שמעון ריקלין משוכנע שמחפשים אותו. "זה כי אני עוזר לנתניהו", הוא מסביר. גם בחודש שבו מגזין TheMarker בחר בו לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בישראל (בחירה שהוא עצמו מזכיר, למרות שנראה כי בעיניו היא שוות ערך לקבלת הכרה מהוועד הפועל של אש"ף), גם כשעוברי אורח עוצרים לידו שוב ושוב כדי ללחוץ את ידו, גם כשגוף תקשורת מרכזי מראיין אותו – מחפשים אותו. לא תשכנעו את ריקלין שהוא לא ניצוד כמו איש אצ"ל בסזון, ואז מה אם הוא אדם שנהנה מגישה אקסקלוסיבית לראש ממשלת ישראל. נדמה שהם מהדהדים איש את פרנויית רעהו.
בעיני רבים נחשב ריקלין לחייל הבולט ביותר במשמר המלך התקשורתי של נתניהו. יש בכירים ממנו, אבל איש מכל עמיתיו לחוליית ההגנה של נתניהו לא נהנה היום ממעמד ציבורי מעורר הדים ואמוציות כשלו. שמו הפך למושג, שם קוד לתופעה חברתית: ריקליניזם - תגובנות אוטומטית שמזנקת בפראות עיוורת מהפוזיציה הפוליטית, מעל העובדות, אל האג'נדה.
המעמד הציבורי הזה - משמעותי בהרבה ממקומו בכלוב הציפורים של טוויטר, שם הוא דורס-על, ומהנישה הזניחה שחצב לו בערוץ 20 - קנה לריקלין קו ישיר לחדר הפיקוד בבלפור. הוא מתגאה בהיותו "מקורב לראש הממשלה", תואר שהיה נתפס בעיני כמעט כל איש תקשורת אחר ככתם על תעודת העיתונאי. הוא לא הביביסט הכי אדוק בחבורה ומדי פעם מעז לבקר (בניסוחים זהירים ומעודנים באורח יוצא דופן) את נתניהו, אבל אין לטעות בו. זה לא רק הטון הנפעם שבו הוא מגולל סיפורים על מסעי בנימין ("הוא מרים קול על פוטין בקרמלין!") או הרמיזות על סודות שאינו יכול לחשוף ("מה שקורה בסוריה זה נסי נסים"). זו גם העובדה שבניגוד לתפיסה המקובלת, שרואה בריקלין שופר של נתניהו, השניים לוחשים למעשה זה על אוזנו של זה.
אתה בקשר עם לשכת ראש הממשלה?
"תגדיר לשכה".
דוברים?
"מה פתאום".
נתניהו?
"אני מדבר עם ראש הממשלה לפעמים".
כאזרח או כעיתונאי?
(פורץ בצחוק)
למה אתה צוחק?
"מהבעיות האתיות שלך".
אין בעיות אתיות?
"ברור שלא. אסור לדבר עם ראש הממשלה?".
אלה שיחות תדרוך?
"אתה חושב שראש הממשלה מצלצל אלי לתדרך אותי?".
הוא מצלצל אליך?
ריקלין משתהה ומהסס לפני שהוא משיב בקצרה: "כן".
כן, אני חושב שהוא מתדרך אותך.
"אז אתה טועה".
הוא מתקשר להתייעץ?
"נגיד שהוא רוצה לשמוע איך משהו מסוים מתקבל ציבורית, או מה אני חושב על משהו".
הוא דיבר איתך על ציוצים שלך?
ריקלין שוב משתהה לרגע לפני שהוא עונה: "כן, דיבר. נעצור פה".
קרה שנתניהו ביקש ממך להתייחס למשהו?
"אני לא מדבר על זה".
אתה לא חושב שכעיתונאי אתה מחויב להגיד את זה לציבור?
"אני הכי הגון עם הציבור. הציבור קורא לי ביביסט, חושב שאני דובר של נתניהו. אם יודעים שאני מקורב אליו – ואני מכריז על זה – אין שום בעיה".
נתניהו אולי כבר שמע מפי מקורבו מה דעתו על אפשרות המאבק המשפטי בכתבי האישום: על פי ריקלין, מדובר בהפסד ידוע מראש. "אין לו סיכוי לקבל צדק בבית המשפט", הוא אומר, "הוא חי בסרט".
הוא מאמין שיקבל משפט צדק?
"הוא חושב שכן. הוא מבקש ממני לא לתקוף את מערכת המשפט".
אתה באמת חושב שהוא עושה את זה משיקולים ממלכתיים ולא משיקולים הישרדותיים?
"הוא מאמין לבית המשפט העליון, הוא חושב שהוא יקבל משפט צדק. אני חושב שהוא טועה ובגדול".
אז דינו נחרץ?
"תלוי מתי הוא ילך למשפט. אם זה יקרה כשהוא לא יהיה ראש ממשלה - זה ייגמר בכלום. נגיד שהוא יפסיד עכשיו בבחירות – הכל מתפייד".
אז לשיטתך עדיף לו להפסיד.
"מבחינה אישית. זה מה שמדהים אצלו, לכן אני חושב שהוא אידאולוג גדול".
זו זנות מטונפת
מי שמחפש את המפתח להבנת שמעון ריקלין ולהבנת הקשר הסימביוטי שלו עם בנימין נתניהו יכול למצוא אותו בצרור של אביו, לוחם לח"י שניצל בצעירותו ממבצע חיסול בריטי ברעננה (אחת הגרסאות טוענת שהתקיפה התבצעה בעקבות הלשנה של ההגנה) ושלא קוּדם במשרד החינוך בשל עמדותיו הפוליטיות. כמו נתניהו, בנו של היסטוריון רוויזיוניסט שנושל מהאקדמיה, גם ריקלין מתפקד כיחידת הנקם של הדור השני לעלבון ההיסטורי. כבר בפגישה הראשונה ביניהם, הוא נזכר, סיפר לו נתניהו בדיחה על שמאלני וימני שבאים לוועדה בהסתדרות כדי לקבל עבודה. השמאלני נשאל כמה יהודים מתו בשואה, עונה "שש, שבע מיליון, לא זוכר בדיוק" ומתקבל; הימני אומר "שישה מיליון", ונענה ב"שמות, שמות".
בדיחה מצחיקה, אבל אנחנו כבר לא בימי הפנקס האדום.
"מי שלא מבין את הבדיחה הזאת, לא מבין את נהמת קולו של הימין. אני מרגיש שיש פה עוולות וחוסר צדק וזה משגע אותי. לכן התחלתי להגן על נתניהו, שהוא משל לכל מה שאנחנו אומרים פה. כמו שאבא שלי לא התקדם במשרד החינוך כי לא היה לו כרטיס אדום".
זה באמת אותו דבר?
"בול. שום דבר לא השתנה".
נתניהו כבר עשר שנים ברציפות בשלטון. עוד מעט נסגור חמש שנים של ממשלת ימין.
"אני חושב שהימין לא יודע לשלוט. אני חושב שנתניהו עשה טעויות קשות מאוד. יש לו הדר ז'בוטינסקאי מוגזם בעיניי, מיותר, לא רלוונטי למדינת ישראל. הוא לצערי לא מבין את מערך הכוחות שפועל פה. בסוף הוא ישלם מחיר".
את החשבון שכבר הוגש לנתניהו – שלושה כתבי אישום, ארבע עבירות פליליות ועונש מצטבר אפשרי של כמעט 20 שנות מאסר בפועל – ריקלין קורע לגזרים, מהדהד את כתב ההגנה של ראש הממשלה: מותר לקבל מתנות מחברים על פי חוק (תיק 1000), העסקה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס היתה הונאה (תיק 2000), סיקור חיובי זה לא שוחד (תיק 4000), וטיעון הגג שמכנס תחתיו את פשעי הפרקליטות: אכיפה בררנית. "נתניהו עולה בסקרים, וזה כתב האישום הכי גדול נגד מערכת אכיפת החוק", הוא אומר. "הציבור לא מאמין להם".
או שהציבור חושב שיש דברים חשובים יותר מכתבי האישום, או שנתניהו עדיף על האלטרנטיבה. הם חושבים למשל על אוטובוסים מתפוצצים מימי אוסלו.
"אני לא חושב על אוסלו. אם הייתי יודע שהוא לקח שקל מהצוללות או נתן שקל למישהו...".
ואם הוא נתן הטבות בשווי מיליארד שקל מכספי ציבור?
"אז הוא צריך לעוף".
אתה פשוט לא מאמין שהוא נתן וקיבל בתמורה סיקור חיובי.
"יש בן אדם שספג ביקורת שלילית כמו נתניהו?".
גדעון סער אמר שהוא מלוטף בתקשורת.
"הוא לא אמר את זה".
בחיי שהוא אמר. הוא לא שמאלן, נכון?
"הוא מתמודד נגד נתניהו בפריימריז".
אתה מסכים שהיה סיקור חיובי ב"וואלה!"?
"ינון מגל היה עורך האתר, אני יודע מה היה".
הוא אמר שהיו לחצים והוא עצר דברים.
"הוא אמר שכל הפוליטיקאים פנו".
שוב אכיפה בררנית.
"זה פשע גדול מאוד וזה גם המצאת אישום שלא קיים. סיקור חיובי זה שוחד? זה בולשיט. אין לזה תקדים, השתגעתם?".
אני מבין שאתה חושב שזה גבולי ודורש הוכחה, אבל למה זה מופרך?
"השמאל הישראלי באמת המציא פטנטים. בדמוקרטיות מערביות לא מפותחות כמו ישראל זה לא קיים. אנגליה או ארה"ב, הם לא ברמה שלכם".
עזוב פלילי - זה פסול אתית?
"זה לא שוחד. אלה שמאשימים בשוחד הם עבריינים. הפרקליטות, והתקשורת ששיתפה איתה פעולה. זה חרפה, נבזות מעין כמוה. אתה יודע למה זו זנות מטונפת? כי היה פה את חוק 'ישראל היום', יחסי קח ותן של כל הסיעות עם נוני מוזס. גם אנשים מהימין. היה רק אדם אחד שעמד מול נוני מוזס ופיזר על זה ממשלה. את מי אתם רוצים להעמיד לדין על סיקור חיובי? את בנימין נתניהו. זה סדום ועמורה. עכשיו תראה קטע: היו שני מו"לים שנחשדו בשוחד. אחד נשאר בביתו, היועץ המשפטי מוציא תוך כדי הפרשה ספר בהוצאת הספרים שלו, מפכ"ל המשטרה מבקר ביקור חגיגי אצלו. זה נוני מוזס. מו"ל אחר, אלוביץ', מחלטים את הבית שלו, את המשפחה שלו, את האמא שלו, כולאים אותו, מאיימים עליו, סוחטים אותו. תסביר לי את ההבדל בהתייחסות".
שניהם עומדים לדין על שוחד.
"מי מוביל את החנינה עכשיו?".
אתה תטען שמוזס.
"לא אטען, אני יודע".
איפה ההוכחות?
"אני אומר לך שיש יוזמה של הנשיא ריבלין שקיבלה את אישורו של אהרון ברק. הציעו לנתניהו לפני שבועיים – חנינה, לך הביתה. הציעו לו".
כספקולציה.
"זה למה אני אוהב עיתונאים. למה אתה אומר ספקולציה?".
כי אלה לא האנשים שיכולים להציע לו עסקת טיעון.
"אלה בדיוק האנשים. ריבלין הוא זה שיכול לחון אותו ואהרון ברק נותן את האפיל הציבורי".
ומי צריך להציע לו את העסקה, פורמלית?
"למה אתה שואל שאלה היפותטית שיכול להיות שכבר קרתה?".
היועמ"ש הציע לו עסקה?
ריקלין לא מגיב. "תגיד", הוא אומר, "אם תיקי נתניהו כאלה חמורים, למה שוקלים לתת לו חנינה? אני חושב שזה לא תקין".
אני מסכים איתך.
"ומי הכי ייהנה מהחנינה?".
אתה תגיד 'מוזס'.
"אני אומר. ועוד סיבה: הם פוחדים ממה שישמעו עליהם. ההתנהלות של שי ניצן זה התנהלות של מאפיונר, זה מזעזע. אני אומר שהוא שקרן. שיתבע אותי. ראיתי את שי ניצן מתדרך שופטים. עוזי פוגלמן היה ביניהם. זה קרקס".
אתה לא סומך על שיקול דעתם של השופטים?
"אני לא מאמין לבתי המשפט. בלי קשר לנתניהו. אני חושב שאין צדק במדינת ישראל".
אני לא ביביסט
בניגוד לדימוי הבריוני שלו, ריקלין שמחוץ לטוויטר ולאולפני הטלוויזיה הוא דווקא אדם שקל לחבב: הוא מצחיק, אדיב וסחבקי באופן שרבים ממקביליו בשמאל לא מצליחים אפילו לזייף. כשהוא מדבר על שמאלנים כ"אחים שלי" אפשר אפילו להאמין לו. הוא אמנם הפרפורמר הגדול של שיח החירשים, אבל רבים מטיעוניו מנומקים וחדוות הוויכוח שלו כובשת. למרבה ההפתעה, לא כל הוויכוחים הם ריקליניסטיים. שטף הדיבור שלו שוצף, אבל קל לקטוע אותו - בשאלה, בברכה אקראית של עובר אורח נרגש, בשיחת טלפון מקולגה בחזית המאוחדת של עיתונות הימין.
ריקלין מתגאה בכך שיצא לא פעם בעצמו נגד הבייס הימני. "אני לא ביביסט", הוא אומר, "אני שואל את עצמי מה הכי טוב למדינת ישראל, והוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה". הטענה שהוא מדקלם דפי מסרים מעליבה אותו ("בדוק את הציוצים ותראה מי מחקה את מי"), והוא מזכיר את הציוץ "האם המנהיג גדול מהרעיון?" שכתב לאחר שגילה שנתניהו ניסה להקים ממשלה עם יו"ר העבודה אבי גבאי. "זה היה ציוץ חזק מאוד, וזה כאב לו", הוא אומר. "אני יודע שזה כאב לו".
הוא אמר לך?
"הוא רואה הכל".
ריקלין מספר גם שחלק עם נתניהו את ביקורתו על פרשת המתנות. "זה הדבר היחיד שהייתי מתקן", הוא אומר, "זה לא היה צריך לקרות".
זה לא פלילי בעיניך?
"לא, דיברתי עם משפטנים. אבל צריך לשנות את זה. שאלתי גם את ראש הממשלה: אם יש פקיד בירושלים ואני נותן לו פקט סיגריות, זה בסדר? בעיניי לא".
מה הוא אמר?
"שזה זוטי זוטות".
ואתה מוכן להחליק לו את זה.
"אני לא מוכן להחליק כלום. יש סעיף בחוק שמותר לקבל מתנות מחברים".
ושלא יפעל בניגוד עניינים בשביל אותם חברים.
"מסכים איתך".
הביקורת המסוימת והמסויגת של ריקלין על פרשת המתנות חוזרת במהרה לטיעון הנגד הקבוע: לא ביבי – לא חוקרים. "לפיד נפגש עם מילצ'ן?", הוא שואל רטורית, "הוא קיבל סיגרים? למה לא חקרו את זה? אף אחד בתקשורת לא מבקש שיפתחו בדיקה נגד לפיד".
אתה כל הזמן בורח לטיעונים של "אבל לפיד", "אבל נוני".
"במדינת חוק צריכים להיות אותם חוקים לכולם. ממציאים חוקים על ידי כת שמרגישה שגנבו לה את השלטון והמדינה".
למה לא חוקרים את נתניהו על הצוללות? אם כל כך רוצים את הראש שלו, מה יותר חמור לכאורה?
"כי אין כלום. אין פרשה".
אתה טוען שאין כלום בצוללות, הם טוענים שאין כלום בלפיד-מילצ'ן. ואתה אומר שחוקרים רק את ביבי, והנה בצוללות לא חוקרים את ביבי.
"מי שחושב שנתניהו עשה משהו שקשור לצוללות ולא קשור רק לביטחון ישראל הוא נבל. זה עלילת דם מרושעת. פרשת הצוללות כמו שרביב דרוקר הציג אותה לא קיימת. זה לא מנע מהתקשורת לדבר על זה במשך שנתיים. למה הראו את נתניהו עולה ויורד מצוללות?".
כי הוא מעורב בפרשה.
"על סמך מה אתה אומר את זה, עיתונאי קטן שלי?".
כי הוא חתם על העסקאות בסוף. לכן הוא גם העיד.
"אבל לא מאשימים אותו בזה. למה הראו אותו עולה ויורד? זה שיטת רביב דרוקר – לרמוז. דרוקר כתב בשקר שהחליפו שרי ביטחון בגלל הצוללות ולא בגלל האמת – שבוגי יעלון השתגע בגלל אלאור אזריה".
זה משהו שאי אפשר להוכיח, זאת פרשנות.
"היה חוסר הסכמה בגלל אזריה. היה פיצוץ. בוגי הוא משוגע, שקרן. יאיר לפיד הוא שקרן. זה בטח לא קשור לזה שדרוקר חבר של לפיד".
דרוקר תקף את לפיד. להראות לך?
"גם אני ביקרתי את נתניהו, ואני אוהב אותו".
אתה לא חבר שלו, נכון?
"אני לא חבר של נתניהו".
אז גם הוא לא חבר של לפיד. רק אתה מסוגל לעשות את ההבחנה?
"לא. יכול להיות. אבל דרוקר המציא פה פרשה. הגדירו את זה כאחת הפרשות החמורות בישראל – זה הבל הבלים".
פעם השמאל היה מגניב
ריקלין הוא ארכיאולוג במקצועו, אבל בחמש השנים האחרונות עבר הסבה מלאה לתקשורת עם התמחות ביידוי אבני בליסטראות על מי שנתפסים אצלו חביבי הברנז'ה, האליטות והממסד, מבני גנץ ("רמטכ"ל כושל") ועד אהרן ברק ("הכהן הגדול שלכם, פיראט משפטי").
זה החל בימי "צוק איתן", אז הובא להתגוששות יומית באולפן "חדשות הלילה" של ערוץ 2 על תקן הנגטיב הימני של אלדד יניב, ונמשך בהופעות אורח תדירות בכלי תקשורת של הימין כמו "מקור ראשון", "בשבע" ורדיו גלי ישראל. כיום הוא בערוץ 20, פרשן מדיני והמגיש של "ריקלין ושות'" המשודרת מדי ערב. אבל הנוכחות התקשורתית הקבועה והקולנית לא מחפה על העובדה שריקלין נותר מודר מהבמות המרכזיות; למעשה, הוא כנראה איש התקשורת הימני הבולט ביותר שלא תפס עדיין משבצת קבועה בעיתונות המיינסטרים. זה נראה סמלי למהותו כעיתונאי, שאיננה מתאפיינת בחשיפות מרעישות או בראיונות צולבים, אלא בדווקאות בוערת, חסרת רסן ואפולוגטיקה. "אני כתב האישום נגדכם העיתונאים", הוא אומר. "אם הייתם עושים את תפקידכם, הייתי נשאר בארכיאולוגיה. למה הפכתי למה שהפכתי? כי היה חסר את הקול הזה. אין בי משהו מיוחד, אין בי כלום. אני משמיע נהמה ציבורית מאוד גדולה".
אם זה מה שהציבור רוצה, אז למה הוא לא צופה בערוץ שלך?
"הרייטינג שקרי. אני לא אומר שאני ערוץ 2, אבל הרייטינג שלנו יותר גבוה ממה שמתפרסם, אין לי ספק בזה. אם לא צופים אז איך מזהים אותי ברחוב?".
כי אתה לא מופיע רק שם. כי ביבי ויאיר נתניהו משתפים אותך בפייסבוק.
"תרשה לי לא להסכים. אני חושב שברשתות רואים את ערוץ 20 ואת התכנית שלי. אני מקבל תגובות, הרבה יותר ממה שאתה חושב".
אני חותם על זה שאתה איש תקשורת משפיע. למה נכנסת לעיתונות?
"כי אין פה עיתונות אובייקטיבית. הכל מגויס לשני הצדדים. אני גדלתי ליד שיכון העיתונאים בדרום תל אביב, בעיניי עיתונות זה מקצוע מאוד יפה. אבל אין פה עיתונאים היום. יש פה ציידים. מגלומנים. אנשים שחושבים שהם הסיפור במקום לכסות את הסיפור".
נכנסת בשביל לתקן את זה?
"כן".
ואתה מתקן?
"על פני השטח, בקצף על פני המים. במהות לא, אני לא מצליח. גם היום הימין לא קובע את סדר היום בתקשורת הישראלית".
במה כן הצלחת?
"לקח לי כמה שנים לשכנע את החברים שלי שאין פה 'תקשורת מיינסטרים' ו'תקשורת ימנית'. שמת לב שיש 'עיתונאים ימנים' ואין 'עיתונאים שמאלנים'?".
נו באמת, אתם כל הזמן מדברים על עיתונאים שמאלנים.
"זה השינוי שעשינו. לפני זה לא היה. היה מגיע עיתונאי והיו מכנים אותו 'עיתונאי מהימין'. שאר האנשים היו 'עיתונאים'. ואנחנו נאבקים על זה. אילנה דיין היא עיתונאית אובייקטיבית – זה בדיחה. ביקשתי מאנשים שיבדקו את התחקירים שלה, מבחינת ימין ושמאל".
וזה מוכיח שהיא שמאלנית?
"לא, זה מוכיח את חוסר ההגינות שלה. היא בעיניי הכי לא הגונה. היא עיתונאית מוכשרת וחכמה והכל, אבל תגידי 'אני שמאלנית' ותמשיכי מפה, הכל בסדר. היא מנסה לשחק אותה".
כי אפשר להיות שמאלני או ימני ועדיין לעשות את העבודה העיתונאית שלך בהגינות.
"אתה מבין את ההבדל? אני חשוף, כולם יודעים מי אני ומה אני חושב. אילנה דיין מסתתרת. למה את מתחבאת? ודרוקר – זה חלק מהידרדרות העיתונות הישראלית. בכובע אחד הוא פרשן פוליטי, בכובע אחר כותב ב'הארץ' ומסביר למחנה איך לנצח את הימין. למי שזה נראה נורמלי ושפוי, שזאת עיתונות, שיהיה בריא. זה לא רמה".
אי אפשר לעשות הפרדה בין הדברים?
"לא, אי אפשר. אם אתה מייעץ בעיתון למחנה השמאל איך לנצח, אני מתקשה להאמין לדיווח שלך בערב שתהיה אובייקטיבי".
ואתה לא יכול להיות שמעון ריקלין שבבוקר מצייץ את דעותיו הימניות בטוויטר, ובערב יושב במהדורת חדשות 20 ומסביר – כפרשן ולא כאיש ימין – את המהלך של נתניהו?
"העיתונאים בעבר לא הגיעו לרמה האינטלקטואלית שלך ושל חבריך. הם חשבו שפרשן פוליטי צריך לשמור את דעותיו לעצמו ולנסות לפרשן. הם כנראה טעו, הם לא הכירו את הטריקים האלה".
יחסו של ריקלין לשמאל מורכב מכפי שניתן לשער. הוא מבהיר שלשמאל "יש מניות רבות בהקמת המדינה", מציין שמדובר ב"אנשים מוכשרים ומדהימים שמקדמים את המדינה", רואה ברובם "ציונים פטריוטיים" ואפילו מעריך את זהבה גלאון, יריב אופנהיימר ותמר זנדברג. הבעיה, הוא טוען, היא ש"בשמאל היום הכהניזם קובע את סדר היום. אורי משגב, רוגל אלפר – זה המיינסטרים. אף אחד בשמאל לא קם ואומר: עד כאן. פעם היה מיינסטרים שמאלני ציוני ושפוי. בעד מדינת ישראל. אתה רואה אנשים שנאבקים בברית מילה, שתומכים בהתבוללות, נגד דגל ישראל והתקווה. הם לא ציונים, הם השתגעו. פעם השמאל היה מגניב".
ריקלין ממשיל את הממסד הישראלי לשרשרת מצודות שבנה השמאל בזמן שהימין "התעסק בדיונים הלכתיים". את המצודות האלו הוא מבקש להפיל, ואת האש הוא מרכז במערכת אכיפת החוק ובתקשורת: הראשונה היא בעיניו מוסד מושחת שמנוהל על ידי "פיון" (מנדלבליט), "מאפיונר" (שי ניצן) ו"שודד" (אהרון ברק); השנייה היא מועדון ציידים מרוסיה הסובייטית; והשילוב ביניהן – פשע מאורגן. "רות דוד זו פרשה שבכל מדינה נורמלית היתה רעידת אדמה. היו מעמידים לדין חצי מהפרקליטות. הילה גרסטל, שבורחת ופוחדת על החיים שלה – עוד יסופר מה עשו לה. זה לא מעניין את התקשורת".
יש לך סיפור? תביא אותו.
"אני עסוק בדברים אחרים".
ריקלין בהחלט רואה בעצמו עיתונאי – הוא אפילו נפגע כשיוסי ורטר מ"הארץ" שם את התואר הזה בין מירכאות – אבל נדמה שהוא מעדיף לבקר את התקשורת מאשר לקחת בה חלק פעיל. הוא תוקף שוב ושוב את העיתונאים שלא עושים את תפקידם, אבל מתקשה להסביר מדוע הוא עצמו לא מפרסם את הסיפור המטלטל. כך, למשל, הוא תוהה בבוז למה התקשורת לא מפרסמת את מה שהיא יודעת לכאורה על בני גנץ ("זה מראה על תת-רמה"), אבל מספק לעצמו הסבר נוח לאותה שאלה בדיוק. גם זו, אם תרצו, אכיפה בררנית.
אתה קורא לעיתונות "תת-רמה". עכשיו תסביר לי איך אתה קורא לזה שכאשר מערכת המשפט הכניסה את אולמרט לכלא היא היתה נפלאה וצודקת בעיני דוברי הימין, ופתאום כשהיא מאשימה את נתניהו היא ציידת ומושחתת. מה קרה?
"אתה צודק. תראה, אני לא משווה בין אולמרט לנתניהו. מי שעושה השוואה ביניהם חוטא לאמת. אבל אתה שואל האם היינו בסדר עם מה שהיה עם אולמרט ודניאל פרידמן והכל? אתה צודק, טעינו".
בפוליטיקה ישמידו אותי
חמש שנים של ריקליניזם, עם רוח גבית נדיבה מבלפור, הפכו את שמעון ריקלין מרסיס בישבנה של התקשורת לאחד ממעצבי פניה. ריקלין טען תמיד שהוא לא המציא את הריקליניזם אלא רק העתיק אותו מהשמאל, אבל כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, השאלה מי קדם למי לא מקדמת את הפתרון. מה שעשוי לקדם אותו הוא דווקא נטישתו של בעל זכויות היוצרים, שמהרהר בגלוי על השלב הבא בחייו. נדמה שריקלין כרך את גורלו התקשורתי בראש הממשלה, ואם עידן נתניהו יגיע לקיצו – ייתכן שגם ריקלין יניח את הכלים. "כשייגמר כל זה נחזור לשפיות", הוא אומר בעייפות מסוימת, ולרגע אפשר לחשוב שהוא מייחל לזה. "אני במאבקים עם עצמי. מצד אחד זה כיף והשפעה. מצד שני, זה רע. זה לחץ, זה מבאס. כל המוכרות הזו, היא גם מזיקה. אתה לא חופשי".
להסתובב ביומיום? זה מחיר התהילה.
"מחיר הפרסום. איפה התהילה?".
אנשים באים כל עשר דקות ואומרים שהם אוהבים אותך. זה מחניף.
"זה מספק עד גבול מסוים. אני מדבר איתך הכי פתוח: כשהייתי ארכיאולוג הייתי יותר מאושר. אתה חי פשוט, נכון לנפש שלך. לחלק מהפגנות התמיכה בראש הממשלה לא הלכתי כי פשוט קורעים אותך לגזרים מאהבה. אני אוהב את האנשים האלה, אבל זה מתיש ומלחיץ. יכול להיות שאני נשמע בכיין".
זה מכביד?
"כן. אני אוהב את החופש שלי".
יש לך מחשבות לשנות כיוון?
"כל הזמן".
לאן?
"הייתה תקופה שחשבתי שאלך לקריפטו. אני מחפש".
עסקים?
"לא מעניין אותי כסף".
פוליטיקה?
"דיברו איתי. זה מפחיד".
מי? הימין החדש?
"לא משנה".
ב-2015 רצת בבית היהודי, כמעט קיבלת שריון בליכוד בבחירות אפריל 2019, הימין החדש פנה אליך בבחירות ספטמבר. למה לא?
"ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבין שעדיף שלא אלך לשם".
למה?
"כי ישמידו אותי".
אתה חושב על חברך ינון מגל.
"גם, לא רק. גם 'כלכליסט' (העיתון פרסם החודש כתבה על סכסוך משפטי בין ריקלין למנהל מקרקעי ישראל – נ"ש)".
יש ח"כים בימין ששורדים.
"אין להם בולטות תקשורתית כמו לינון ולי".
את ההצעה שקיבלת עכשיו אתה שוקל?
"לא. המשכתי הלאה".
בינתיים ריקלין בן ה-56 מעתיק לאט לאט את חייו מההתנחלות מעלה מכמש שליד רמאללה, שם הוא גר עם אשתו ניצנית (בתו של העיתונאי ישראל הראל) ושלושת ילדיהם, בחזרה לתל אביב שבה נולד. "אני עובד בערוץ 20 שברמת החיל, אז לפעמים אני נשאר לישון פה".
שוקל לחזור לתל אביב? זאת האנטיתזה שלך.
"אני מתגעגע. אני אוהב את העיר מאוד, זה הבית שלי".
עדיין מרגיש ככה?
"כן. אני בא לאכול קוסקוס בשישי אצל אמא שלי, וכשאני נכנס לנתיבי איילון אני חוזר הביתה".
גם במרכז העיר אתה מרגיש בבית?
"פחות. מקללים אותי לפעמים, זורקים מילים. תשמע, אם נתניהו מנצח את הבחירות הבאות – אני מפחד".
ממי, מהשמאלנים? מה הם יעשו לך?
"קרה לי פעם-פעמיים שבאו לתת לי מכות".
עשית עם זה משהו?
"אני לא מדבר על זה מילה. זה ישנה משהו?".
אתה לא חושב שאתה חלק מהשיח שמעודד אלימות?
"לא, אני חושב שאני הפתרון. אני מונע אלימות. אני חושב שיש פה קבוצה גדולה של אנשים שהרגישה מודרת מהשיח, ואני משמש לה קול. קול נוקב".