אתמול בלילה הלך לעולמו אמנון דנקנר, עיתונאי, סופר ופובליציסט ששינה את פני התקשורת. הראיון האחרון שהעניק למגזין סוף השבוע של mako פורסם ביולי, וכהרגלו היה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת. הראיון התפרסם מיד לאחר ההתבטאויות של דנקנר נגד לדור, פרקליט המדינה לו הציע ללכת להתאבד, ומיד לאחר מתן הכרעת הדין במשפטו של אולמרט. הראיון התקיים לפני הבחירות, אבל דנקנר כבר חוזה בו את ההצלחה המדהימה של יאיר לפיד, ואף סיפר כי הוא מתכוון להצביע לו.

אמנון דנקנר בפסטיבל ראש פינה
אמנון דנקנר | צילום: עודד קרני

אמנון דנקנר, אתה מתחרט על כך ששלחת את פרקליט המדינה להתאבד?
"לא".

תכננת מראש לומר את זה או שזו הייתה תגובה ספונטנית?
"זו לא הייתה פליטת פה. ערב קודם אמרתי לעצמי שאם זו תהיה התוצאה, ואני ניחשתי שזו תהיה התוצאה, זה מה שאגיד. אני לא יכול לטעון לפרץ רגשות שטשטש את כושר השיפוט שלי וגרם לי להגיד את זה. אני ער לכל קשת התגובות שזה עורר ואני עדיין נהנה מזה. זו אחת ההנאות בשלב הזה של חיי: אני לא עובד בשום מקום, לא מייצג אף אחד ולא מחויב לאף אחד, אין לי שום ריסונים ואני יכול לומר בדיוק את מה שאני חושב. ועוד דבר נהדר: לא מעניין אותי מה חושבים עליי, ואני אומר את זה באופן הכן ביותר. התענוג של להתבטא בחופשיות מוחלטת הוא תענוג יקר – תנסה את זה פעם".

ולגופו של עניין, ומעבר לחדוות הפרובוקציה – אתה לא חושב שהפכת השבוע את השיח הציבורי הישראלי לעוד יותר אלים וברוטלי מכפי שהוא ממילא?
"מורי ורבי ואחי הרוחני הגדול והמוכשר יותר הוא המשורר הצרפתי ג'ורג' ברסאנס. היה לו שיר בשם 'זהירות הגורילה', שמספר על גורילה שהשתחרר מהכלוב, תפס שופט, גרר אותו לאיזה מקום ואנס אותו. ברגע החדירה יצא מהשופט קול שאמר 'אמאל'ה', שהיה זהה בדיוק לקול שהשמיע האסיר שבאותו בוקר השופט שלח לגרדום. הלכתי פה בעקבות ברסאנס, ואמרתי את מה שאמרתי כהתרסה נגד אדם שחושב שהוא יכול לרמוס אנשים בלי חשבון ובלי לתת דין וחשבון. אני כותב ומדבר בלהט כשדברים מרגיזים אותי. אני נלחם להגנת האזרח מכוחן המוגזם של הרשויות. הרי כשאנשים יוצאים להפגנה בתל אביב וחוטפים מכות רצח משוטרים על לא עוול בכפם, ואחר כך השוטרים מגישים נגדם תלונות שווא וטוענים שהם אלה שהיו אלימים, בוערת הבטן שלהם והנשמה נשרפת מתסכול. זה אותו דבר כשפרקליט רומס מישהו וגומר אותו, ולא חושב אפילו להתפטר, שלא לומר להתאבד, כי הוא כיבה את האור על משפחה".

כלומר, אתה לא חושב שהלכת רחוק מדי.
"בהחלט לא. אותי זה משעשע".

אני מודה שאותי לא.
"אולי צריך חוש לשעשוע. אותי זה משעשע. וגם משמח אותי שהבנאדם מרגיש לרגע 1 ל-60 של מה שהוא עושה לאחרים. מדי פעם מותר לפרוץ את הגבולות. אני מבין שכל הבורגנים מרשרשים בזעזוע, אבל לא איכפת לי. אני רוצה להזכיר שכבר בזמן אמת אמרנו שמדובר בפוטש משפטי. במדינות בעלות מסורת של מעשים אציליים מי שהיה עושה פוטש לא היו תולים אותו, אלא היו סוגרים אותו בחדר עם אקדח".

אני תוהה מה היית מרגיש אם היית קם למחרת בבוקר ושומע שמשה לדור קיבל את המלצתך.
"הייתי אומר שבכך התחילה קריירה חדשה שלי כיועץ לפרקליט המדינה".

"לא היה לי צלב, אז צעקתי"

הרהורי חרטה, כבר הבנתם, לא מילאו השבוע את זמנו של אמנון דנקנר. חרטה היא כנראה עניין לאנשים שיש להם זמן להתייסר, ועבור דנקנר השבוע שחלף מאז פרסום הכרעת הדין במשפטו של אהוד אולמרט היה מסיבה אחת גדולה, שנדדה בין אולפני טלוויזיה לביתו הנאה ברמת השרון. בשעת בוקר הבית רחב הידיים, ספון הפרקט, כבר ממוזג היטב, ודנקנר יושב על כסא הפיקוד, מולו מסך מחשב ומימינו ספרייה עמוסה. הראיון מופרע מדי פעם על ידי שיחות טלפון, חלקן מקוראים שמתקשרים כדי להחמיא לאחד מספריו שסיימו לקרוא זה עתה. אני מציין בפניו שכבר מזמן לא נתקלתי באדם שהטלפון הקווי שלו פעיל הרבה יותר מהסלולרי. "ככה זה כשקל מאוד להשיג אותך בבית", הוא מאשר, "אני כמעט לא יוצא מכאן, בטח לא בקיץ".

הוא כבר בן 66, ומזכיר בגאווה שהשבוע הזה היה מוצלח גם בגלל הקרנת הסרט של בנו איתי על הכור בדימונה בערוץ 10, וגם משום שנכדו בן החמש התגלה, כך לגרסת הסב, כצייר מחונן. בהופעותיו הציבוריות הוא מזכיר את חומי שליט, שר המשפטים שאת דמותו גילם ב"פולישוק", שמסתובב בעולם עם ארשת פנים שנעה בין תיעוב לבוז תהומי כלפי כל מי שפחות אינטליגנטי ממנו – כלומר רוב בני האדם. כשדנקנר עוטה את ההבעה הזו – בסדרה כמו במציאות – קשה לזהות את עקבות הגישה ההומניסטית, עתירת החמלה, שלדבריו מניעה אותו ושבשמה הוא פועל. כשהוא מדבר על משפחתו, לעומת זאת, כולל אשתו מירי ("היא הפנאטית האמיתית בעניין אולמרט"), פניו מתמלאים לפתע רוך וקשה להאמין שזה אותו טיפוס כוחני ורושף שישב בשבת באולפן "פגוש את העיתונות" ואיים לטרוף בשידור חי את מי שפעם היה חברו הטוב – דן מרגלית.

לטובת מי שהחמיץ, מדובר באחד העימותים הטעונים שנראו על מסך טלוויזיה בישראל, מופע של רגשות חשופים שבו שני חברים לשעבר מתקוטטים על טיבו המוסרי של חברם המשותף (גם זה לשעבר). רון מיברג, אקס מיתולוגי אחר של דנקנר, בחר לסכם כך, במאמר שכתב ב"גלובס", את התרשמותו מהופעתו של דנקנר בתוכנית: "הקרנף הצווחני, הדיקטטור האידיאולוגי, הדמגוג האלים והדוגמן האולטימטיבי של הישראליות המכוערת". הסירו דאגה מליבכם: הדברים הללו לא נשארו בלי תגובה יותר מיום אחד.

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה: אתה ומרגלית נפגשים לפני השידור בחדר האיפור. אתם מדברים?
"נפגשנו בלובי, היה שם גם דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר שגם הוא ודן לא בדיוק משתגעים זה על זה. אז אמרתי: 'מה אתם רוצים שנעשה כדי לשבור את הקרח – נדבר על כדורגל, בחורות?'"

וזה עבד?
"לא ממש".

ואחרי שהתנפלתם זה על זה במשך 20 דקות?
"לא דיברנו. דן פנה אל דנה וויס וטען שהיא לא נתנה לו לפתוח את הפה, אני אמרתי שיפסיק להתבכיין והלכנו. אבל אחר כך התכתבנו, במייל ובסמס. התוכן יישאר בינינו".

אני תוהה מה זה אומר עליך, שהחברים הטובים ביותר שלך הופכים לאויבים הכי מרים, ושאתה מסוגל להתנפל עליהם בשידור חי תוך שימוש באלימות מילולית. מה זה אומר על מושג החברות בעיניך?
"דן מרגלית לא היה חבר כל כך קרוב שלי, אבל היה חבר. במשך כל תקופת המשפט שמרנו על קשר, דיברנו ונפגשנו לארוחות צהריים ולא הסתרתי את זה מאהוד ועליזה, למרות שידעתי שזה גורם להם סבל. חשבתי שהעובדה שיש בינינו מחלוקת כה קשה עדיין לא מגיעה לכדי ניתוק היחסים, שמרנו על חוט רופף שהחזיק את החברות גם בתנאים הכי קשים. אבל מיד אחרי היוודע התוצאות, כשראיתי אותו בטלוויזיה אומר שצריך לערער, עוד לפני שקרא את פסק הדין וידע מה הנימוקים, הבנתי שהוא הפך לסוג של ערפד, שמשהו באנושיות שלו התבטל. שלא מעניינים אותו יותר הנימוקים, שהוא רוצה רק דם. אדם שמתנהג כמו שהוא התנהג מקפח את אנושיותו, לא שוקל שיקולים אנושיים. מה, אסור לאהוד לנשום לרווחה, אפילו לרגע אחד? גם זיכוי הוא חלק משלטון החוק. אי אפשר, אפילו לרגע, לשמוח בשמחתו של חבר יקר לשעבר?"

מותר למרגלית לחשוב אחרת ממך. לדעתו, אגב, שותפים משפטנים בכירים רבים. הרי אם יוגש ערעור, ואם בית המשפט העליון ירשיע את אולמרט, אתה תתייצב מול המצלמות ותטען שפסק הדין הוא מעשה נבלה.
"לא לפני שאקרא ואלמד אותו. בבוקר של הכרעת הדין החלטנו להיות בטווח נסיעה קצרה מבית המשפט. ישבנו עם יצחק ואתי לבני במסעדה על המרפסת של ימק"א, עם אייפדים וטלפונים וכל מה שצריך, ועקבנו. איך שהגיעו התוצאות נסענו לבית המשפט, אבל קבענו מראש שאם יהיו תוצאות אחרות לא ניסע לשם. למה? כי החלטתי שאני לא אגיב ואבקר את פסק הדין עד שאקרא אותו. מה, אני אידיוט?"

אמנון דנקנר
דנקנר

בניגוד למרגלית, ששידר שהוא נגרר לעימות איתך באי רצון, נראה שאתה נהנית מכל רגע.
"הייתה פה הצטברות של תסכול של שנים, שבהן דן התבטא בחריפות ובנבזות כלפי אולמרט. עוד כשהופענו ביחד במועצת החכמים, הוא וארי שביט היו מלגלגים עלינו בשידור חי, ואחר כך במסדרון היו מסתכלים עלינו ברחמים כאילו הם חברים בכת סודית שיודעת את האמת ומציעים לנו להציל את כבודנו. בינתיים התיקים שהתווכחנו עליהם שם נסגרו, ולא שמעתי סליחה. בשבת, הרתיחה אותי במיוחד האמירה שלו שאנחנו מפחדים מערעור. כל אידיוט יודע שמי שזוכה לא מעוניין בערעור. קשה להבין את זה? הרי משפט כזה משבש חיים של משפחה, גורם לאנשים להיות חולים. איזו מין אמירה לא אנושית זו? אני לא יכול לנהל דיון עם ערפדים צמאי דם. אותי לימדו שנגד ערפדים צריך להצטייד בשום, צלב ותנ"ך, אבל מכיוון שלא היה לי את כל אלה אז צעקתי".   

 מרגלית לא לבד. הסכסוכים עם חברים מקיפים אותך מכל כיוון: יוסי שריד ומיברג הם רק שתי דוגמאות.
"אתה יכול לשער שהרהרתי בכך פעם או פעמיים. היו לי הרבה חברים שהחברות הייתה מאוד מאוד אינטנסיבית ובנסיבות כאלה או אחרות החברות התפרקה והיחסים נעשו למרירים. וזה בגלל שאני מתעניין באנשים מיוחדים, ומי שמתעניין בי הם אנשים מיוחדים, מיוחדים בכך שיש להם אגו בגודל של משאית, נפש סוערת וטמפרמנט קרבי. אהבה כזו צריך לעשות כמו קיפודים, בזהירות, ואם לא נזהרים אז קורה מה שקורה. ובכל זאת, אני מעדיף את הסוג הזה של חברות, שבה מתחככים ונהיים חברים בלב ובנפש, גם אם לפעמים אחר כך נדקרים ונפגעים. בכל זאת אני מעדיף את זה על חברים משעממים. תחשוב על החברים שהיו לי בחיים – אולמרט, שריד, לפיד, דרעי – תחשוב כמה מעניין לי. עם טומי הייתי רב כל שבוע בצרחות איומות בפופוליטיקה, ובכל זאת 15 שנים היינו חברים בנפש, לא הסתכסכנו ולא העיבה עננה הכי קטנה על החברות שלנו. היינו מדברים כל יום כמה פעמים ולא היינו יכולים ללכת לישון בלי לחתום את היום בשיחה באחת או בשתיים בלילה".

"פרוטקציה זה דבר מצוין"

מסע הניצחון של אולמרט השתלט במהירות על כלי התקשורת. רק כעבור יומיים שלושה, כשמשפטנים ופרשנים התעמקו במאות עמודי הכרעת הדין, התחילו לצוף מתוכה פרטים וציטוטים שהאירו את התמונה באור מפרגן פחות. בעמוד 474 של הכרעת הדין, למשל, כתבו השופטים כי "יש לזכור כי העבירה של הפרת אמונים, בדומה ליתר עבירות השחיתות, הינה... עבירה הנמנית עם העבירות 'שהרע שבהן נגלה על פניהן'. לפיכך ניתן להרשיע בהפרת אמונים רק אם מעשהו של עובד הציבור משתייך לאותן התנהגויות שטבוע בהן חותם של אנטי חברתיות ואנטי מוסריות". השופטים, כזכור, הרשיעו את אולמרט בעבירה של הפרת אמונים.

אחרי שהאבק של השמחה הראשונית התחיל לשקוע, התברר שגם לחברך הטוב יש הרבה סיבות לעשות חשבון נפש. הוא אולי זוכה מרוב האישומים במישור הפלילי, אבל כשהשופטים כותבים על ראש ממשלה לשעבר ש"התנהגותו נלוזה" זו לא מחמאה גדולה.
"אני לא אמרתי שלא דבק בו רבב. לא אמרתי שהוא צדיק. אני בכלל לא מכיר צדיקים. לעומת זאת אני מכיר הרבה צדקנים. אם בית המשפט מעביר עליו ביקורת זה בסדר גמור. מותר לבית המשפט להביע את דעתו, אבל לא יעזור: קרה פה דבר מהדהד. אולמרט זוכה משלושה סעיפי אישום עיקריים, אבל מכיוון שאנשים השקיעו בסיפור הזה שנים ומפעל חייהם התמוטט, היה ברור שהם יעוטו על כל גרגיר וכל רמיזה שלילית בפסק הדין, ישלפו אותה וינפחו אותה עד שפניהם יכחילו. מי שמחטט ככה בפסק דין של זיכוי הוא אוכל נבלות".

אהוד אולמרט בביהמ
אהוד אולמרט. "לא אוהב את הסיגרים שלו" | צילום: חדשות 2

בניגוד למה שאולמרט אמר מיד לאחר פרסום פסק הדין, היו מעטפות, וגם היה בהן הרבה מאוד כסף.
"זה נכון שהוא קיבל מטלנסקי מאות אלפי דולרים, אבל בית המשפט לא סותר את האפשרות שאלה כספים פוליטיים. אני לא מזדעזע מהחיבור בין פוליטיקאי לכספים של תרומות, ככה פוליטיקאים מגייסים כסף כדי לממן את הפעילות הפוליטית שלהם וכולם עושים את זה, לא רק אולמרט".

האם כמי שרואה בעצמו לוחם צדק, לא מפריעה לך העובדה שפוליטיקאי בכיר מטפל בלקוחות של פרקליט שהוא גם איש סודו?
"זו בהחלט עבירה, אבל של מראית עין. השופטים לא קבעו שאולמרט קיבל משהו או פעל באופן חריג לטובת לקוחות של אורי מסר, אבל עצם העובדה שהוא לא העביר את הטיפול במקרים האלה למישהו אחר היא אכן עבירה. רק שבעיני זו לא עבירה מהותית. אומר יותר מזה: פרוטקציה זה דבר מצוין. במדינה שבה כולם מכירים את כולם, זו דרך לעזור לאנשים לעקוף את חומות הביורוקרטיה".

פרוטקציה היא אפליה. היא דבר נפלא למי שמחובר ומקושר, אבל בזמן שאחד מקבל פרוטקציה מאה אחרים נשארים תקועים בסוף התור. לרוב הישראלים אין גישה לאוזנו של שר התמ"ת או ראש הממשלה, רוב הישראלים לא מחוברים.
"כל הישראלים מכירים מישהו שמכיר מישהו. כל עוד משתמשים בפרוטקציה כדי לקדם דברים הומניים, דברים צודקים, אין בה שום דבר רע. ברור שברמות הגבוהות זה סיפור אחר, אבל מכל הרעות החולות במדינה זה הדבר האחרון שהייתי מטפל בו".

ציינת קודם שאהוד אולמרט לא צדיק. איפה לדעתך הוא מעד?
"יש הרבה דברים שאני לא אוהב אצלו. בהזדמנות חגיגית זו אני לא מתכוון לומר את כל מה שאני אומר לו באופן פרטי. בצומת הזה, שבו אני כל כך שמח בשבילו, אני לא מתכוון להעיב על הסיפוק שבזיכוי. אני כן מוכן להגיד שאני לא יכול לסבול את הסיגרים שלו, בעיקר כי הפסקתי לעשן לפני ארבע שנים. עישנתי שתיים וחצי קופסאות ביום, מירי ואני חתכנו ביחד בבת אחת ומאז אני לא יכול לסבול ריח של עשן, ואצלו תמיד הריח נדבק לי לבגדים. חוץ מזה אני לא אוהב את האספקט התדמיתי של הסיגרים. עוד משהו שאני לא אוהב אצלו זה שהוא אוהד את בית"ר ירושלים. הייתי אוהד בית"ר לפניו, והתגרשתי פומבית מהקבוצה מפני שאני לא חושב שיאה לאדם הגון והומני להיות אוהד של קבוצה שמודיעה שאצלה לא ישחקו שחקנים ערבים. אני לא יכול לשאת את זה. באשר לדברים האתיים – אני לא מתכוון לדבר על זה עכשיו".

חבל. אולמרט אולי זוכה מרוב הסעיפים במובן הפלילי, אבל על ההיבטים האתיים והציבוריים של פעילותו עדיין מעיבה עננה כבדה.
"לכל מי שמעלה את הטיעון הזה, אני אומר: אתם התחלתם. אני התרעתי במשך 20 שנה על זה שכל דבר פה הופך לפלילי ומשפטי, אבל חבורה של צדיקים אמרו שהכל צריך להיות לפי המשפטיזציה, אז אם כך שהכל יהיה לפי המשפט. אני בז לכל האנשים הללו, כל הפרופסורים והפרשנים שאתה מתייחס אליהם כאל מומחים גדולים, בוז עמוק. מדובר בעדר צמא דם. במשפט יעקב נאמן טומי ואני היינו היחידים שאמרנו שזה קשקוש, כי קראתי את החומרים והבנתי מיד שאין שם כלום. הסיסטמה פה חולה. הפרקליטות מענה אנשים. היא לוקה בהפעלת המערכת הפלילית בלי שיקול דעת מספיק, עושה דה הומניזציה ודמוניזציה לחשודים ונאשמים, והרבה פעמים מנהלת תביעות באמצעים של שקר ורשלנות".

"בבית אני סמרטוט"

שש שנים, שהסתיימו ב-2007, שימש אמנון דנקנר כעורך הראשי של "מעריב". רבים מאנשי העיתון בהווה ובעבר מוכנים להישבע שהקדנציה שלו נתנה לעיתון דחיפה משמעותית בדרכו לתהום שאליה נקלע, אבל למען ההגינות צריך לומר שמדובר בצלילה מתמשכת ושמאז פרישת דנקנר חווה העיתון מצעד ארוך של עורכים ומו"לים שלא הצליחו לעצור את התהליך.

אין תמונה
מעריב. "צריך מימון ציבורי לעיתונות"

הפגישה שלנו מתקיימת יום אחרי שאתרי התקשורת נשטפו בידיעות על עוד גל קיצוצים בעיתון, ובעיקר על כך שמעריב כנראה נמצא בדרכו לתפנית דרמטית: בכל ימות השבוע – כך על פי הדיווחים – העיתון יפורסם רק בגרסה דיגיטלית, ועיתון הנייר יופץ רק בימי שישי. בצירוף מצבם הקשה של חלק מהעיתונים האחרים, נראה שהעיתונות המודפסת מגיעה – הפעם באמת – לסוף עידן.

"באשר למעריב", אומר דנקנר, "זה בלתי נמנע. עוד כשהייתי שם רקמנו מהלך כזה, אבל הוא לא יצא לפועל מכל מיני סיבות. באופן אישי אני מקדיש בקושי 20 דקות ביום לעיתונים, ולעומת זאת יש לי כאן קינדל, אייפד ומחשב, אני קורא המון עיתונות חוץ ופיתחתי יכולת חיפוש שמביאה לי אוצרות אל המסך. למרות זאת, ברור לי שדמוקרטיה תלויה בעיתונות חופשית איכותית, ודמוקרטיה שומרת נפשה צריכה למצוא מימון ציבורי שידאג לזה שתהיה עיתונות חופשית. אני חושב שאין מנוס מהתערבות המדינה – ואני מדגיש מדינה ולא ממשלה – בשוק העיתונות, אולי במודל הצרפתי, כי אחרת נקבל כאן לא-דמוקרטיה. בדיוק כמו שצריך ביטוח בריאות ממלכתי, אנחנו צריכים ביטוח בריאות ממלכתי מפני שטיפות מוח. כמובן שזה נורא מסובך לבצע את זה, אבל אין מנוס, אחרת יהיה כאן נורא".

על איזה עיתונים אתה מנוי?
"'מעריב' ו'ידיעות'. עד לא מזמן קיבלתי גם את 'הארץ', אבל ביטלתי את המנוי לאות מחאה על זה שהם הקימו דסק לענייני טיפול עוין ביאיר לפיד והצקה לו. הייתי מוכן לסבול הרבה דברים שכתבו שם עליו וגם עליי, אבל כשהראו תמונה שלו כשמאחורי גבו שלושה ספרים של ציטוטים, וכתבו שזו ההוכחה שהוא לא משכיל, החלטתי שזה לא ראוי שאתן יד לדבר הזה. לי יש בבית אולי שמונה ספרים של ציטטות ואני בהחלט משכיל. אגב, גם הוא בהחלט מאוד משכיל".

אתה מתכוון להצביע לו?
"איזה שאלה בכלל. אני אוהב אותו אהבת נפש. אני מרגיש כמו דוד שלו, ואני מכיר את התכונות הנהדרות שלו ומאמין בו. אני מנבא שהוא מאוד יצליח למרות הספקנים. הכי מצחיקות אותי הטענות נגד זה שהוא ממשיך לכתוב ב'ידיעות'".

יאיר לפיד
יאיר לפיד. "לסופר טהרנים יש בעיה איתו" | צילום: פלאש 90

אני מניח שבעיניך זה תקין לגמרי שאחד המתמודדים הבולטים בבחירות כותב את הטור הפותח של המוסף הנפוץ במדינה. אני משער שאתה גם משוכנע שהעיתון שלו יכול להעניק לו סיקור אובייקטיבי.
"זה משונה בעיני שאדם שרץ לפוליטיקה לא יוכל להציע בעיתון את דעותיו שהן מאוד רלבנטיות. אני חושב שזה 100 אחוז בסדר, הבעיה היא כרגיל של סופר טהרנים שלא נותנים לחיות כאן. כל דבר קטן הופך אצלם לדבר נורא".

לא מפריע לך שהאישה שהתקשרה עכשיו, שהחמיאה לכתיבה שלך, יכולה להיתקל בך בטלוויזיה ולפגוש אדם כוחני, מקלל וצועק, רחוק מדמות הסופר ההומניסט שכה ריגש אותה?
"לא איכפת לי. כל אחד מאיתנו הוא רצף של זהויות ושל גוונים. כשאני כוחני וצועק זה בא דווקא מהגישה ההומניסטית שלי, מהרצון להגן על אנשים מהרשעות ומהרשעים. בזה אני מוכן להיות הכי לוחם. בבית, כל הבריות שמכירות אותי יספרו לך שאני סמרטוט". 

מפרקליטות המדינה נמסר:
"הדברים של מר דנקנר לא מצדיקים התייחסות כלשהי מטעמנו".
תגובתו של דן מרגלית: 
"מאז הופענו במוצאי שבת בתוכנית 'פגוש את העיתונות' מצוי דנקנר בהתקף קשה של שימוש בלשון בלתי הולמת תוך מתן ביטוי לנוסחאות ירודות. הוא זקוק לעזרה. זה לא דנקנר שהיכרתי כשכתבנו את 'איפה הבושה' וכשהוא פרסם את הסדרה הנוקבת של בן כספית על יוסי גנוסר. לעצם העניין זכותו להיות סנגור לאולמרט שנאשם עתה בקבלת שוחד, הורשע בהפרת אמונים וגם בסעיפים מהם זוכה מתח בית המשפט ביקורת על התנהלותו". 

Aviv67@gmail.com 

>>לכל כתבות המגזין