"תמיד היה לי רק קצת אור בעיניים, כי נולדתי בחושך. בשתיים לפנות בוקר אמא שלי צרחה – ואף אחד לא שמע. חוץ מג'מילה, שכנתה הערבייה, שבאה ויילדה אותה במהירות. נולדתי עם מלא דם על הפנים, כאילו מסרבת לראות מה יש לחיים לתת לי. אז כנראה מישהו כיבד את הבקשה שלי ובאמת חסך ממני את הדברים הטובים"
(מתוך "קופסת קובות", ספרה החדש של מרסל מוסרי)
מצטערת לאכזב, אבל עירום לא יהיה פה. אמנם הביטוי "אושיית פייסבוק נערצת" מתקשר אוטומטית לביקיני קטנטן פלוס אזיקי פרווה, אבל למרסל מוסרי אין שום כוונה להתפשט. את הפופולאריות שלה היא השיגה לא בזכות אירוטיקה להמונים, אלא תודות לכישרון כתיבה נדיר.
מדי יום היא מפרסמת בעמוד הפייסבוק שלה סיפורים קצרים, כואבים ומשמחים על אהבה ובגידות, הורים וילדים, סקס ותשוקה. סיפורי שכונה אותנטיים עם דמויות כמו ג'ילברט ונאג'י ופרלה, שקיבלה צלקת מניסים שחתך לה את הפנים אחרי שאמרה לו שזהו. "אני לוקחת השראה מאנשים סביבי – מסבתא שלי, שעלתה מטוניס והייתה יושבת בפינה עם הצמידים שלה ומספרת לי על החיים שלה, מנהגי מוניות, מאימאן, הספרית הערבייה שמתחת לבית שלי, שתמיד חלמה להיות זמרת אבל אז זה לא היה מקובל. אני אוהבת להקשיב לאנשים שיש בהם עצב. וגם בי יש עצב, למרות שזו התקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים".
לעצב בחייה עוד נגיע, אבל בינתיים – אלפי חברים ועוקבים בפייסבוק מקפידים לא לפספס אף סיפור. רשימת המעריצים שלה כוללת פיגורות כמו אייל שני ודודו בוסי, שאף טורחים להעביר את זה הלאה; אני עצמי הגעתי אליה בעקבות המלצה של יואב אבן, כתב ערוץ 2, שהודיע לחבריו ש"המוני אנשים לא פותחים את היום בלי הסיפורים של מרסל ליד הקפה, אם אתם עדיין לא מכירים, זה הזמן".
"עוטפים אותי בהמון אהבה", היא מסמיקה, "אני מקבלת תגובות מדהימות. כולם מתחברים לסיפורים שלי כי כל אחד יכול למצוא בהם את עצמו. כשאני כותבת על סבא ששומע פאריד אל אטרש ובוכה, גברים כותבים לי שנתתי להם הזדמנות לבכות. כשאני כותבת על אישה עם סדקים בעיניים, כותבות לי נשים מבוגרות. ומזמינים אותי המון, כל הזמן. לקידוש, 'בואי לשבת'. לא מזמן הגעתי לצפון, בלי שקל בכיס, איזה עשרים משפחות הזמינו אותי לקידוש".
ההצלחה המסחררת הובילה אותה לכתוב את "קופסת קובות", קובץ סיפורים פרי עטה שיצא בהוצאה עצמאית. בינתיים מכרה כבר 1,500 עותקים, ובקרוב תסיים לכתוב מחזה חדש על תרבות המועדונים, "שמבוסס על ספר קוהלת, על זה שהכל הבל הבלים ושאין חדש תחת השמש", היא מסבירה. "אצלי הכל מהר, אין לי סבלנות. את הספר כתבתי בשלושה חודשים, וגם זה הרבה בשבילי. אנשים אומרים לי – 'אני כתבתי ספר בשלוש שנים', 'לקח לי עשר שנים להוציא ספר'. אני לא יכולה לחכות, צריכה סיפוק מהיר, זה פאק אצלי. אנשים בשוק כשאני אומרת שרק במאי האחרון התחלתי לכתוב סיפורים בפייסבוק".
אבל מה שהכי מפתיע אצלה זה הגיל: מרסל כותבת כמו אישה בשלה בת 50 שכבר ראתה הכל, והיא בסך הכל בת 24. "הרבה לא מאמינים שאני כל כך צעירה", היא מהנהנת. "יש כאלה שנכנסים ממש לשוק כשהם מבינים בת כמה אני".
כי את כותבת על בגידות והורות בכזאת אותנטיות, כאילו ממש חווית הכל בעצמך.
"תמיד הבנתי באנשים. בזמן האחרון יש כאלה שמדברים איתי על גלגולי נשמות, אומרים לי – 'את תערובת של כמה נשמות'. תמיד הסתכלתי אחרת על אנשים סביבי, הרגשתי משהו רוחני. אם אני יושבת בבית קפה ואני רואה בעל ואישה, אני אדע מי אוהב יותר את מי. גם בדייטים אני יודעת לקרוא גברים כמה צעדים קדימה. אם נניח מישהו ירצה להגיד לי – 'תשמעי, אני לא מחפש קשר רציני', אני אדע ואקדים אותו. אגיד לו שאני לא מחפשת קשר רציני כדי שירגיש יותר נוח".
נשמע לי כמו חתיכת מגננה.
"בטח, יש לי המון מגננות וחומות שבניתי סביבי. המון".
"כשבא לי סקס אני כותבת על זה"
"למירי, אשתי היקרה לי מכל אישה אחרת", התחיל לקרוא לה. "רוצה אני לומר לך סליחה על כל הפעמים שחטפתי את הסעיף והעפתי עלייך נעל מגומי ישר לאמצע של המצח... רוצה להגיד סליחה על כל הפעמים שהחריימה והפלפל-צ'ומה שלך היו מגעילים ודאגתי שכולם יידעו מזה בקידוש ולא יגעו למה זה עושה צרבת עד מוצאי שבת. ורוצה להגיד לך סליחה על זה שהברזתי לך מהלידה של מירון, ושיחקתי בקלפים. אוהב אותך, בעלך, ג'ילברט".
(מתוך "קופסת קובות")
בסיפורים של מרסל, צחוק ודמע משמשים בערבוביה, והגברים הם בוגדים מניאקים עם פתיל קצר. "אבל גם לנשים לא חסר", היא מבהירה, "כתבתי למשל על גבר שישב בבית וידע שאשתו יוצאת פעם בשבוע למישהו אחר, והוא סובל בשקט ומקבל את זה. אני חושבת שנשים בוגדות היום יותר מפעם, אני עצמי לא מאמינה במונוגמיה. יש בי יותר מדי תשוקה, אני יותר מדי רעבה לחיים בשביל להתעורר כל בוקר עם אותו אחד. רוצה לעשות עיניים להוא מהבר, לפלרטט, לעשות טיזינג. ככה אני אוהבת".
את כותבת על סקס ותשוקה באופן מאוד חופשי.
"אבל לא וולגרי! אני לא אכתוב גועל נפש של 'הוא עשה אותי מאחורה' וכאלה. אני כותבת 'הוא הכניס את ידו מתחת לשמלתה', הכל מאוד מעודן. כשבא לי סקס - במקום להתקשר ליזיז, אני כותבת על זה".
פטנט! יש לך יזיזים?
"אני לא קופצת ממיטה למיטה אבל אין לי בעיה עם סטוצים. אם אני יושבת בבר ובא לי על מישהו, ולו בא עליי, שותים כוסית ויסקי, הוא מסתכל עליי, אני מסתכלת עליו, אז מה – נדחה את זה לאחרי החתונה? חיים פעם אחת. אין לי בעיה עם נשיקה בבר וטיזינג ודיבורים מלוכלכים, אבל רוב הסיכויים שאני אעצור אותו בכניסה לדירה והוא לא יעלה בפעם הראשונה. אלא אם התשוקה היא ממש חזקה, ואז כן. זה קרה, קורה ויקרה. החיים בשבילי הם תשוקה: כתיבה, גבר, אוכל, מוזיקה – הכל זה תשוקה. בא לי, אני עושה".
אבל בניגוד לכוכבות רשת אחרת, את לא תתפשטי.
"ממש לא. אצלי ההערכה היא איכותית, לא כמותית. כשמישהו עושה לי לייק, זה בגלל שהזכרתי לו את סבא שלו, את הילדות שלו".
את ממש האנטיתזה המושלמת לחן טל. בניגוד לכל אלה שמתפשטות בשביל לקבל תשומת לב, שמים לב אלייך בזכות הכישרון.
"האמת היא שעד לא מזמן בכלל לא שמעתי על חן טל, לא ידעתי שהיא כזאת כוכבת רשת. ואז ראיינו אותה והבנתי. אם טוב לה, שתיהנה. יש אנשים שלא יודעים לעשות שום דבר אחר, אז הן מתפשטות. צר לי עליה. כואב לי על ההורים שלה בעיקר. אנשים שוחים במים הרדודים. אני לא מתפשטת ולא אתפשט. אני מקבלת לייקים גם בלי זה".
היא גרה בדירה צנועה ביפו, עם עוד שותף ושותפה. החדר שלה קטן וחמוד, וכשהמואזין מזמזם ברקע היא מתמוגגת: "זאת יפו". בעבר הייתה פקידה במפעל דפוס בחולון, עכשיו היא מתפרנסת מכתיבה. "אני מוכרת 15 ספרים ביום, וגם כותבת מחזה חדש על זונות שנקלעות לחדר אחד, סיפור על סחר בנשים לפי רעיון של במאי שעובד איתי. הוא נתן לי מקדמה לכתוב".
נולדה בחולון ליוסף, נהג מונית, ולאביבה, עובדת בעיריית תל אביב. יש לה שתי אחיות גדולות מנישואיהם הקודמים של הוריה, ועוד אחות שקטנה ממנה בשנתיים, אמילי, "שאליה אני הכי קרובה, גדלנו יחד", היא אומרת. היא חולה על סרטי בורקס, אוהבת את דקלון, את זוהר. את הסיפורים היא אוהבת לכתוב לצלילי העוד. "אני טוניסאית מצד אמא וסורית מצד אבא, אבל אני לא מאמינה בבולשיט הזה של קיפוח עדתי", היא אומרת. "לדעתי אין הבדל היום בין בוזגלו וברנשטיין. אם תייצג את עצמך כמסכן וכפנתר שחור, ככה יתייחסו אליך. אף פעם לא הרגשתי קיפוח, זה טמטום להמשיך להתעסק בזה. גם אפליה מתקנת זה דבר מטומטם".
את לא כותבת על קיפוח, אבל הסיפורים שלך הם הכי שכונה מזרחית.
"נכון, מישהו כתב לי – נמאס לנו מכנאפה, תתחילי לכתוב על גפילטע פיש. אבל אני לא מייצגת לא מזרחים ולא אשכנזים. אני מזרחית וגאה מאוד בשורשים שלי ובזה שסבתא שלי מטוניס, ואם היא הייתה ניצולת שואה הייתי גאה בה באותה מידה. אני מרגישה צמא גדול מהאישה המזרחית שאומרת – 'הלוואי שנהיה יותר משכילים', ולעומת זאת צמא של האשכנזית למשפחה חמה. אז אני כותבת גם על זו וגם על זו, מנסה להרוות את הצמא הזה. קטונתי מלייצג מישהו, כשאומרים לי שיש אפליה ושלוקחים לתפקידים בכירים רק אשכנזים, אני חושבת שזה שטויות. אבל יש דברים שכן מעצבנים אותי".
מה למשל?
"למשל, שבפרסומות תמיד כולם בהירי עור. זה מטורף, אף פעם לא תראי ילד שחום, למשל. ומעצבן שבסדרות, השמות הם אף פעם לא של מזרחים, אלא אם הדמות מכוונת לשם. גם הסדרה 'עממיות', מה זה? אני אוהבת את נאור ציון אבל זאת סדרה שבעטה לקהל המזרחי בפרצוף, הורידה את הבנות המזרחיות לזנות, הפכה אותן לפרחות מסתערבות עם אוצר מילים של 'אני ארצח אותך, תמותי'. די, זה מאוס וזה מזעזע, לא עברנו את זה? במקום להראות בית ושורשים וחום ואהבה, מראים פרחות בדרגה הכי נמוכה, וכמובן שהאשכנזיות הן מעליהן בעבודה, והמנכ"ל אשכנזי והספר הוא מזרחי והומו".
זוזי, את שמנה
"דודה שלי די שמנה. היא בחורה מבוגרת ויפה שגרה עם חתול קטן ושעיר, ומלא תמונות של הבאבא-סאלי מכל תקופה בחייו. בעלה עזרא, עזב אותה לטובת הקופאית מהירקן ממול. כנראה שהייתה עושה לו מחיר טוב על המלפפון בכל קנייה. לדודה שלי לא אכפת. ממילא לא סבלה אותו מהרגע ששכנע אותה לעשות טרה-לה-לה-ליי-ליי לפני החתונה".
(מתוך הספר)
חשוב למרסל לומר שהיא לא אלכוהוליסטית. "באמת", היא אומרת, "אני אשמח אם תצייני את זה בפירוש, כי כל הזמן שולחים לי הזמנות לערבי שתייה, כשאני כותבת שאני בצפון שולחים לי הודעות – 'אני באזור, בואי יש לי עראק'. אני שותה כוסית או שתיים בסופשבוע, לא יותר".
אולי את צריכה לשלב קצת פחות אלכוהול בסיפורים שלך.
"כן, הדמויות שלי אוהבות עראק".
וגם אוכל. מזון מנחם הוא מוטיב חוזר בסיפורים שלה: הקוסקוס של פריטנה, הקציצות של עליזה, וכמובן קובות, המון קובות. נושא האוכל והמשקל מככב גם בחייה האישיים: בתיכון הגיעה למשקל שיא של 124 קילו, ולפני פחות משנה עברה ניתוח לקיצור קיבה. "היום אני שוקלת 90, יש לי עוד 20 קילו לרדת", היא מציינת. "חשוב לי להיראות טוב, למרות שאני יודעת שאף פעם לא אהיה רזה, יש לי את הגנים של המשפחה של אבא שלי, כולם שם שמנים.
"אבא שלי עד היום דוחף לי שניצלים. הוא יכול להתקשר אליי בשש בבוקר כשהוא חוזר ממשמרת לילה – 'מרסל, יש לי באוטו בורקסים, רוצה?' ואני – 'לא'. ואז הוא מתחיל לשווק לי את הבורקסים – 'חם'. ואני אומרת – 'לא'. 'טרי'. לא. 'תרד'. לא. ואז אני חוזרת לישון והוא אומר טוב, אז אני אעלה ואני אשים לך ליד הדלת. ואז כשהוא עולה – אני לא אשב ואוכל איתו? אמא שלי הייתה אומרת לו 'תפסיק לדחוף לה'. אבל הוא היה רחום כזה, רוצה שאוכל. אבל אני באמת משתדלת לרזות, גם בשביל הבריאות. סבלתי מבעיות בריאותיות, הייתה לי דלקת גועל נפש שכל הזמן באה וחזרה בגלל שכבות של שומן".
ולמרות זאת, בעיות חברתיות מעולם לא היו לה, להפך; "הייתי מאוד מקובלת, היו לי המון חברים. בתיכון הייתי ענקית, אבל לא הרגשתי שאני צריכה דיאטה, והיה לי הרבה הומור שחור. אמא שלי תמיד אמרה לי 'את הכי טובה, הכי יפה, הכי מדהימה, וכל מקום שאת הולכת – תיכנסי ברגל ימין'. אז באמת הייתי נכנסת למועדון ברגל ימין, אבל בודקת מי צוחק עליי מאחורי הגב. בכיתה הייתי הכי מצחיקה ומקובלת, אבל מול גברים או מול המראה – זה לא היה כל כך מצחיק. קודם כל כולן מתלבשות ואת לא, כי אין כלום במידה שלך. את נכנסת לחנות, אומרים לך שאין כלום בשבילך. באוטובוס את מתיישבת, קמים. את יוצאת עם איזה גבר, עומדת מולו בחשש, חסרת ביטחון. בא לך להיות נשית, מטופחת, להתלבש יפה, ואת לא יכולה. להיות שמנה זאת פשרה. התפשרתי. ואמרתי לעצמי אני לא רוצה להתפשר".
להתפשר על מה?
"על גברים, על החיים. לכל שמנה יש חוסר ביטחון. אני מאוד טיזרית, מאוד פלרטטנית, וכשאת שמנה את פחות יכולה לעשות את זה. מקסימום להשיג בחור ללילה אחד, אולי. יש שמנות עם ביטחון, יש את השחקנית הזאת, עירית קפלן שיש לה בעל חתיך, ראיתי אותם מצתרפתים פה ליד תיאטרון גשר. היא גם הצטלמה בעירום. אבל לי השומן הפריע, אמרתי לעצמי – אני צעירה, בשביל מה אני צריכה את זה?
"יש לי זיכרון ילדות מגיל חמש, שאמא קנתה לי שמלה חדשה ליום ההולדת בגן – המצב הכלכלי שלנו היה לא משהו, אבל אמא שלי תמיד קנתה לי מה שאני רוצה. והיא הלבישה אותי ואמרה לי 'תראי איזה יפה את', והגעתי קצת באיחור ורציתי לשבת בין שני ילדים והם דחפו אותי, אמרו לי 'זוזי, את שמנה'. זה הזיכרון הראשון שלי, והוא שורף לי עד היום. אם אני אראה שעושים את זה למישהו, אני... היום גם אם תבוא לשבת לידי באוטובוס מישהי ממש שמנה, אני אמות כל הנסיעה ולא אקום, לא אביך אותה. זאת מבוכה קשה, ניואנסים קטנים ששמנות מפחדות להודות בהם. אני רוצה להגיד לשמנות – אם המשקל מפריע לכן, תעשו קיצור קיבה. אני בחיים לא עשיתי דיאטות, ישר הלכתי לניתוח".
בכל זאת, אני מניחה שלא פשוט לקבל החלטה לעבור ניתוח כזה.
"ועוד לבד, בלי ההורים שלי! לא סיפרתי להם כי ידעתי שהם לא ירצו שאעבור את הניתוח. אבל הייתה סיטואציה שכבר באמת החלטתי שדי: עבדתי באיזה פרויקט של עיריית תל אביב, וישבתי ליד מישהי כוסית על. היינו צריכות להחתים אנשים, וכל הזמן גברים באו אליי לשאול עליה, מי היא, אם יש לה מישהו. ואני יותר צעירה ממנה! ישבתי שם עם סנדוויץ', והחלטתי שזהו, אני עושה ניתוח. זה היה מהיר, תוך שלושה חודשים כבר הייתי אחרי. התעוררתי עם כאבי תופת, מורידים לך 80 אחוז מהקיבה. את אוכלת קצת סלט, מרגישה כאילו תקעת לאפה".
אמא'לה! ואם בא לך לאכול הרבה?
"אי אפשר, את שבעה אחרי ארבעה ביסים".
אבל אם בא לך לאכול חבילה קרמבואים? איך מסנכרנים בין הראש לקיבה החדשה?
"בגלל זה הרבה אנשים נכנסים לדיכאון אחרי הניתוח הזה. דיכאון קצר של חודשיים שלושה, אבל דיכאון. כי הראש רוצה הרבה, והקיבה לא יכולה להכיל. הלכתי לעבודה ובכיתי, הייתי עצבנית. גם חסרים ויטמינים, יש נשירה. הגוף נכנס להלם מזה שכמויות האוכל יורדות משמעותית. אבל בסוף זה מסתדר, והכי חשוב לשמור. הקיבה היא שריר, אם אוכלים יותר מדי בסוף היא תתרחב בחזרה. אני מנסה לשמור ולהמשיך לרדת, הבעיה היא שתמיד כשאני יורדת למטה לעשות הליכה, אני בסוף קונה לי לאפה וחוזרת הביתה".