"אני שומעת לחשושים!"
אוי לא. לחשושים. האויב הגדול ביותר שהכרנו כשהיינו תלמידים, נרקבים שעות מול הלוח, מול מונולוג מונוטוני של קשישה חורקת על שברים עשרוניים. כבולים לכיסא, בלי לזוז, בלי להרעיש, בלי להפריע. ואוי ואבוי אם יהיו לחשושים, ילדים יעופו למנהל. אז העברנו פתקים אילמים במקום, וסתמנו את הפה. זה לא קל לפצצות אנרגיה מתפתלות בנות 8 לשבת בשקט שש שעות ביום, אבל זה מה שדרשו מאיתנו, אז זה מה שעשינו. הרי בטח בעולם המבוגרים עושים את זה כל הזמן, לא? לשבת ולהקשיב, זו מיומנות שחשוב לרכוש בגיל צעיר, אחרת לאן כבר נגיע בחיים?
התשובה היא, כנראה, שנגיע להיות שר בכיר בממשלה. השבוע העלתה שרת התרבות והספורט מירי רגב סרטון לפייסבוק, שבו היא פונה לגולשיה וצורחת במאור פנים ש"חוק ההמלצות הוא חוק חשוב ונכון". למה צורחת? כדי להתגבר בקולה על הנודניק הזה שמאחוריה, שבדיוק נואם במליאה. היא לא מסתתרת בשורות האחרונות או לוחשת מתחת לשולחן: היא יושבת בשורה הראשונה והבולטת ביותר באולם, מטרים ספורים מהדוכן, ובאמצע הנאום של מישהו פשוט שולפת את הטלפון ומצלמת בקולי קולות סרטון לעצמה, ומעלה אותו בגאווה לעמוד הרשמי. אם היא הייתה בכיתה ב' כבר מזמן היו מזמינים לה את ההורים לשיחה, אבל משום מה, מה שאנחנו דורשים מילדים היפראקטיבים אנחנו לא דורשים מאדם בוגר, משכיל ומנוסה שמנהל לנו את המדינה.
ורגב ממש לא היחידה שמתנהלת בבית המחוקקים כמו הילד הכי מופרע בכיתה. השבוע השתתפתי בסיור בכנסת של כוכב הריאליטי תומר אביטל, ולראשונה בחיי ביקרתי במליאה לייב מהיציע. זה נראה כמו כיתת מב"ר דקה אחרי שהמורה יצאה והשאירה אסמתי מעולף בתור אחראי משמעת: הח"כים לא הפסיקו להתרוצץ, לקשקש, לצלם סלפי, להראות אחד לשני דברים מצחיקים בפייסבוק, בזמן שהפראייר התורן מנסה לשווא לשאוג את הפואנטה שלו מהדוכן. לחשושים? הלוואי. נאלצתי להדחיק את המורה הפנימית שבי שהשתוקקה לצעוק "חבר שלכם מנסה לדבר" ו"טיבי, מה זה הטיילת הזאת? למה אתה לא יכול לשבת דקה אחת במקום?" ו"מיקי, מה כל כך מצחיק שם? זה קשור לנושא של אישורי בנייה?"
המראות היו קשים, ונראה כאילו לאיש לא אכפת. ברור שיש פה ושם קריאות לסדר, אבל הן שמורות למקרים קיצוניים, אנשים צריכים לעמוד על הכיסא ולצעוק "תמות בוגד" כדי שיפהקו להם איזה "אני קורא אותך לסדר", ועל פחות מהמולה כללית הסדרנים לא טורחים לגרור החוצה. אז למה באמת שרגב תטרח לצאת למסדרון כדי לצלם פוסטים? למי אכפת ממה שיש לאנשים אחרים להגיד? ממילא רוב הח"כים מבריזים מהמליאה, רובצים במזנון כמו סטונדטים עד שמכריחים אותם לרוץ להצבעה, ללחוץ על כפתור הבעד-או-נגד בלי לשמוע בכלל על מה מדובר ולחזור לפתיתים.
וכשמוותרים על קטנות, לח"כים נוח גם לפרוץ במהומות. תחשבו על זה, מתי בפעם האחרונה פרצה מהומה במקום העבודה שלכם, עד כדי כך שהיו צריכים לגרור אנשים החוצה? למה בכנסת זה קורה כמעט כל שבוע? כי כשסתם להפריע זה הסטנדרט, ולהצטלם בזמן נאום של אחרים זה מקובל, אז לא תתפשר על פחות ממכות עם מאבטח כשאתה רוצה באמת לעשות רושם. תשאלו את סופר-נני, זה אל"ף-בי"ת של קביעת גבולות, או אם תשאלו את סבתא שלי, אם תוותרו להם בסוף הם יגדלו להיות פושטקים.
אולי כדאי שנחיל על הח"כים שלנו את אותן ציפיות שיש לנו מילדים. אם הם מצליחים, אין סיבה שהאנשים שמנהלים לנו את המדינה לא יצליחו. נתחיל בלהחרים את הטלפונים במליאה: יש להם עוזרים פרלמנטרים שיתעדכנו במקומם, ואפשר לשלוח הודעות דחופות על צגי המחשב האישיים, בנאדם בן חמישים אמור לשרוד חצי שעה בלי אינסטגרם, זה לא מור סילבר פה. מי שלא ישב באולם והקשיב עד הסוף להסבר על הצעת החוק, לא יורשה להצביע עליה, לצאת באמצע נאום – רק לשירותים, ומי שמבריז מוועדה – יביא פתק מההורים. אולי אם נתייחס לנבחרי הציבור שלנו יותר כמו ילדים ייחסכו מהם מיני מבוכות, כמו זו שנרשמה השבוע כשחצי אופוזיציה הבריזה מההצבעה על חוק ההמלצות כדי ללכת לים, אני מנחשת. תנו להם לכתוב מאתיים פעם "עליי להוות אלטרנטיבה שלטונית אקטיבית" וזה לא יקרה שוב, תאמינו לי.
אם הם מתעקשים להיות ילדים, אז נתייחס אליהם כמו ילדים, ואולי ככה הם סוף סוף יפתחו גם חוש אחריות, בגרות, הקשבה וסובלנות. ואם הם ימלאו את כל המטלות, מי יודע, אולי גם נקנה להם סקטים.