צליחת גיל ההתבגרות בשלום תמיד הייתה משימה קשה. אבל בעידן האונליין, האינסטגרם והטיקטוק, הכל חד וקיצוני יותר. החצר האחורית של בית הספר היא היום מרחב אינסופי, חוצה גילים וערים - ובקלות רבה אפשר להפוך לפוגע, או לנפגע. יואב רוטמן (26) זוכר היטב את היום שבו מצא את עצמו ברגע אחד בשני התפקידים האלה.
הוא היה אז תלמיד בבית הספר לאומנויות תלמה ילין שנהג, כמו כולם, לרכל על החברים והחברות שלו עם הבסטי. "נפרדתי מבת הזוג שלי והיא הייתה נורא פגועה", הוא חוזר לקיץ שלפני כיתה י״א. "חבר שלי היה אצלה, השאיר את הפייסבוק שלו פתוח, והיא נכנסה להתכתבות שלנו. לכלכנו ודיברנו מגעיל על בנים ובנות מהשכבה - והיא הראתה את זה לכולם. היה חופש גדול ולא הבנתי למה לא עונים לי לטלפונים. רק כשחזרנו ללמוד קלטתי שאף אחד לא מדבר איתי, והבנתי מה קרה. עשו עלי חרם שנמשך חצי שנה, זה היה סיוט. נגררתי לדבר הזה מסתם שיחה של שני ילדים מטומטמים וזה הגיע למימדים פסיכיים. מנהל בית הספר ומנהלת המגמה התערבו, עירבו את ההורים. זה היה קשוח, אבל זה חישל אותי. עוד יום עובר ועוד יום, והזכרתי לעצמי שלכולם יש בוואטסאפ יש דברים כאלה ויותר גרועים מזה, אותנו פשוט תפסו. בסוף אני והיא חזרנו".
הוא עדין, מנומס, עם הבעה כללית של גור לברדור. אבל הוא מכיר את הצד האפל של שנות ההתבגרות. אולי הדיסוננס הזה הוא זה שהוביל אותו לתפקיד הנחשב בעיבוד המחודש לקלאסיקה "משחקים בחצר האחורית" שעולה עכשיו בתיאטרון בית ליסין. הסיפור הזה - המטלטל והמבהיל כל כך, שמבוסס על פרשת האונס בקיבוץ שמרת - הוא הסיפור של הנערים, אלה שכונו שוב ושוב "בני טובים", שלא פעם דובר עליהם כאילו נקלעו לסיטואציה. אבל זו לא הייתה עוד סיטואציה. זה היה אונס קבוצתי, ברוטלי ומתמשך. זה היה ניצול ושידול של נערה אומללה, שנאנסה לא רק על ידי אנסיה - אלא גם ידי מערכת המשפט שהשפילה אותה ושחררה את פוגעיה כמעט ללא עונש.
רוטמן קיבל על עצמו תפקיד מאתגר במיוחד - הדמות שלא ביצעה את האקט הפיזי, אבל בישלה, רקמה והניעה את כל המהלך, ובעיקר ניצלה את מקומה בליבה של הנערה דבורי (בגילומה של כרמל בין). "ההצגה מבוססת על הסיפור האמיתי, אבל היא שונה ממנו מעט", הוא מבהיר. "קראתי על הסיפור אבל לא יצרנו קשר עם הדמויות האמיתיות. שמענו שהם המשיכו עם החיים כרגיל, אבל היא, הנאנסת, נתקעה איפשהו מאחור. היה לי חשוב להסתכל על הדמות כעל בן אדם ולהגיד לעצמי: זה לא היטלר. זה ילד בן 17 שמותח את הגבולות".
מה הכוונה?
"אני יכול לראות סיטואציות שזה היה יכול לקרות לי בגיל 17, ואני ילד טוב. זה יכול לקרות לכל אחד. סיטואציה תמימה שהולכת צעד אחרי צעד עם עוד בירה, עוד מניפולציה ועוד משחק - ומגיעה למקום איום ונורא. אנשים בגיל הזה מדברים מלוכלך, והמעבר בין דיבורים למעשים הוא על הקשקש. הייתי במסיבות על גגות, עם קיאקים מלאים בשתיה. מסיבות של יצרים שלאף אחד שנמצא בהן לא אכפת מאף אחד. מספיק שמישהי שיכורה מדי ויש מי שינצל את זה, וזה הדיבור בין נערים. 'תהיה גבר, תזיין אותה'. זה השיח, וזה נורא".
אבל עובדה, לא אנסת. זה כנראה לא יכול לקרות לכל אחד.
"נכון, אבל רציתי להסתכל עליו לרגע בתור ילד בן 17, רציתי שהוא יעורר הזדהות. אם הקהל היה רואה אותו כמישהו מטורף הוא הולך הביתה בשלום, אבל אם זה קרה לילד של כולנו - מה זה אומר על הילד שלי? זה היה לי חשוב".
מכווץ את הבטן להבין שהסיפור הזה, של האונס בשמרת, עדיין רלוונטי.
"נראה לנו שיש הרבה יותר פתיחות היום בעידן האינסטגרם והטיקטוק. מצד אחד יש סרטונים של גבר תופס את חברה שלו, הופך אותה על המיטה ומרים לה את השיער, כולם בבגדי ים והכל פתוח, אבל מהצד השני השיח על מיניות ועל סקס מאוד סגור. אנחנו לא באמת מדברים על מה זה מיניות בריאה ועל הקשבה לצד השני, אז מה אנחנו מצפים שיקרה? יש סקרנות גדולה, ולילדים אין לאן לפנות. אנחנו משאירים אותם עם הזין ביד, מה שנקרא. למזלי אני בא ממשפחה מאוד פתוחה. יש שיחות על סקס עם סבתא בארוחות שישי, ודווקא הפתיחות הזאת מרגיעה. תמיד יש לי למי לפנות, אין נושא שלא מדברים עליו, ולי זה מאוד עזר".
ארבע שנים למהפכת ה-Me Too. כולנו רוצים להאמין שהיום זה אחרת.
"אני רואה סיפורים כמו פרשת איה נאפה או האונס באילת, השיח בין אנשים לא כל כך השתנה. היצר שמשתלט, הדיבור המגעיל, זה אותו דבר".
אז לא עשינו כלום?
"בנים היום הרבה יותר נזהרים - שלא לומר מפחדים - להתחיל עם בנות. אתה לא יודע איך זה יתפרש. אני מרגיש שקודם כל יש מרחק ביטחון ולאט מתקרבים, אבל עדיף ככה מאשר לבוא ולתת למישהי כאפה בתחת. אנשים יותר חוששים".
ובכל זאת יש עולם של תקשורת בריאה יותר בין המינים.
"מילות המפתח פה הן רגישות ואינטליגנציה רגשית. אפשר להגיד לאישה בצורה מנומסת ונעימה 'את מוצאת חן בעיניי, רוצה לשבת לשתות משהו?'. אבל אתה לא יכול להגיד לה 'בא לי לזיין אותך', סורי".
השגרה של החיים
רוטמן מתגורר עם אמא שלו בכפר סבא, מתאושש מפרידה מבת הזוג שאיתה גם התגורר עד לפני כחצי שנה. הוא הבכור מבין שלושה אחים. אמו היא אשת חינוך ואביו מנחה סדנאות להתפתחות אישית במדבר. "ההורים שלי גרושים פעמיים", הוא מספר. "הם נפרדו כשהייתי בן שנה וחזרו כשהייתי בן 4. אחר כך נולדו האחים שלי, ואז הם התגרשו שוב כשהייתי בכיתה ט'. הם אנשים שונים לחלוטין, אני לא מבין איך הם התאימו, אבל אני שמח על השילוב הזה כי קיבלנו קצת משניהם. אמא שלי היא האדמה והאבא שלי הרוח".
איך היו הגירושים?
"כילד אני לא זוכר הרבה. יש לי אימג' שאני אצל אבא בדירת הרווקים שלו. הכנו פיצה בטוסטר אובן והייתי יושב על השיש וישן איתו במיטה. אני זוכר את זה כחוויה טובה. בכיתה ט' הם הנגישו לנו את ההחלטה להתגרש כפרידה לשנה, ואז אבא שלי שכר דירה. בסופ"ש הראשון שהוא אסף והחזיר אותנו אח שלי, שהיה אז בכיתה ה', התחיל לבכות. לא ידעתי איך להכיל את זה. יצאתי לחצר של הבית של אמא והתחלתי לבכות בטירוף. חודש-חודשיים אחר כך זו פשוט נהייתה השגרה של החיים. זה לא משהו שאני סוחב בתור איזו טראומה, זה פשוט ככה".
אתה חושב שתהיה לזה השפעה על המשפחה שאתה תקים?
"בתכלס אני בשל להיות אבא. אולי לא ממש עכשיו, אבל אם יהיה פה תינוק אני אדע איך לתפעל את זה. הייתי רוצה שתהיה לי בת".
לא מפחיד אותך לגדל בת?
"כן, זה מפחיד ואני יודע איך בנים מדברים, אבל אני מכיר הרבה בנות חזקות שיודעות בדיוק מה הן רוצות. אני חושב שיותר מפחיד שהבת שלי תיאנס מאשר שהבן שלי יאנוס. זה כמו לשאול מה יותר קשה - להיות בן של יהודי או בן של נאצי. האשמה שאתה סוחב היא לא משהו שקל לחיות איתו, לא בטוח שזה קל יותר מלהיות בצד של הקורבן".
יצא לך להיות בסיטואציה שהרגשת מוטרד?
"כן. הייתי במועדון בלאוס והלכתי רגע להשתין. הייתה שורה של משתנות והכל היה פנוי, אבל פתאום נכנס מישהו ונעמד ממש קרוב אליי. הרגשתי וייב כזה לא נעים, והוא התקרב ונתן מבט למטה, הסתכל לי על הזין. הרגשתי מחולל. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה בנות עוברות. העצבים והפגיעה שהרגשתי ממבט אחד שלו. זה צמרר אותי".
וכשחקן בתעשייה?
"דווקא בגלל שהיום יש מודעות גדולה, ברגע שאתה מגיע להפקה אתה חותם על אמנה של הטרדות מיניות. יש תיאום ציפיות ויחס מאוד נוקשה, המסר מאוד ברור, אז לשמחתי לא".
לא יוצא דופן
החלום לשחק היה שם מגיל ארבע, אבל בכיתה ה' רוטמן גרם גם לסביבה שלו להבין שיש כאן כישרון יוצא דופן. "שיחקתי בטקס יום השואה ילד שלקחו את הכלבה שלו", הוא נזכר. "דפקתי שם סצנה, בכיתי מול כולם. זה גיל שאתה לא מעז להיחשף ככה, אבל לי לא הייתה בעיה. חברה של אמא שלי עבדה באיזו סוכנות ואמרה לה שכדאי לרשום אותי. הזמינו אותי לאודישן, אמרו לי שזו סדרה שקוראים לה 'השביעייה הסודית', התקבלתי, ואז גיליתי שזה להיות ניצב באיזו פרסומת לחברה סלולרית. הייתי בטוח שאני אהיה הכוכב של הפרסומת, אבל בכלל הייתי אאוט אוף פוקוס מאחורה, נוסע על סקייטבורד חמש שעות, מתוסכל. אחר כך הסוכנת אמרה שיש סדרה שקוראים לה 'הכלה מאוקראינה'. היא הבטיחה שהפעם באמת מדובר בסדרה, וככה התקבלתי לסדרה 'לאהוב את אנה' בערוץ 10 עם משה איבגי ועופר שכטר. הייתי בן 12, סיימתי לימודים ונסעתי במונית לצילומים. הייתי מכין שיעורי בית על הסט".
חתיכת סדרה לתפקיד ראשון, בטח לילד.
"כן, אבל ההורים שלי שמרו עליי. תמיד הרגשתי שיש לי גב. הייתה גם מישהי על הסט שאחד התפקידים שלה היה לדאוג שאני נח ואוכל כמו שצריך. זאת הייתה חוויה מדהימה. קיבלתי המון תשומת לב, אבל דווקא המעבר מהסט לבית הספר היה קשה. לפני שניה הייתי על גג העולם, מה פתאום אני יושב עכשיו בשיעור מתמטיקה?".
איך זה התקבל בבית הספר?
"הייתה קצת התרגשות. גדלתי בקדימה, בחוג דרמה במתנ"ס, זה לא תל אביב. הילדים שם לא רגילים לזה. אחר כך התחלתי ללמוד בתלמה ילין, ושם כולם כבר כוכבים ושחקנים. אתה לא יוצא דופן".
התפקיד השני של רוטמן היה לצד רונית אלקבץ בסרט "מבול" של הבמאי גיא נתיב, שזכה בהמשך באוסקר על הסרט "Skin". אחר כך הגיע התפקיד בסדרה "בני ערובה" לצד איילת זורר, ואז תפקידים בסדרות כמו "ראש גדול", "אילת", "מעבר להרים ולגבעות", ו"שטיסל", שזוכה להצלחה בינלאומית בנטפליקס. גם בסדרה "הנערים" של HBO הוא הופיע. "זה נשמע הרבה, אבל מבחינתי לקחתי את הזמן. גם ההורים שלי הקפידו לשמור אותי עם רגליים על הקרקע. אבא שלי היה מאפס אותי בשניה ואומר לי 'תחשוב שבסוף כולם משתינים מאותו מקום. כולנו בני אדם'".
כן, אבל לא כולם מגיעים להיות משודרים בחצי עולם. זה בטח פותח דלתות.
"כש'שטיסל' הגיעה לנטפליקס התחלתי לקבל תגובות באינסטגרם מפרו, מברזיל, ומאיטליה. זה היה נחמד שהעבודה שלי מגיעה למקומות האלה, שיש לזה אימפקט. לא ברמה של ביטוח לעבודות בחו"ל, אבל אנחנו נגיע לשם".
אפרופו חו"ל, אתה משחק שם את בעלה של שירה האס, שזכתה להצלחה בינלאומית. יש קנאה?
"האמת שהיה לי אודישן לסדרה 'המורדת' ולא התקבלתי. יכול להיות שזה בגלל ש'שטיסל' כבר הייתה בנטפליקס אז רצו ליצור זיווג אחר, ויכול להיות שהייתה סיבה אחרת. מה שלא שלך לא שלך. זה מעצבן להבין שיש שיקולים אחרים שבגללם נמנע ממך לעשות את התפקיד הזה. מבחינתי אם היה אודישן טוב ויש חיבור טוב אז למה לא, אבל אז אתה מבין שאתה נופל על משהו אחר. זה מתסכל, אבל זה נמשך יומיים ואני מתקדם".
אתה מרגיש כוכב?
"אני לא רואה את עצמי כאדם מפורסם. לא עשיתי פסטיגלים, זה לא דחוף לי. שמחתי שלא הציעו לי כי נחסכה ממני הדילמה. זה אמנם מדהים כלכלית, אבל יש לי רתיעה מהמקום הזה. אחרי כמה סדרות נוער, כשפתאום התחילו לזהות אותי, זה לא הרגיש לי טבעי, אבל עם הזמן התרגלתי. זה כיף ונחמד שמזהים אותך ונותנים לך תשומת לב, אבל אני מנסה לא לשכוח את מה שחשוב. הלכתי למלא דלק יום אחד והיה נראה לי שהבחור שעבד בתחנה הסתכל עליי מוזר. בסוף התדלוק נתתי לו טיפ של כמה שקלים, ושניה לפני שנסעתי הוא אומר לי 'רגע, אפשר חתימה?'. שאלתי אותו בהתלהבות, 'חתימה?', ואז הוא אמר: 'כן, על האשראי'. אחרי זה אמרתי לעצמי באיזה סרט אני חי? גם כשאתה חושב שאתה בתהילה המציאות תופסת אותך יותר חזק".
בוא, אל תיתמם. לפרסום יש כוח והשפעה על איזה תפקידים תקבל. זה חלק מהמקצוע שבחרת.
"אני חושב שאפשר להגיע הכי רחוק בזכות כישרון, עבודה קשה ומקצועיות. יכול להיות שזה נשמע קלישאה, אבל הסלבריטאות הזאת, אלו דברים שלא מחזיקים מים. בא לי לעבוד עד גיל 80 עם אנשי מקצוע שיעפו לי את המוח, ולכן זה פחות רלוונטי איזו תווית יש לי על החולצה או כמה השיער שלי מפונפן".
אבל עכשיו אתה על הגל. מתחילות איתך בחורות?
"בעקבות ההצגה יש פתאום גל של הודעות, אבל תכלס אני משחק ילד חרא. אנס מניאק, אם נשפוט אותו רגע. כנראה שיש כאלו שמוצאות את זה מגניב?", הוא שואל בהיסוס. "אבל כן, יש נשים שמתחילות איתי. אף פעם לא נרתעתי מלדבר עם נשים, אולי כי אני שחקן אז יש לי איזו אינטליגנציה רגשית מפותחת. דווקא בגלל הרגישות אני מוצא שפה משותפת עם נשים".
ומה עם בת הזוג, מה קרה שם?
"זוהר מדהימה. היא בת 28, אני בן 26. ראיתי אותה בתור האמא של הילדים שלי, יש דימיון בינה לבין אמא שלי בשקט וביציבות, אבל היינו במקומות קצת אחרים. מצאתי את עצמי גר במושב עם גינה בבית של עמי ותמי. קצת הלכתי רחוק מדי מהר מדי. היא הייתה במקום של להתמסד וחתונה וילדים, ואני עוד לא. חשבתי שאני כן, אבל אני לא. היא הייתה העוגן שלי, ועכשיו אני מפתח את העוגן הזה בתוך עצמי".
לתפוס מקום
רוטמן קטן מימדים, ובכל זאת בעל נוכחות בימתית בולטת ומרשימה. "כן, אני לא מטר תשעים", הוא צוחק. "פעם זה הפריע לי. כשהייתי ילד ההורים שלי לקחו אותי למומחה לגדילה, עשו לי צילום של כף היד, והיה חשש שיש לי איזו בעיה. בסוף זו גנטיקה, אבל אני חושב שזה יתרון, להיראות צעיר. ראינו מספיק אנשים מטר תשעים עם קוביות בבטן, חתיכים כאלה. זה לא מעניין. פעם ישימו עליי את התווית של החנון ופעם את התווית של החתיך. היכולת להשתנות מאוד חשובה לשחקן".
אתה צופה בעצמך על המסך?
"קשה לי עם זה. זה נדיר שאני שלם עם משהו במאה אחוז כמו שקרה לי ב'מבול' או ב'הנערים'. אני גאה בעבודות שאני עושה, אבל תמיד רואה רק את הפאקים ומה יכולתי לעשות טוב יותר. לפעמים אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה. אולי עדיף לא לראות את התוצאה, אבל אני יודע שזה חשוב".
ניכר שיש לך מערכת יחסים שנויה במחלוקת עם בחירת המקצוע שלך. אתה על סף פריצה מטורפת, אבל יש בך משהו שמעדיף להיות נחבא אל הכלים.
"אני רוצה להיות שחקן, בזה יש אמת מוחלטת. מצד אחד יש לי את הרצון בהכרה, בפרסים ובקהל, אבל מצד שני אני נרתע כי יש בזה משהו נורא חשוף ופגיע. אתה עומד באור הזרקורים, אנשים מסתכלים עליך ולכל אחד יש מה להגיד. יהיו אנשים שלא יאהבו אותך, ובבסיס שלי חשוב לי להיות אהוב. אני מתחיל להרגיש שיש אנשים שיש להם גם דברים רעים להגיד, ושלכל דבר יש מחיר. מצד אחד אני צריך להיות עם עור של פיל, ומצד שני להיות חשוף. אני לומד את זה".
מתישהו, ממש בקרוב כנראה, הגבולות יטשטשו וכבר לא תוכל להתחבא.
"אני רואה את האנשים שאני הכי מעריך, למשל את הבמאי ערן קולירין. הוא בא להקרנה של הסרט שלו עם מכנסיים קצרים ובירה. הבן אדם המהמם, העמוק, הרגיש הזה, שהעבודה שלו מדברת בזכות עצמה, למה הוא צריך להיות משהו אחר? אני לומד לא להקטין את עצמי בגלל אנשים שלא יאהבו אותי בדרך. ללכת עם זרועות פתוחות, להתרחב, לתפוס מקום, לא להצטמצם".
ואז מה יקרה?
"אני אשחק בתיאטרון בתפקידים ראשיים ועמוקים, ואעבוד עם אנשי מקצוע מעניינים שיכנסו לי לנשמה. אני אשחק בסרטים בחו"ל ואגע באנשים. והכי חשוב, אמשיך ולהסתובב בעולם עם עיניים נוצצות".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור ושיער: ניב דהאן | ע' סטיילינג: שחר הראל