שבוע וחצי בלבד אחרי שהסרט השאפתני והמורכב של נדב לפיד, "הגננת", עלה בארץ, המבקרים גמרו עליו את ההלל. נאמר כבר הרבה על מופתיותו והתקבלותו בעולם. ההכתרה החד משמעית הזאת משמחת אותי מאוד, ויש לחדווה שלי מחולל כפול: הטעם הראשון לחגיגה הוא שזה סרט שכל הווייתו שזורה שירה. כמשוררת – סרט שהליבה הפנימית שלו היא-היא שירה הוא ברכה.
הטעם השני הוא שמדובר בבכורה הקולנועית שלי כשחקנית לעת מצוא. "הגננת" הוא פרויקט אמנותי שזכיתי להשתתף בו, ושהקזתי לתוכו מחלבי ומדמי, אם כל פטפוטי השירה האלה עשו לכם חלק להתפייט בסטייל של ביאליק. מדובר בתפקידונצ'יק פצפון, עוד ריצוד בפירוטכניקה שלפיד הינדס לצופיו. ובכל זאת - לשחק בסרט קולנוע גרסה ביצ'ית, בהמית ונפוחה מחשיבות של עצמי זה מגניב, ולא רק כי שתי עוזרות הפקה נפנפו עליי במניפה מכל צד בזמן שמאפרת עמלה על המייק אפ שלי.
אבל בניגוד לכל מבקרי העילית שקלטו מהר מאוד את הגדולה של הסרט, לי לקח רגע לעכל. בצפייה הראשונה גיליתי שיש לי כל מיני עניינים לא פתורים איתו, ושאיך לומר בעדינות - הוא די עולה לי על העצבים. הוא הרגיש לי כמו ערימה של כל הקלישאות החבוטות האפשריות על ספרות ושירה. הרבה ייצוגים בו נדמו לי כבנאליים מדיי, קריקטוריים וכוזבים.
למשל, מנחה סדנת כתיבה דוש וחרמן שמשחרר הצהרות מיופייפות ופומפוזיות דוגמת "נירה, את משוררת! עשית בדיוק מה שמשורר אמת היה עושה והמרית את פי!”, אבל בעצם כל מה שמעניין אותו זה שתלמידה שלו קראה שיר אירוטי לסבי, וזה מגרה אותו להשכיב לסבית. או אחת התלמידות בסדנה, חיילת מתלהמת מצפונית-טבעונאצית, שעל כל דבר יש לה מה לומר, אבל בעצם היא משרתת בצבא הכיבוש.
הטרידה אותי גם הסצנה של המשוררים שרוקדים בבר אפלולי כמו סקס מניאקים בטריפ אסיד. אני מוקפת משוררים, וממש לא כולם חיות לילה שרוטות. יש גם משוררים מופנמים. וסחים. וחרדים-חברתית. וכאלה שמתחזקים דיי ג'וב ומשפחה לצד קריירה פואטית. המשורר האמריקאי המבריק וואלאס סטיבנס היה עורך דין שניהל חברת ביטוח, למען השם.
מאידך, הוצג בסרט גם הקוטב השני בדמות הדוד של הילד המשורר, נעבעך כושל שהוציא פעם ספר שירה נשכח, ובגיל 50 עוד עובד כעורך זוטר בעיתון ומחכה למות. זה נכון, יש לעולם השירה שוליים ביביים מלאי דמויות עלובות ועצובות, ולהיפך – יש לו גם מדורי אקסטזה עם נציגים כובשים ובולטים, אבל בפועל, רוב המשוררים, כמו מרבית בני האדם, הם איפשהו יותר באמצע. בתווך שבין הצימוקיות הפתטית לשגעונות הגדלות.
אפילו האופן שבו השראה נוחתת על הילד, ומסומנת בשוטטות התזזיתית שלו מצד לצד תוך אמירת המשפט "יש לי שיר!", או צורת ההתנסחות של נירה הגננת הרימו לי גבה. במהלך הצפייה בן זוגי לחש לי באוזן - “תגידי, למה היא מדברת כמו מפגרת?” ואכן, המשפטים שאומרת הגננת נשמעים קצת כמו תרגום מליצי מהאייטיז לרומנים של ג'יין אוסטין. לא הצלחתי להבין – זו פארודיה?
התמיהה אותי גם הסצנה שבה אביו של הילד המשורר מתפוצץ על הגננת בנאום חוצב להבות, ומסביר שאין לו כוח ללוזרים, וששירה זה משהו שאין לו מקום בעתיד הקפיטליסטי. ניוז פלאש: לא בטוחה. בשנתיים האחרונות קרנה של השירה עלתה כמטאור. בעידן הרשת החברתית, שמושתתת על סיפוקים מידיים וגירויים אפקטיביים – המדיום של שורות קצוצות תופס טוב. רק בארץ יש עכשיו שני סרטים שעוסקים בשירה, "הגננת" ו"יונה" של ניר ברגמן, על יונה וולך. נראה לי שזה מעיד משהו.
רק בפרמיירה החגיגית בסינמה סיטי, כשצפיתי ב"הגננת" פעם שנייה, נשביתי בקסמו. לפתע זה הכה בי – הסרט מצולם מנקודת התצפית של הגננת. כשקראתי את העלילה כולה דרך התודעה המשבשת של נירה, פתאום התגלתה לעיניי במלוא יופייה ההצלחה הדרמטית של הסרט. בניגוד לשלל הביקורות, בעיניי "הגננת" כלל לא עוסק במחאה כנגד תרבות הפופ העכשווית. אומרים שהוא זעקה לטיפוח ראיית היופי סביבנו, ההולכת ונכחדת, אבל לדעתי הגננת, אישה פרברית שמעידה על עצמה שהיא סתמית, היא בעיקר מין מפלצת על שני גפרורים שהפנימה לתוכה את כל המיתוסים והאמונות החברתיות התפלות והמנופחות שהתרבות מנחילה לנו לגבי שירה וספרות בפרט, ואמנות בכלל. נירה היא תוצר חברתי מעוות, מתעתע ומוקצן, שספח את מגוון האידאות על משוררים ושירה וטבע, ברמה כזאת שהרומנטיזציה העבירה אותה על דעתה.
הטירוף שלה מתבטא באובססיה כלפי יואב, הילד עם הכישרון הרטורי שאוהב להשתעשע במילים. ההנחה הסמויה היא שלגננת עצמה אין יכולת לכתוב שירה גדולה, אבל יש באפשרותה לשאת את נזר הבריאה הפואטי שגילתה אל עבר כתפי ענקים. והרי זה מגוחך ושובה לב ומעורר הזדהות, ואנחנו כצופים נסחפים איתה לפנטזיה על הצורך הבהול להוציא לאור את המתת של הילד.
לדעתי, ההיסחפות הזאת הצליחה לבלבל את המבקרים. כי הסיפור המעניין ב"הגננת" הוא ממש לא המאבק על הישרדות אמנות השירה, אלא על איך מתלווים לאמנות טקסים שעלולים לעוור אותנו ברמה כזאת, שאנחנו ניתקים מהממשי וזונחים את מה שחשוב – את האתיקה המקצועית שלנו כגננת למשל, הילדים והבעל שלנו, הכבוד שלנו, השפיות, החוק והמוסר - לטובת הסתחררות הרפתקנית במחוזות הדמיון והמגלומניה. לאמנות יש כח לשטות בנו ולטלטל אותנו ככה שאנחנו שוכחים את העיקר שהוא תמיד, ומעל לכל – החיים.