוסייה שיש לה שני דברים שלנו אין, כסף וזמן. בשביל המון אנשים בני 30-40, מדובר בפריבילגיה לא לגמרי מושגת. נכון, יש גם שיעורי ערב, אבל לאיזו אישה בת 33 עם ילדים ומאבק לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה כדי לקחת אותם מהגן, יש ערב פנוי בשבוע? גם להירשם לחוג של חמישה מפגשים ב-850 שקלים זו חתיכת פריבילגיה (כמובן שלכל הסטודיואים אפשר להגיע גם לחוויה חד פעמית). זה אמנם ממש לא יקר ביחס ל-15 שעות של לימודים, אימונים וחומרים, שיוצאים ממנו עם המון כלים שהכנו, אבל לא כולם יכולים לממן את זה בקלות. 

הביצועים שלי בחוג מאוד בינוניים. אני כל כך גרועה על האובניים ששלוש מדריכות שונות ניסו לנחם אותי ולומר לי שזה טבעי, שלאנשים שמאליים תמיד קשה על האובניים. לא היה לי נעים לתקן אותן, אבל אני ימנית. אני עובדת מלוכלך, אני חסרת סבלנות. קרמיקה זה סלואו לייף ואצלי הכל מהר, כשנמאס לי אז נמאס. אני גרועה במיוחד במשימה הבסיסית של הקדרות: מירכוז החימר על האובניים. אם לא ממרכזים את החימר, אף כלי לא יצא יציב וטוב. אני לא מצליחה. החימר קופץ ומרקד לכל כיוון אפשרי, מה ששולח אותי למטאפורות רגשיות שחוקות על מרכוז נפשי והדרך הארוכה למציאת הסנטר שלנו ושלל תמות שבגללן כולנו צריכות לצפות ב"מואנה" פעמיים-שלוש בשנה. למרבה המזל, בסוף תמיד יש שם מישהי שתמרכז את החימר בשבילי, ואם להמשיך את הדימוי הנפשי – אני מניחה שבשביל זה מחזיקים פסיכולוגית. 

ובכל זאת, אני יוצאת משם עם שישה כלים יפים. כלומר, יפים בעיניי ומכוערים כמעט כמו של סת' רוגן באופן אובייקטיבי. ועדיין, מדהים אותי לשתות קפה בכוס שאני הכנתי. והאמת שזה בכלל לא משנה, כי אני מרגישה שאפשר לחתוך פה את הקישור בין עשייה ומה שיוצא ממנה, כי היא הדבר. התוצאה היא הפעולה עצמה. היא זו שמובילה לתחושה המשונה של התרוממות הנפש שחווה אדם בגיר שלקח כמה שעות בשביל לשחק בבוץ, מילולית. אז זהו. כולם עושים קרמיקה, זה לא פדיחה יותר, גם לכם מותר. כשיהיה לי כסף וזמן אני ארשם לחוג מתקדמים, אני מרגישה שזאת הבעת מחויבות עמוקה לעצמי. עקומת השיפור תהיה איטית, זה ברור לי, אני לא אדם של עבודת כפיים, אבל זה בסדר. את כל העציצים המגעילים שאכין, אחלק לאנשים שאוהבים אותי מספיק כדי לאהוב גם אותם.