התרבות שלנו נעה במקבצים של אובססיות. בתקופות מסוימות תראו המון סדרות עורכי דין או ערפדים, באחרות פתאום תראו המון סרטים על תקופת העבדות או על סטיב ג'ובס. הסיבות לכך מגוונות (ומסתכמות בעדריותו של המין האנושי), אבל בואו נגיע לדיבוק הקולנועי והטלוויזיוני של השנתיים האחרונות – נשים שבויות. ואם לדייק – נשים שמוחזקות בשבי על ידי פסיכופטים שיש להם מרתף בבית, ולאחר שנים ארוכות של שבי מצליחות להיחלץ. כלומר, סיפורים שמדי פעם אתם מזדעזעים מהם בחדשות או, אם הם שוליים יותר ומגיעים ממדינות מתפתחות, בערוצי הביזאר.

שימו לב למבחר: המיני סדרה הבריטית "Thirteen" (2016) עוקבת אחרי בחורה בת 26 שנשבתה על ידי פסיכופת בגיל 13 והוחזקה במרתפו במשך 13 שנים (הסדרה תעלה ב-21.7 ב-yes). הסרט "חדר" (2015) הביא את האוסקר לברי לרסון, ועוסק באישה שנמלטת מגבר שכלא אותה בחדר קטן במשך שנים ארוכות שבמהלכן התעלל בה פיזית ומינית והיא גם ילדה ממנו בן. הסיטקום "קימי שמידט הבלתי שבירה" (2015) של טינה פיי עוקב אחרי חייה החדשים של קימי, שהצליחה להימלט מכומר שכלא אותה ועוד מספר נשים בבונקר למשך 15 שנים. חוץ מזה יש גם את סאנסה שנמלטה מרמזי ב"משחקי הכס" (2015), את הסרט "10 קלוברפילד ליין" (2016) שמשחק על הנושא, ולייפטיים כבר הספיקו לעשות סרט על חטיפת הנשים בקליבלנד על ידי אריאל קסטרו (2015).

אפשר להבין למה אנחנו כל כך נעולים על הנושא. בשנת 2013 גילה העולם את החטופות מקליבלנד, שלוש נשים שנחטפו כעשור לפני כן על ידי אדם בשם אריאל קסטרו, שהחזיק אותן בחדרים אטומים והעביר אותן התעללות פיזית, מינית ונפשית. אחת מהן, אמנדה ברי, הצליחה להמלט עם בתה בת השש (שהרתה לו וילדה במהלך השבי), והיא יצרה קשר עם כוחות המשטרה ששחררו את שתי הנשים הנוספות. כמה שנים לפני כן, ב-2008, נחשף העולם לפרש מזוויעה לא פחות, יוזף פריצל האוסטרי שכלא את בתו, אליזבת', במרתף ביתם במשך 24 שנים. במהלכן היא הרתה לו שבע פעמים, חלק מהילדים נשארו לגדול איתה בחשכת המרתף ואת חלקם הוא גידל עם אשתו. שני הסיפורים האלה נצרבו בתודעה כי מדובר בסיוטים אמיתיים, כאלה שלא ברור איך שורדים, איך נחלצים מהם, איך ממשיכים לחיות אחריהם. בסדרה "Thirteen" שואל אחד השוטרים מה הפרוטוקול במקרים כאלה, שבהם מישהי נחלצת משבי כל כך ארוך, ומשיבים לו שאין. כי זה לא קורה, המקרים האלה מסתיימים במוות, אף פעם אין צורך להתמודד עם השאלה "נו, אז מה עושים איתה עכשיו?". שימו לב גם לדוגמה הישראלית (ככל הנראה היחידה שיש לנו ושהקדימה את הטרנד) "מי מפחד מהזאב הרע", ותחשבו על פרוטוקול כזה (וזה הניסוח הכי לא מספיילר שאפשר).

הסיוט נגמר. בעצם, לא בטוח

המגזין אטלנטיק ניסה לפצח את הסיבה לכך שאנחנו נטפלים לושא בשנתיים האחרונות, וגיבש תזה מעניינת: ההבדל בין סרטים וסדרות עכשוויות לבין תכני עבר שעסקו בנושא, היא בהתמקדות בכך שהנשים האלה נחלצות מהשבי. לא מדובר בסיפורים על שבי, אלא בנשים שנחלצות ממנו בעצמן. הרי נשים שבויות יש בתרבות כבר מאות שנים: רפונזל והיפהפייה הנרדמת למשל, אבל הן ניצלו בעזרת נסיך. ולחילופין, האישה השבויה במרתפו של בפאלו ביל ב"שתיקת הכבשים", ניצלה בזכות קלאריס (שנעזרה בחניבעל לקטר). אבל עכשיו, הסדרות האלה תמיד כוללות דלת ברזל שנפתחת ואישה שנמלטת אל עבר נקודת אור. הנשים נחלצות בזכות תושייה הכוללת סיכון חיים וניצול של הזדמנות נדירה, היחידה שהייתה להן מזה עשור או יותר. באגדות הילדות שלנו הנשים/נערות האלו ניצלו בזכות נסיך, אבל לא באמת – הן חיו בחברה שגזלה מהן את חירותן ואת כוחן ועברו לחזקתו של בעל. אז הנה, עכשיו הן מצילות את עצמן. אין צורך בנסיך.

אבל לא מדובר באגדות החדשות והפמיניסטיות, כי עוד נקודה משותפת לסדרות העכשוויות האלה ושמנוגדת לסיפורי העבר, היא שהחילוץ המוצלח הוא לא הסוף הטוב אלא רק ההתחלה. הסיוט נגמר, אבל זה לא אומר שמעכשיו יהיה קל. מדובר בסיפורי לידה מחדש, נשים שנחטפו בעודן ילדות ויוצאות לחופשי כשהן נשים ולעתים גם אמהות, לתוך עולם שאין להן מושג איך מתמודדים איתו. אפשר לראות את ההיאחזות בילדות – קימי שמידט תמיד לובשת בגדים ילדותיים ואובססיבית לניינטיז, "חדר" מסופר מנקודת מבטו של בנה בן החמש של אמו השבויה וב-"Thirteen" יש לגיבורה דובי מטונף.

במציאות אנחנו מתאבססים על הפרטים הכי מחרידים מהשבי שלהן, אבל אלו הם בדיוק הפרטים שמהן הן מנסות להתנתק ולהתחיל את חייהן. קימי שמידט אומרת "כן, היו שם ענייני סקס מוזרים" ובכך חותמת את הנושא, ב"חדר" נקודת המבט של הילד מאפשרת להתחמק מהזוועות וב"Thirteen" ההתמקדות היא בתהיות לגבי זהותה של השבויה והאם היא משקרת או לא. בניגוד למציאות, אנחנו גם מתעסקים בחוויות של הנשים עצמן  ולא רואים כמעט את המקרבן עצמו, למרות שבסיפורים האמיתיים אנחנו מכירים בעיקר את המקרבנים ובקושי את הנשים. יוזף פריצל, אריאל קסטרו. אתם מכירים את השמות. לעומתם - אנחנו בקושי זוכרים את שמות החטופות, אולי נזהה קלושות כשהן יקבלו חוזה לספר או ראיון מתוקשר, כמו אמנדה ברי.

וזה הגיוני. הדבר העיקרי שנשים שעברו כזאת זוועה מעוניינות בו, זה קצת שקט. אם נגלוש למחוזות האנדרסטייטמנט, אונס הוא אירוע משנה חיים. תחשבו על הטקסט של הנאנסת מסטנפורד – החזרה לחיים רגילים היא בלתי אפשרית, אין ברירה אלא לבנות מחדש את עצמך, את הזהות, את הביטחון. אז תחשבו על שנים ארוכות של התעללות, אונס וכליאה. הנשים האלה ככל הנראה לא מזהות את עצמן בראי, רוב הסיכויים שהדבר האחרון שהן מעוניינות בו זה שמישהו יזהה אותן ברחוב. 

גידול ילד = שבי

אבל רגע, יכול להיות שבעצם בכלל לא מדובר בתופעה חדשה? שאנחנו לא מרותקים לסיפורי שבי בגלל אירועים חדשותיים או בגלל איזה טוויסט פמיניסטי, אלא שאנחנו מרותקים אליהם תמיד? מעניין לגלות  שבכל דור יש זוועה אחרת שקשורה לחטיפה, שמשפיעה על התרבות ושמובילה לשלל יצירות שעוסקות בה. נגיד, בשנות ה-20 ילד בן 14 בשם רוברט פרנקס נחטף ונרצח ע"י שני סטודנטים בני 24 שרצו לתכנן את הפשע המושלם, שיחשב ל"פשע המאה", ומאז נעשו בהשראתו לא מעט סרטים, אחד מהם הוא "החבל" של היצ'קוק. בשנות השלושים זאת הייתה חטיפת לינדברג – פעוט נחטף מעריסתו ונמצא מת חודשיים לאחר מכן, ולאחר משא ומתן עם חוטפים על כופר. מעבר לדיון הציבורי שהמקרה עורר שהוביל לשינוי חוקתי בנושאי חטיפה, גם אגתה כריסטי כתבה בהשראתו את "רצח באוריינט אקספרס" ונכתבו גם לא מעט סרטים והצגות בהשראת המקרה.

בשנות ה-70 האובססיה עברה לתסמונת סטוקהולם בעקבות מקרה פטי הרסט, גם היא זכתה ללא מעט עיבודים קולנועיים. בשנות ה-80 האובססיה עברה לפדופיליה, בעקבות המקרה המופרע של סטיבן סטיינר, שנחטף בגיל 7 וברח משובו הפדופיל בגיל 14, כשהוא מציל איתו את קרבן החטיפה השני של שובו – ילד בן 5. סרטים ומיני סדרה נעשו בעקבות המקרה. אז זה רק טבעי שבשנות האלפיים, עם יוזף פריצל ואריאל קסטרו, הגענו לאובססיית החטיפה הנוכחית שכוללת בחורות שמוחזקות שנים במרתף.

בהתחשב בכך שיש לאחרונה גם לא מעט סדרות על חטיפת ילדים כמו "המשפחה", "נעדר" ו"החמישייה", הגיוני להסיק שמדובר באחת החרדות הכי גדולות שלנו, והטלוויזיה והקולנוע פשוט מוצאים דרכים לבטא אותה. אם יש דבר שגרוע יותר מזה שהילד שלנו ימות, זה שהוא ייחטף על ידי פסיכופת ולא נדע מה קרה לו. אבל יכול להיות שהחרדות האלה מבטאות באופן מטאפורי גם פחדים פשוטים יותר שלנו – המאפיין הבולט ביותר של "חדר" הוא האווירה הקלסטרופובית שלו. רובו מתרחש בחדר אחד פצפון. יש בחוויה הזאת קצת מתחושת החנק והכליאה שמאפיינת הורות לתינוק קטן. אמה דונהיו, שכתבה את הספר ואת התסריט ל"חדר", מספרת שפרשת פריצל תפסה אותה כשהייתה אם לפעוטות והיא לא הבינה איך אליזבת פריצל הצליחה לגדל את ילדיה במקום הזה.

החיים החדשים של אליזבת פריצל

אבל למרות האוסקר לברי לרסון, הכיפיות של "קימי שמידט" והביקורות הטובות על "Thirteen", יש גם לא מעט ביקורת על הז'אנר. אפשר לתהות איך זה שבעוד שבמציאות רבות מהנעדרות ומהחטופות הן שחורות והיספניות, בטלוויזיה ובקולנוע הן אף פעם לא. אולי אנחנו כבר לא בסרטי דיסני, אבל העלמה במצוקה היא עדיין נערה עם עיניים גדולות ותמיד גם מאוד מאוד לבנה. ובכלל, מותר לדבר קצת על ניצול. מילא קימי שמידט, 15 השנים שלה בבונקר הן רק תירוץ לסיטקום על בחורה שמגיעה לניו יורק. אבל ב-"Thirteen" כבר עוברים לגמרי להאשמת הקרבן, הנחלצת אולי בכלל משקרת, אולי לקתה בתסמונת סטוקהולם ואולי היא בכלל לא זאת שנחטפה. ו"חדר"? למרות השבחים והפרסים הסרט, ובמיוחד הספר מורט העצבים עליו הוא מבוסס, מעוררים גם תחושת אי נוחות. ברור ש"חדר" מבוסס באופן חופשי מאוד על מקרה פריצל, והאמת שהוא מרגיש לעתים כמו ניצול די שטחי של טרגדיה לטובת מסחטת דמעות ואוסקרים. הטרגדיה הזאת היא של אליזבת' פריצל וילדיה והיא עצומה ומורכבת הרבה מעבר למה שהסרט הזה התיימר לתפוס.

 אגב, לא ברור אם אליזבת פריצל ראתה את  הסרט. היא חיה עכשיו עם ששת הילדים שנולדו לה מאביה (גם אלו שגדלו איתה במרתף וגם אלו שגדלו בקומה העליונה עם הוריה) בכפר באוסטריה תחת זהות חדשה. היא מסרבת להתייחס לטרגדיה למרות שהוצעו לה חוזי ספרים של מליוני יורו. היא קיבלה בית מהמדינה וחיה על קצבה של 3400 יורו בחודש. אביה, למקרה שתהיתם, נמצא עדיין בכלא (שממנו, בשנה הראשונה, ניסה להטריד את אליזבת במכתבים). אמה, שלא ברור כמה ידעה על המתרחש בביתה שלה, מגיעה לבקר את אליזבת וילדיה פעם בשבוע. ביתר הזמן, לפי מקורבים למשפחה, היא יושבת במרתף שבו התרחשו הזוועות ובוכה.