אחרי כמעט 15 שנים של עבודה ללא הפסקה, הקורונה עצרה גם לשחקנית עמית פרקש (31) את השגרה. ארבע הצגות התיאטרון בהן היא משחקת הופסקו בבת אחת - ובכל זאת היא זוכה לראות את חצי הכוס המלאה, כשבימים אלו היא נמצאת בחודש החמישי להריונה הראשון. "בהתחלה הרגשתי מאוד רע, כל הקלישאות. מהבחינה הזאת זה היה טוב, הרגשתי כל כך לא טוב שאמרתי כל הכבוד לנשים שהן עוברות את השליש הראשון ועובדות תוך כדי, התמזל מזלי כביכול שיכולתי להיות בשקט בבית. אז זה הצד החיובי, אבל בדרך כלל בשעות שיש חדשות אני לא בבית כי אני מופיעה. עכשיו אני לא בתיאטרון וכל ערב אני רואה חדשות. יוצא לי לשבת ולבכות מול הטלוויזיה, אני רואה אנשים בלי כסף לכלום, עם ילדים. איך הגענו לזה? זה שובר לי את הלב, זה אי צדק ענק".
עד כמה את נפגעת כשחקנית שלא הולכת לעבודה כבר חצי שנה?
"אני שכירה של 'הבימה', אז אני מקבלת דמי אבטלה. זו כמובן לא המשכורת שאני מקבלת בשגרה, אבל אם חס וחלילה הייתי רק עצמאית זה היה אחרת. זה מטורף, אנשים עובדים, קורעים את התחת שלהם, משלמים כל מה שצריך לשלם וכבר חצי שנה לא מרוויחים שקל. אם הייתי במצב הזה, הייתי גמורה".
בעלך עצמאי ובעל מסעדות וברים בתל אביב. זה בטח גם לא פשוט.
"למזלנו הגדול, רגע לפני הקורונה הוא עזב את חיי הלילה והחליט שהוא רוצה לעשות הסבת מקצוע. איך שהתחילה הקורונה הוא התחיל ללמוד תואר שני ובחודשיים האחרונים הוא עובד בחברת בירה ישראלית. אם לא היו לנו את החסכונות שלנו, היה לנו קשה לעבור את החודשים האלה. מה זה חצי שנה? בחצי שנה את מוציאה מלא כסף, ואני עוד לא אמא אפילו".
להפגנות היא נמנעה מללכת לאור ההריון, אבל המחאות הגיעו עד אליה לבית ההורים שבקיסריה. "אנחנו וביבי גרים גב לגב, אז עכשיו שמו שערים ותחמו את כל הבית, ככה שחסמו גם את הבית שלנו, אנחנו בסגר. אני כמובן יכולה להבין את זה בלי קשר לדעות הפוליטיות שלי, הוא ראש הממשלה ואם יש איום על החיים שלו הוא צריך לקבל שמירה והגנה, אבל ברור שזה פוגע בשכנים ובאיכות החיים. מצד שני אנחנו רגילים לשכנות איתו, השומרים חברים של כל הכלבים שלנו, והמחאות עצמן מתנהלות בקאנטרי, לא מול הבית".
כמי שגדלה בקיסריה, אנשים לא ימהרו לרחם על מצבך הכלכלי גם בעיתות קורונה.
"אבל זה ממש לא נכון. קודם כל אבא שלי בעצמו בחל"ת, הוא היה טייס באל על והיום הוא מנהל בטיחות, והוא מובטל לגמרי ואמא שלי לא עובדת במשרה קבועה. יש לי חסכונות משלי, אבל אני לא מיליונרית ולא מילארדרית ולא שוחה בכסף וגם ההורים שלי לא, את הכסף שלהם הם עשו בעצמם ולא נולדו לתוכו. מצחיק שאני תמיד צריכה להצדיק את זה שגדלתי בקיסריה, כי זה נחשב נורא של עשירים, אבל ההורים שלי פשוט בנו שם בית כי בזמנו זה היה זול, אף אחד לא רצה לגור 40 דקות מתל אביב".
את צריכה להתנצל?
"הרבה שנים הרגשתי שזה לא בסדר שאני מקיסריה, והרבה שנים לא רציתי שיחשבו שאני עשירה ומפונקת, אבל באיזשהו שלב למדתי לא להתייחס ולמדתי להגיד 'כן אני מקיסריה', ואני ממש אוהבת את זה. למה שאני אתבייש? זה המקום הכי יפה בארץ".
יכול להיות שהתקשורת אוהבת סיפורי סינדרלה? שנינט תגיע מקרית גת ותכבוש את העולם?
"לא יודעת אם יותר אוהבים, אבל כן, אנשים אוהבים סיפורי אנדרדוג. עם השנים כשאתה מתבגר אתה מבין שלכל אחד יש את הטרגדיה האישית שלו. אוקיי, אז גדלתי בקיסריה והייתה לי ילדות מושלמת, אבל אח שלי נהרג. לאף אחד אין חיים מושלמים, בסוף כולנו בני אדם, נושמים ואוכלים ומחרבנים. רק עכשיו אני מבינה את זה, וברגע שהבנתי הכל הפך ליותר רגוע ויותר נעים, כי אתה פחות צריך להוכיח את עצמך".
לא דיברתי על תם כדי שלא יחשבו שזה הקלף שלי
פרקש נולדה בקנדה, כשהייתה בת שנתיים חזרה עם משפחתה לארץ וגדלה בקיסריה. ב-2006 היא שכלה את אחיה, סרן תם פרקש, שנפל בתאונת טיס בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. "זה מרגיש כמו בגלגול אחר אבל עדיין כל כך חי בי. אני לא יכולה להגיד לך מה בדיוק כואב, אבל כואב לי. הוא היה בחור מהמם, הגבר האולטימטיבי, חתיך, מוצלח, עם מלא חברים. הוא היה רגיש וקרוב להורים שלי והוא כל כך אהב מוזיקה, היה מנגן לנו על הגיטרה שעות".
החיבור האישי והמוזיקלי של האחים נשאר גם אחרי מותו של תם. עבור לווייתו, הקליטה פרקש את השיר "מיליון כוכבים", שכתב המוסיקאי יפתי, חבר המשפחה. "אני שמחה שזה קרה, כל פעם שמישהו ישמע את השיר הזה הוא ייזכר בתם".
היו כאלה שטענו שהצלחת בגלל הסיפור האישי?
"כן, וחשבתי שזה רוע לב. מי כותב דבר כזה? ידעתי שבכל מקרה הייתי מצליחה ככה או ככה וברור שהייתי מעדיפה להצליח כשהוא פה. מהרגע שנולדתי זה היה ברור שאני אהיה שחקנית וזמרת וגם תם היה אומר את זה. לצערי זה כן גרם לי לא לדבר עליו, כדי שלא יחשבו שזה הקלף שלי. אבל ככל שהתבגרתי והבנתי את המשמעות יש לי יותר רצון לדבר, כדי שיזכרו את הבן אדם שהוא היה".
השנה, היא הוזמנה להקריא קטע אישי בטקס יום הזיכרון בהר הרצל שנערך ללא קהל. "כל השנים הסתתרתי מאחורי 'עמית פרקש השחקנית' ושרתי את השיר שכולם מכירים. אף פעם לא יצא לי להביע את דעתי או את הגעגוע בתור 'עמית האחות', ופתאום הקראתי משהו שאני כותבת מול מדינה שלמה. איזו זכות גדולה זו, ובגלל הסגר, גם כולם היו בבית, אין בן אדם שלא ראה את זה עם התמונה של תם מול הפרצוף. עמדתי שם עם הרוח של ירושלים והרגשתי שאני לבד, מדברת לאח שלי, זה היה רגע מאוד מרגש עבורי. עמדתי על במות גדולות בחיים, אבל זה היה הכי מיוחד".
חשבת לקרוא לאחד מילדייך על שמו?
"שאלו אותי את זה מלא, וממש לא. תם תמיד יהיה אח שלי, עד שאני אמות. תם יש אחד והוא קיים, הוא איתי כל היום. מהבוקר עד הלילה".
שנה אחרי האובדן של אחיה הגדול היא התגייסה ללהקת חיל האוויר, תוך חודשיים כבר קטפה את התפקיד הראשון שלה למחזמר "היי סקול מיוזיקל". פרקש המשיכה והתמקמה היטב בפסגת כוכבי הילדים. היא שיחקה בקולנוע, בסדרה המצליחה 'חצויה' שנמכרה מעבר לים וכיכבה בפסטיגלים. גם חיי האהבה שלה משכו אש; היא ניהלה מערכות יחסים מתוקשרות עם יון תומרקין, אסף הרץ וגפן ברקאי. בגיל 25 היא עצרה הכל והלכה ללמוד שלוש שנים בבית ספר למשחק. "זו החלטה לא פשוטה, יש לך מסלול ישיר לעשייה וכמובן שהפער הכלכלי גם משמעותי, מלהרוויח בעשייה ועבודה ללהיות סטודנטית ולהתכלב בשכונת התקווה, אבל משהו באינטואיציה אמר לי שזה מה שאני צריכה".
זה היה מתוך בריחה? מיצית?
"ממש לא. אני לא מפחדת להגיד שאהבתי את תשומת הלב, את הקהל, את הפסטיגלים. היה לי כיף, אבל הרגשתי שאני צריכה להתמקצע. עיצבן אותי שמתעסקים לי בזוגיות ולא בכמה אני מוכשרת".
זה מה שהרגשת?
"הרגשתי שחובת ההוכחה קיימת, אבל זה לגמרי שלי. בבית ספר למשחק אין לך שום הנחות, את זוכה בתחרויות כי את טובה, רק בסוף שנה ג' קיבלתי תפקיד ראשי. זה מאוד ביגר אותי, גם כבן אדם וגם כשחקנית, אבל אחרי הלימודים היו כמה חודשים שהייתי בלי תיאטרון ובלי עבודה וזה היה לא פשוט".
הייתה מחשבה של 'שיט, מה עשיתי'?
"ברור. פתאום אחרי שלוש שנים שאת לא אוכלת, לא נושמת, פתאום חזרתי לחיים והייתי בהלם שהעולם המשיך. צריך למצוא עבודה וחשבתי שזה יקרה בשנייה. התרגלתי שהדברים מגיעים נורא בקלות, ופתאום זה התעכב קצת. ואז פגשתי איש מדהים בחיים שלי, משה קפטן שהאמין בי ופתח לי את הדלת. עשיתי אודישן להצגה "מיקה שלי" והייתי הכי גרועה בעולם. נורא נורא רציתי להיכנס ל'הבימה' ומרוב שרציתי כנראה הרסתי לעצמי. לא הצלחתי לתפקד, ראיתי שחור, זה אודישן שאני לא אשכח בחיים שלי. פתאום יצא קול אחר, פתאום לא זכרתי את המילים. ירדתי מהבמה וחשבתי שבחיים הם לא ירצו לראות את הפרצוף שלי שוב. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מקפטן: 'עמית בואי שוב, אבל תעשי אודישן טוב'".
כל הסוטים הביתה
והיא עשתה אודישן טוב. מאז הספיקה לגלם את יעלי ב'גבעת חלפון אינה עונה' ושיחקה ב'סימני דרך', מחזמר על בסיס חייה של נעמי שמר לצד גילה אלמגור. רגע לפני שנסגר התיאטרון עלתה גם 'מצדה 1942'. אבל התפקיד של ונדלה בהצגה 'אביב מתעורר", היה מבחינתה הרגע בו המהפך הושלם. "כשקיבלתי את ונדלה, זאת הייתה החותמת של 'עשיתי את זה'. בביה"ס למשחק כל אחת חולמת להיות ונדלה. תמיד קיבלתי את התפקיד של החמודות, היפות והעדינות. נכון הם הראשיים, אבל הם פחות מעניינים. ונדלה זה תפקיד גדול ויש בו משהו יותר שובב, חייתי, פרוע, מסוכן. זו ההצגה הכי טובה בעולם, אין הצגה שאני עולה והגוף שלי לא רוטט, אין הצגה שאני מסיימת ולא בוכה. אני מורידה את הכובע בפני הבימה על הבחירה להתעסק בתוכן מורכב כזה".
עם כל ההערכה להבימה, עוד לפני הקורונה, התיאטרון הלאומי נקלע לקשים כלכליים והעובדים, ביניהם השחקנים, לא קיבלו שכר על עבודתם.
"נכון, הייתה תקופה קשה שלא היה להם כסף לשלם. מבחינתי, אין דבר כזה לעבוד ולא לקבל כסף. במקרה שלי זה היה רק חודש וחצי, ובסוף הגיעו נאמנים, פירקו את החברה ונועם סמל נכנס כמנכ"ל. היום מקבלים משכורת כמו שעון. כלומר, היום לפני הקורונה".
לא רק בעיות כלכליות, עולם התיאטרון ותעשיית הבידור בכלל חשופה מאוד להטרדת מיניות.
"אני חושבת שמאז שיש את 'מי טו', והעולם נחשף ואמרו 'כל הסוטים הביתה' זה עשה המון סדר. אני יכולה להגיד באופן אישי שאני לא מרגישה משהו משמעותי שקרה לי. כן, היו הערות אבל תמיד ידעתי לשים גבולות. היום, יש הרבה כבוד, נורא מכבדים את המקום הזה ולהיפך אני יכולה להגיד שבתור מישהי שעבדה על סצנות מאוד קשות ואינטימיות, הרגשתי שיש סביבי רגישות ושמכבדים מאוד את המרחב, הגוף ואת העבודה שלי".
משה איבגי, שהורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה, ירצה שישה חודשי מאסר בעבודות שירות. זה נראה לך עונש ראוי או שהקלו איתו כי הוא מפורסם?
"אני מודה שאני לא מספיק מעורה בכתב האישום עצמו, אז קשה לי להביע דעה, אבל אני חושבת שכל אדם באשר הוא, מפורסם או לא, צריך להיענש בהתאם. נכון, כנראה שהוא לא יעבוד יום בחייו יותר והוא ישלם בעבודתו על מעשיו, אבל זה לא קשור, אני חושבת שכל מי שעושה משהו כזה צריך לקבל עונש, זו לא שאלה בכלל".
מקווה שהילדים שלי יהיו יותר קולים ממני
בספטמבר האחרון, אחרי שלוש שנות זוגיות, התחתנה פרקש עם בחיר ליבה, יאיר יונס, שהכירה לה חברתה הטובה, אגם רודברג. "אגם התקשרה אליי ואמרה לי 'מצאתי את בעלך'. אמרתי לה 'די תניחי לי', היא התעקשה ואני לא התייחסתי כל כך, אבל אחרי שבועיים נפגשנו והיה שם משהו פשוט טבעי".
וזה שהוא לא שחקן?
"התאהבתי באהבת חיי והתחתנתי איתו ולא הייתי מחליפה אותו באף אחד בעולם, אבל למזלי הוא לא שחקן ולי ספציפית מתאים לחזור הביתה לבן אדם שלא קשור לתעשייה. יאיר מאוד מאמין בי ומאוד מדרבן אותי ויש לו אינטואיציות ועצות מאוד טובות, אני לוקחת דברים אישית והוא לוקח את זה למקום הגיוני ונבון. ככה הבנתי שאם לא לקחו אותי לתפקיד זה לא כי לא אוהבים אותי, אלא כי אני פחות מתאימה לתפקיד או כי יש מישהי יותר מתאימה ממני".
כמה חיכית לטבעת ולחתונה?
"עד שהוא הציע לי גמרתי לו את הנשמה, כל כך רציתי להתחתן ולהקים איתו משפחה, אני אפילו לא יודעת למה, אבל כל החברות שלי כבר התחתנו ואני נורא רציתי. ואז נסענו לסקי, עם כל המשפחה. הוא תכנן להציע, אבל פתאום זוג אחר בטיול התארס בשלג וכולנו מצלמים ומתרגשים ואני עוד יותר מתעצבנת ואומרת לו 'תראה, הם התארסו אנחנו לא'. בסוף הטיול ירדנו ללובי, ופתאום - הוא לא כרע ברך או משהו, זה לא הסטייל שלנו - הוא פשוט זרק לי את הקופסה עם הטבעת ולחש לי בביישנות "תרצי להתחתן איתי?". זה היה מושלם ומדויק. כמה שהייתי מוכנה וכמה שרציתי, הייתי בהלם ופרצתי בבכי, כבר לא חשבתי שהוא יציע לי, אפילו לא עשיתי לק. בסוף חזרתי עם טבעת".
חששת שהריון עלול לפגוע בקריירה?
"בתחום כמו שלי, יש פחד מתי לעשות והאם זה יפגע בקריירה, כי זה כמה חודשים לא לעבוד. כשאת עומדת על הבמה ומשחקת ילדה או צריכה לצלם סדרה בחודש חמישי-שישי את כבר לא יכולה. מצד אחד את צריכה טיימינג נכון ומצד שני מה זה טיימינג? כשזה קורה זה קורה, וילד מביא המון ברכה. יש לי את חלום הקריירה, אבל לפני הכל יש את חלום המשפחה. מלאו לי 30 והרגשתי שהסיפור מתחיל להתקרב".
ואז התחילה הקורונה.
"אמרנו שבמרץ נתחיל לנסות, כי ראיתי הרבה חברות שלי שחוו קשיים והפלות, אז מהחשש שזה עלול לקחת זמן, אמרתי נתחיל, וזה קרה מהר מאוד. אפילו לא איחר לי המחזור, פשוט עשיתי בדיקה והופ היו 2 פסים. הייתי בשוק, לא האמנתי שזה קורה, לא באמת התכוונו ממש עכשיו. יצאתי מהשירותים ויאיר היה בסלון וחייכתי חיוך חיוך דבילי והוא הבין ישר ואמר לי "אין מצב, אין מצב". זה היה כל כך חמוד, זה היה הרגע הכי מדהים שהיה לנו. אני לא יודעת למה היינו נבוכים אחד מהשנייה, אבל היה מין מתח כזה בבית, שיש פתאום סוד".
איך היו החודשים הראשונים?
"זה לא בחילות בוקר, סתם המציאו שזה בוקר. זה בחילות כל היום. הרגשתי נורא, יכולתי לאכול שזיף אחד ביום. לפני חודש חזרתי להרגיש טוב ובהחלט פיציתי. בא לי כל הזמן פחמימות, בורקס, ופתאום אני לא יכולה לגעת בעגבניות ולא בטחינה. מה שאכלתי כל החיים מגעיל אותי עכשיו, אבל אני רוצה להתחיל לשמור ולאכול מאוזן, בשביל התינוקת".
את כבר מרגישה אמא?
"הלכנו לבדיקה וזה היה מרגש בטירוף. בהתחלה את רואה תמונות אולטרסאונד וחושבת שזה של חברה, את צריכה להזכיר לעצמך 'אה, אני בהריון, גדל בתוכי משהו'. בהתחלה היו חרדות שפתאום נחזור לעבוד ואני אהיה גדולה מדי ואז כולם יחזרו ואני לא אוכל לחזור, אכלתי סרטים וחישבתי זמנים, ואז ברגע שבבדיקה האחרונה ראיתי תינוק ופתאום הבנו שזו בת, הבנתי ששום דבר לא מעניין אותי חוץ מזה כרגע. הכל מקבל פרופורציה. אני לא מכירה אותה, לא יודעת איך היא נראית, אבל אני יכולה להגיד לך שאני אמות בשבילה. פתאום אני לא הולכת לבד, יש איתי עוד מישהו, עוד בן אדם, ואני בן אדם הרבה יותר שמח ממה שהייתי המון זמן. יש משהו נורא מחייה בזה שאת מביאה עוד אושר לעולם".
איך הגבתם כשגיליתם שזו בת?
"אני כל הזמן חשבתי שזה בן, באינסטינקט דיברתי אל הבטן כבן ויאיר כל הזמן אמר לי 'זו בת, אני רוצה בת'. כשהגענו לסקירה ואמרו לנו שזו בת, הייתי בשוק, סתם כי לא ציפיתי, אבל יאיר היה בעננים, הוא רוצה מאהבת קטנה, שתשקיע בו, שתשחק איתו, מתאים לו. הוא איש של נשים. לי ממש לא אכפת, רק שתהיה ילדה בריאה".
איזו אמא תהיי?
"בא לי להיות רגועה, לא לחוצה מדי. בא לי להעניק לילדים שלי את מה שלי לא היה - רוגע, שלווה, לקחת את החיים בקלות, לא להתרגש מכל דבר. אני לוקחת דברים ללב ונעלבת, בא לי שהם יהיו יותר קולים".
וואו, את כבר מדברת ב"הם"?
"כן, אני רוצה משפחה גדולה, שלושה ארבעה. נראה מה יהיה, אבל כן אני רוצה משפחה. גם עכשיו בהריון משהו בי יחסית קול, אני בדרך כלל יותר בטירוף, ומשהו בי יותר משחרר ומקבל, אפילו שאני לא עובדת, אני לא לוקחת את זה למקום של לחץ. אני מנסה לחשוב חיובי ואני בטוחה שהתינוקת בבטן מרגישה את זה. את זה, ופיצה".