אם הוא היה יודע שכמה ימים מאוחר יותר כל המדינה תשמע את אהוד אולמרט אומר שהוא קיבל שוחד, יכול להיות שאהוד ברק לא היה נותן את הראיון הזה. אבל לפני כשלושה שבועות, אחרי חודשים ארוכים ללא חשיפה תקשורתית, התיישב ברק על כסא המרואיין בתכנית "היומן" של איילה חסון. כבר בשאלה הראשונה, הבנאלית לכאורה, "מה שלומך?", הוא נדרש לסוגיה שהעסיקה הרבה מאוד אנשים בזמן האחרון. לפני כחצי שנה החלה לרוץ שמועה ברשת לפיה ברק סובל מאלצהיימר. חרושת השמועות הלכה והתעצמה והיו שהשתכנעו שהמחלה של ברק היא הסיבה לכך שהוא לא פצה פה לאורך מבצע צוק איתן. בעיתונים ובאתרי החדשות הדבר לא דווח, למעט רמיזות קלות פה ושם, אבל כולם דיברו על זה. יחסית לאדם שהתחפש בעברו לאישה כדי לחסל טרוריסטים בבירות, זה אפילו נשמע די אמין.
"חשבתי שזה ימות לבד. הסיפור, לא הפציינט", התבדח ברק במהלך הראיון. בעבר, סביר להניח שציפיותיו היו מתממשות. העיתונים היו נמנעים מלפרסם את הידיעה, היות ומדובר בשמועה בלתי מבוססת וכזו שנוגעת למצבו הבריאותי של אדם שכבר אינו מאייש משרה ציבורית, וכולם היו שוכחים מעניין האלצהיימר מהר יותר, ובכן, מחולה אלצהיימר. אלא שבעידן הבלוגים והרשתות החברתיות, המצב כבר לא כל כך פשוט. לשערוריות קל למצוא את דרכן אל הציבור הרחב כשהן נישאות על גלי הפייסבוק, הוואטסאפ והטוויטר, והסודות הכי אפלים וכמוסים של כל אדם בעל שמץ של עניין ציבורי נמצאים כמעט תמיד במרחק הקלקה בגוגל.
כרגיל, העיתונות הממוסדת מצאה את עצמה בעמדת מבוכה. האם היא צריכה להמשיך להסיט את מבטה מאותם מקרים שבהם זכותו של אדם לפרטיותו ולשמו הטוב גוברות על זכות הציבור לדעת, או שעליה להתאים את עצמה לחוקי המשחק החדשים ולהפוך לחטטנית יותר, רכלנית יותר ומהוגנת פחות?
ועם זאת, גם בעידן שבו אף נושא הוא לא טאבו, הפרטיות היא נחלת העבר וכל ברווז עיתונאי הופך לתרנגולת שמטילה ביצי זהב, יש עדיין דברים שכלי התקשורת לעולם לא יספרו לכם. ניסיונות התאבדות, ילדים מחוץ לנישואים, אשפוזים פסיכיאטריים וקלטות מין הם רק כמה דוגמאות. העיתונאי הממוצע אמנם יהיה מוכן למכור את אחותו לדאע"ש אם הוא יחשוב שיצא לו מזה סקופ, אבל יש מקומות שאליהם אפילו הוא לא יעז להתקרב. לא רק בגלל הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום, אלא משום שתאמינו או לא, גם לעיתונאים יש גבולות. יש אפילו דיווחים על עיתונאים עם ערכים, אבל קיומם של אלה מעולם לא אושש.
הדברים האלה שעיתונאים לא נוהגים לדווח עליהם, השטחים המתים של העיתונות הממוסדת, בדרך כלל נמצאים שם מסיבה מסוימת. לפעמים זה נובע מאינטרסים שגורמים לכתבים או לכלי תקשורת מסוימים לאתרג את האנשים שהם חפצים ביקרם, בין אם מדובר בקולגות לשעבר, באנשים מהסביבה הקרובה או בחברים משכבר הימים שהם גם במקרה פוליטיקאים או בכירים במשטרה, אם למנות כמה דוגמאות נפוצות. במקרים אחרים זאת תהיה ידיעה שפרסומה סותר את כללי האתיקה העיתונאית, ועלול להציב הן את הכתב שחתום על הטקסט והן את הגוף המפרסם אותו בסכנת דיבה.
יש גם מקרים שבהם שני הגורמים – האינטרס האישי והמגבלות האתיות – חוברים יחד. כך קרה בחודשים האחרונים עם סרטון שהופץ בוואטסאפ המתעד איש תקשורת בכיר מקיים מגע מיני נונשלנטי עם אדם אחר על ספה במועדון. בברנז'ה העיתונאית רבים הספיקו לראות את הסרטון המטריד הזה, ועם זאת הוא נותר בגדר פיקנטריה ליודעי ח"ן, מסוג הדברים שעיתונאים אוהבים לקשקש עליהם על כוס אמריקנו אבל לא יותר מכך. אולי מפני שמדובר באדם שזכאי לפרטיותו, או פשוט משום שרוב העיתונאים מכירים אותו וחלקם אף מיודדים עמו.
"אנחנו קהילה קטנה מאוד וכולם מכירים את כולם וקשורים לכולם", אומר חנוך מרמרי, העורך הראשי לשעבר של "הארץ" ועורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית". "אנחנו עובדים בכל מני כלי תקשורת, וכמעט כל מי שתגיד לי משכבת הגיל שלי נתקלתי בו בעבר בהקשרים חברתיים או מקצועיים, אז אפשר להגיד שהכל אינטרסים. המקרה של גדעון וגאולה, למשל, אני חושב שהוא מכיל את הכל. היא עיתונאית מיומנת ביותר, עובדת בתחום כבר מאה שנה, ובחודשים האחרונים היא עברה שינוי גדול וניגוד העניינים התחיל לזעוק לשמיים. ואז אני צריך להחליט אם אני משתנה יחד איתה וחוצה קווים יחד איתה, וברגע שנחצים קווים אתה אומר לעצמך 'אין ברירה אלא לשכוח את כל מה שחשבתי קודם'. וזה עוד בלי שהכנסנו למשוואה אינטרסים כלכליים ופוליטיים שזה בכלל מסובך, זאת קומה בפני עצמה".
האתר שמרמרי עורך עוסק בין היתר בחשיפת הקשרים הנסתרים שמחברים בין כלי התקשורת השונים לבין אינטרסים פוליטיים ועסקיים, באופן שיוצר את מה שידוע בפי רוב כמשולש ההון-שלטון-עיתון. לעתים זה יכול להיות עיתונאי ספציפי שמאתרג דמות מסוימת, כפי שנטען בעבר לגבי בן כספית בהקשר של גבי אשכנזי ואהוד אולמרט, ולפעמים זה יכול להיות עיתון שלם שמסוכך על יקיריו, כמו במקרה של "ישראל היום" וביבי או של "ידיעות אחרונות" ורשימה ארוכה של דמויות ציבוריות ובכירים במשק שמקבלים מהעיתון עיסוי גב בכפפות משי. "אנחנו לא היחידים שחושפים את הקשרים האלה, בשנים האחרונות צמחו הרבה מדורי ברנז'ה שמה שאתה לא חופר, הם חופרים", אומר מרמרי. "ככל שיש יותר עיתונאים שעוסקים בזה, ככה הדברים האלה צפים יותר אל פני השטח. קח את פרשת הרפז, היו מעורבים שם כל כך הרבה עיתונאים וקצינים ודוברים ויחצנים שכבר כמעט בלתי אפשרי לדעת מה היתה מפת המניעים המדויקת".
ומה לגביכם? לכם אין אינטרסים ושיקולים זרים?
"אנחנו מנסים להתנהל במנותק לגמרי מקשרינו החברתיים אבל אני מניח שגם אנחנו לא מושלמים. לכל אחד יש איזו ציפור נפש שהוא יגיד 'עם זה תתעסקו אתם'".
הזוגיות הסודית של לוסי אהריש וצחי הלוי
אחרי שהחליטו להתחתן השבוע בטקס אינטימי עם בני משפחה וחברים קרובים, עכשיו כבר אפשר לגלות את אחד הסודות שהתקשורת הואילה בהגינותה לשמור – הזוגיות ארוכת השנים של העיתונאית לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי ("פאודה"). לפי הדיווח אצלנו באתר mako, בעוד שכלי התקשורת השונים היו מודעים למערכת היחסים בשנים האחרונות, השניים העדיפו לשמור על הקשר בסוד - מחשש לתגובות קשות ואיומים בשל העובדה שהיא מוסלמית והוא יהודי.
אהריש סיפרה בקיץ האחרון בראיון לצופית גרנט: "יצאתי עם יהודי והמשפחה אמרה שאני עושה בושות". עם זאת, היא לא חשפה מי בן הזוג, ודיברה על מערכת היחסים בלשון עבר, בניגוד לזוגיות היציבה שהתקיימה בשטח. כלי התקשורת התחשבו בבקשת בני הזוג ולא דיווחו על הזוגיות המלבלבת, ובסופו של דבר העיתונאית והשחקן הוכיחו כי האהבה תמיד מנצחת, וקיבלו את תמיכת משפחותיהם וחבריהם בערב הגדול.
התגובות הסוערות לנישואיהם, בעיקר מצד חברי כנסת חובבי פרובוקציות, יכולים אולי להסביר מדוע נמנעו עד כה אהריש והלוי מההכרזה הפומבית. מהצד השני, אנשי תקשורת רבים, בהן ג'ודי ניר מוזס שלום, אילנה דיין ומיה דגן, הביעו תמיכה בזוג ותקפו את המתנגדים. גרנט עצמה התעמתה בשידור עם חבר הכנסת אורן חזן שאמר כי אהריש "פיתתה נפש יהודי", ואמרה עליו: "הוא איש חרא, הוא תקלה". דיין פתחה הבוקר את תכניתה בגלי צה"ל בברכה חמה לזוג הנשוי: "סבאח אל חיר לכל האוהבים, יהודים וערביות".
הזמר הנשוי והזמרת המפורסמת
מעשה בשר לשעבר, שניהל לכאורה מספר קשרים מיניים במהלך נישואיו הראשונים עם נשים שונות שלפחות אחת מהן עבדה תחתיו. אף על פי שהדבר היה ידוע לעיתונאים רבים, כולל שמה המלא של הבחורה, אף אחד מהם לא טרח להרים את השפופרת. "היתה איזושהי הבנה שהקשר היה מוסכם על שני הצדדים, לא היה ניצול של יחסי מרות, ולכן אין סיבה להיכנס סתם ככה לחדר המיטות", מפרש איש תקשורת הבקיא בענייני ברנז'ה. "גם העובדה שלאותו שר היו קשרים ענפים עם עיתונאים בוודאי לא הזיקה. אז במקרה של ניצב בר לב או של הנשיא קצב, שגם עליהם ידעו ושתקו, אפשר לבוא בטענות לעיתונאים, אבל פה זה כנראה באמת היה משהו תמים".
התקשורת נוטה להבליג על דברים כאלה, אלא אם הם מתפרצים מעצמם ואז היא מתנפלת עליהם כמוצאת שלל רב. אבל בעבר היה עיתון אחד בישראל שהיה מפרסם תחקיר חושפני בעניינו של השר לשעבר מבלי לחשוב פעמיים. קראו לו "העולם הזה", וכבר משנות החמישים הוא החל לפרסם בשער האחורי שלו סיפורי מין ורשימות רכילותיות בעלות אופי פורנוגרפי. "העמדנו פנים שיש לנו חוליות כיסוי שמטפלות בנושאים האלה, אבל בפועל היינו צוות מאוד מאוד קטן. בין שניים לחמישה עיתונאים", מספר אלי תבור, שהיה ראש מערכת 'העולם הזה', "הכוח שלנו היה שאנחנו פרסמנו סיפורים שהעיתונים האחרים לא יכלו או לא רצו לפרסם. חלק מהם גילינו בעצמנו אבל מקור הידיעות הראשי שלנו היה עיתונאים אחרים שלא יכלו לפרסם בעיתונים שלהם כל מני סיפורים אז הם נתנו לנו אותם".
בתחילת שנות השבעים, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, פורסמה בעיתון ידיעה חגיגית על הרומן שניהל שר הביטחון דאז משה דיין עם אלישבע צ'יזס בת העשרים, שהיתה צעירה ממנו ב-30 שנה. "נהגנו תמיד על פי הפתגם האפריקני האומר: "ככל שהקוף מטפס גבוה יותר על העץ, כך יותר אנשים רואים שהאחוריים שלו אדומים'", אומר תבור. "סברנו, בניגוד לבן-גוריון, שככל שאדם מטפס גבוה יותר במעלה השלטון והשררה, ראוי לחשוף בפני הציבור גם את התנהגותו האתית והמוסרית, כולל חייו האינטימיים, ולא רק את פניו הציבוריים".
"בשנת 1976 פרסמתי סדרת כתבות על חבר כנסת ועורך דין צעיר בשם אהוד אולמרט, על מעשי השחיתות שלו כבר אז. לא סיפורים קטנים, סיפורי שער על איך הוא מנצל את קרבתו לחברו במפלגה, שר הבריאות אליעזר שוסטק, כדי להשיג רישיונות לבתי חולים פרטיים. כתבתי על כך סדרת מאמרים לאורך שמונה גיליונות. אולמרט, במקום להכחיש או לתבוע אותנו לדין, פירסם מודעות ענק בעמודים האחרונים של ידיעות אחרונות ומעריב שבהם האשים אותי שקיבלתי דירה מאחד מראשי הפשע המאורגן, הקבלן בצלאל מזרחי. לא יכולתי לתבוע אותו לדין כי היתה לו חסינות כחבר כנסת והוא טען שעשה את זה כחלק מעבודתו. אז הלכתי לשתי חברות של גלאי שקר, פוליגרפים. עשו לי בדיקות ושאלו אותי על הדברים שהוא האשים אותי, ויצאתי דובר אמת, ועם התעודות האלה הלכנו ויצאנו עם תמונת שער ענקית של אולמרט שעליה הכיתוב 'שקרן'. הוא לא תבע אותנו לדין, כמובן".
מאז ועד היום השתנו הנורמות החברתיות ואיתן גם התקשורת, ואף על פי שנהוג לחשוב שהיא נמצאת כעת בשנותיה המופקרות ביותר, בהשוואה ל"העולם הזה" היא בשיא הפוריטניות. כיום אף כלי תקשורת בישראל לא היה חושב בכלל לפרסם ידיעה על רומן מחוץ לנישואים של איש ציבור שלא מעורבות בו קטינות או עילה פלילית אחרת, וסביר להניח שרובם היו מסתפקים ברכלול נוסף על השמלה של אשת ראש הממשלה או על שיער הפנים של שר האוצר. מהבחינה הזאת, התקשורת הישראלית נחשבת לשמרנית ביחס למדינות אחרות בעולם, כמו למשל צרפת: ב-2010 דווח במספר עיתונים בצרפת שהנשיא דאז ניקולא סרקוזי ואשתו קרלה ברוני בוגדים זה בזו, ולפני שנתיים זה קרה שוב, כשהצהובונים תפסו את הנשיא הנוכחי פרנסואה הולנד על חם יוצא מביתה של המאהבת ז'ולי גאייה.
"היו בשנים האחרונות המון מקרים שעיתונאים ידעו על רומנים שמתנהלים ולא אמרו כלום כי זה לא עניינם", אומר הגורם המעורה בברנז'ה. "אלא אם יש פה בסיס לכתב אישום, הם ישמרו את זה לעצמם. זה קרה עם איש תקשורת ותיק שניהל פרשיית אהבים עם מנהלת הארכיון בערוץ בו עבד, וזה קרה עם זמר נשוי שתחזק רומן עם זמרת מפורסמת בזמן שהיה לה בן זוג".
רומנים מחוץ לנישואים הרבה פעמים מולידים ילדים מחוץ לנישואים, אבל גם כאן העיתונים בדרך כלל לוקחים צעד אחורה. קחו לדוגמה את בנו בן ה-27 של ירון לונדון מלאה זהבי, יואב, שקיומו נחשף רשמית לראשונה רק לפני כשנה אבל היה בגדר עובדה ידועה הרבה לפני כן בקרב יודעי דבר. "היה גם קומיקאי ישראלי עם ילד מחוץ לנישואים והיה אפילו שופט לשעבר בבית המשפט העליון, אז מה?", אומר פרשננו לענייני ברנז'ה. "מי אנחנו שנשפוט?".
דבר נוסף שהתקשורת נוטה להתעלם ממנו אלה אותם סרטוני סקס ביתיים שקרויים עדיין באופן מסורתי ומתוך נאמנות לפורמט ה-VHS הנוסטלגי "קלטת לוהטת", מונח שהוטבע בעקבות הפרשה שבה הסתבך ביבי נתניהו ב-1993, כשהחליט להופיע בטלוויזיה מול כל האומה ולהכריז בשידור חי "היה לי קשר עם אישה, שהסתיים" (עדיף על השקר של קלינטון). נתניהו חשב שבכיר בליכוד, ככל הנראה דוד לוי, מנסה לסחוט אותו. בסופו של דבר הוא התבדה. הקלטת, אם בכלל היתה כזאת, מעולם לא פורסמה, ואולי טוב שכך. יש דברים שהפריס הילטון יפה להם.
גם בכל הנוגע לנטיות מיניות התקשורת נוטה לאמץ את מדיניות ה"אל תשאל, אל תספר" של הצבא האמריקאי, וזאת על אף שלהט"בים רבים סבורים שזאת חובתם של סלבס ונבחרי ציבור להצהיר על זהותם המינית בריש גלי. "כולם יודעים על הזמרת הלסבית ועל הפוליטיקאי הגיי, ובאמת שיש אינסוף דוגמאות כאלה, אבל הגישה המקובלת היא שלא עושים אאוטינג למי שרוצה להישאר בארון", מבהיר הברנז'איסט. "אם אותו פוליטיקאי היה מתבטא נגד גייז או מצביע לרעתם בהצעת חוק כלשהי, לדוגמה, זה כבר היה סיפור אחר. סביר להניח שזה היה יוצא בצורה כזאת או אחרת".
ניסיון ההתאבדות וקלטת המין
על פי סעיף 11 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חולה נפש, מכור לסמים או לאלכוהול, תורם או נתרם של אברים וחולה סופני ללא הסכמתם או הסכמת בני משפחתם, לפי המקרה, אלא אם קיים ענין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה". העניין הציבורי הזה מתקיים כאשר, לדוגמה, ראש ממשלה מכהן חווה אירוע מוחי חמור, כמו שקרה בזמנו עם אריק שרון, אבל בדרך כלל כלי התקשורת יתרחקו מדיווחים על מחלות גופניות ונפשיות, התמכרויות ונסיונות התאבדות של מפורסמים ואנשי ציבור, גם אם כל הרשת מדברת על זה.
עם זאת, גם לתקשורת יש לפעמים דרכים לדווח על הדברים האלה בלי להגיד אותם במילים מפורשת. כך, למשל, מדורי הרכילות והפפראצי יפרסמו מעת לעת תמונות של אנשים שמצבם הבריאותי הירוד נשקף מהן, כפי שקרה לא מזמן לאיש תקשורת בכיר שסובל ממחלה קשה. "עיתונאים יודעים שדברים כאלה הם אוף לימיטס, למרות שלפעמים הם מרשים לעצמם יותר מדי", אומר הברנז'ולוג. "אבל באופן כללי, אלה נושאים שממעטים לדבר עליהם. בדיוק כפי שעיתונאי 'דבר' מעולם לא דיווחו על כך שפולה בן גוריון סבלה מקלפטומניה, ככה העיתונאים של היום בחרו להצניע את ההתקף הפסיכוטי שעבר לאחרונה אדם מתחום המסעדנות, או את נסיונות ההתאבדות של אישיות ציבורית מפורסמת".
"בתקופה שבה הייתי עורך, אם אתה שואל על דברים שהייתי מוכן למחול עליהם, זה כשנודע לי שבן משפחה של אח"מ התאבד", נזכר מרמרי. "ואז מיד היו מגיעים הטלפונים ואני הייתי מאוד נדיב בעניין הזה – אני לא חייב לפרסם אלא אם יש עניין ציבורי ממשי. יש דברים שאני מוכן לכבד ולא לגעת בהם, אם למישהו יש רומן או נטייה כזאת או אחרת, אני לא רוצה לעשות להם אאוטינג. אותי זה לא מעניין. בעיניי, הסיבה היחידה לפרסם סודות אפלים ונסתרים כאלה היא אם יש בהם עניין אמיתי לציבור, אם בלעדיהם אי אפשר להבין את המציאות. אבל היום הרשתות החברתיות מוציאות את הדברים האלה החוצה לפני שלעורכים יש בכלל זמן לחשוב על זה, ככה שאולי זה כבר לא משנה".